תניא פרק נ"א - גילוי אור השכינה

בפרק נא אדמו״ר הזקן מלמד אותנו כיצד השכינה שהיא פשוטה ומופשטת מכל ציור גשמי יכולה להתלבש בעולמות ולהאיר אותם, לתת להם חיותם, באופן מיוחד לכל נברא ונברא. הוא מסביר לנו כיצד ייתכן הדבר שישנם מקומות בהם השכינה יותר שורה, כמו למשל בבית המקדש, ובמיוחד בקודש הקודשים, לעומת מקומות בהם לא נגלית השכינה וניכר כי איננה שורה. שהרי הקב״ה נמצא בכל מקום, מלוא כל הארץ כבודו ו״לית אתר פנוי מניה״ אין מקום שהוא חלילה לא נמצא. אם כן, איך אפשר לומר שבמקום מסוים יש יותר שכינה? בעל התניא משתמש במשל כדי לבאר את העניין. הוא אומר שאמנם הנשמה מחייה את כל איברי הגוף, אך בכל אופן ידוע שעיקר משכנה הוא במוחין, בחב״ד- חוכמה, בינה ודעת. גם כאן, יש מקום מסויים בו כביכול הנשמה נמצאת יותר מאשר במקומות אחרים מתוך רמ״ח האיברים. מסביר אדמו״ר הזקן שהנשמה עצמה מבחינת מהותה ועצמותה היא מופשטת כאמור ולכן עצם החיות שבה מחייה באותה מידה את הנברא ואיבריו, ואולם האיברים עצמם בהתאם לתפקידם, מזגם ותכונתם, מושכים מהנשמה כוחות מיוחדים להם. העין מושכת מהנשמה את כח הראיה, האוזן מושכת ממנה את כח השמיעה, הפה מושך ממנה כח לדבר וכך הלאה. כלומר, עצם החיות משותפת לכולם ואולם ישנה הבחנה בכוחות המיוחדים הנמשכים ע״י כל איבר בהתאם לתכונתו. המוחין שהוא נקרא מקום משכן הנשמה הוא מעין ׳מנכ״ל׳ שאליו מגיעים הכוחות בפוטנציאל, וממנו נמשכים לאיברים עפ״י תפקידם. ניתן להמחיש זאת אם מתבוננים בהתפתחות העובר. העובר מתחיל מתא גזע אחד פשוט ומופשט שמכיל בתוכו את הפוטנציאל להתפתחות כל איברי התינוק. בעודו תא גזע, התא יכול להפוך לכל דבר. הוא יכול להיות איבר פנימי או חיצוני, עין או רגל, הכל מגיע מאותו מקור רוחני. ראשית כל מתפתח אצל העובר הראש וממנו מתפתחים שאר האיברים. זוהי בריאה רוחנית מופלאה שהקב״ה יכול ליצור יש מאין. ממשות רוחנית להפוך למציאות גשמית. זה משהו שיד אדם לעולם לא תוכל לעשות, גם בהתפתחות המדעית הכי משוכללת לעולם לא נצליח להפוך רוחני לגשמי. (אנחנו כן יכולים להגיע מהגשמי אל הרוחני, כמו הפיכת מסה לאנרגיה). אפשר להמחיש באותה מידה את אופן השראת השכינה גם בהשראת השכינה עלינו בני ישראל. הקב״ה משרה שכינתו העיקרית על משה רבנו שהוא נשמה כללית (וכך על משה רבנו שבכל דור ודור), ממנו מגיעה ההשראה לכל אחד ואחת משש מאות ריבוא נשמות ישראל. לכל אחד ואחת מאיתנו יש תפקיד מסוים בעולם, לשמו הגענו וירדנו לכאן. התפקיד של כל אחד שונה מתפקידו של זולתו, ומתאים רק לו. בהתאם לתפקיד שלנו אנחנו מושכים מהנשמה הכללית את האור הרוחני המתאים לנו כדי לבצע את שליחותנו. לכן, אין לנו כלל להביט על אחרים או להשוות עצמנו לחברינו. כפי שהרגל לא משווה עצמה לצוואר, ואצבע האגודל לא מקנאה בחברתה הזרת. כל אחת היא יחידה