ובחרת בחיים
- תמר אשל
- 19 בספט׳
- זמן קריאה 5 דקות
פרשת ניצבים וסימן י"ז בתניא - אגרות הקודש.
אנו עומדים ניצבים ערב ראש השנה תשפ״ו, כאילו שאין שום דבר חדש, ומה כבר משנה איך נתכונן ומה נעשה, שהרי עולם כמנהגו נוהג ומה לאדם הקטן לעשות בקשר לזה?!
לפעמים אדם מתאמץ ומתאמץ ולא רואה פירות בעמלו ודווקא כשלא עושה דבר מושפע אליו חסד שלא מרגיש שמגיע לו.
תורת החסידות שהיא פנימיותה של התורה מלמדת אותנו שיש משמעות למעשים שלנו, למחשבות ולדיבורים. שיש בכוחם להשפיע חסדים גם בעולם שנראה לנו שקוע בדינים.
ראש השנה נחגג לא ביום שבו נברא העולם אלא דווקא ביום שבו נברא האדם, ביום השישי לבריאה, כי האדם הוא תכליתה של הבריאה ועבודתו בעולם יש בכוחה להוריד שפע שמעל העולם שנברא כביכול מושלם.
בסימן י״ז בתניא אגרות הקודש, אומר אדמו״ר הזקן שכשאדם מעורר בליבו בהתעוררות ״מלמטה״ חסד ורחמנות על כל הצריכים לרחמים, הוא בכך מביא להתעוררות ״מלמעלה״ ממקור הרחמים ומעורר עליו רחמים רבים שמשפיעים לו פירות בעולם הזה בצורה של נחת מהבנים, מהבריאות, מהפרנסה. ואת ה״קרן״ של ההתעוררות שלו הוא