ומיוחדת. המחשה נוספת נוכל לקבל מהתבוננות בטבע. אם נטייל באביב נראה צמחים שפורחים בכל מיני צבעים ולכל אחד איפיונים מיוחדים. האפיונים הינם גם בהיבט הפיסי (צבע, צורה, מרקם, ריח וכד׳) וגם בהיבט התפקודי. ישנם צמחים שיש להם סגולות מרפא מיוחדות להם. לכל צמח וצמח תפקיד מיוחד משלו בעולם של הקב״ה. לכן, יש כלנית אדומה, וישנה סגולה, ישנה רקפת ורודה וסביון צהוב. כל פרח ופרח מושך לעצמו את תדר האור הייחודי לו מתוך הצבע הלבן הכללי שמכיל בתוכו את כל הצבעים כולם, כל פרח מושך לעצמו את התדר המסויים שלו מתוך החיות הכללית של הצומח שיש בה פוטנציאל ריפוי מסוגים שונים. כל התדרים כולם קיימים בתוך החיות העצמותית של הנשמה ואולם הם לא מרכיבים אותה אלא כלולים בה. כל נברא מושך לעצמו את האור היחודי שלו, את התדר הנשמתי שמחייה אותו. מסביר בעל התניא שאנו משתמשים במונח ״אור״, משום שמשיכת התדר הזה הפרטי היא הוצאה מהכח אל הפועל, מההעלם אל הגלוי את האור, את האלוקות. האלוקות כפשוטה קיימת בכל נברא ונברא, גם אלו שנראים כביכול דוממים וחסרי חיים, ללא אלוקות שמחייה אותם הם היו בטלים ולא נמצאים. ההבדל בין מקומות שבהן הנשמה או השכינה יותר מאירה לעומת מקומות בהם אין היא ניכרת קשור להסתרה. ככל שהשכינה יותר שורה, יש פחות הסתרה וככל שהיא יותר חבויה, היא פשוט מכוסה מתחת להרבה שכבות שמסתירות אותה. המוח הוא עיקר משכן הנשמה כי שם היא יותר גלויה. תלמידי חכמים וחסידים שבפניהם רואים אור אלוקי ושכינה, שעיניהם מאירות אור זך של הנשמה, אצלם האלוקות היא יותר בהתגלות מאשר אנשים שעוסקים בענייני העולם הזה ולא קשורים לתורה ולמצוות, לא עושים על עצמם עבודה של זיכוך המידות. לא כל אחד יכול להיות תלמיד חכם (על אף שאין דבר העומד בפני הרצון, אך אם יש רצון אז זו השליחות האלוקית), לא כל אחד יכול להיות בדרגה של צדיק. ואולם העולם נברא כך שדרושים האנשים הפשוטים באותה מידה שדרושים הצדיקים. המוח והעקב, שניהם נחוצים. הראש לא יכול לעשות דבר ללא הרגליים שמבצעות את רצונו, ללא הלשון שמביעה את מחשבתו. אולי המסר הפנימי של הפרק הזה הוא שעל כל אחד להיות שמח בחלקו, ולזכור שהוא חלק ממארג שלם של כלל נשמות ישראל ושיחד כולנו מהווים נשמה כללית אחת. אם כל אחד ואחת מאיתנו נהיה קשובים לרצון נשמתנו, נפעל בעולם לממש את שליחותנו, ללא ביקורת והשוואה ובכלל ללא שום ספק שמא אותה שליחות היא מספיק חשובה.... אם נשמח בחלקנו, בתדר הנשמתי הפרטי שלנו, ונעשה ככל יכולתנו. באמת ככל יכולתנו כדי לבצע על הצד הטוב ביותר את שליחותנו, נצליח בקרוב ממש להגיע לשליחות הכללית המשותפת לכולנו, יתגלה משיח צדקנו ונראה כולנו את אור השכינה ואת האלוקות גלויה בבית המקדש השלישי והנצחי. במהרה בימינו אמן.

לעילוי נשמת בטי בת צבי הרמן שתמיד היתה שמחה בחלקה.

תמר, אדר ב' תשפ"ב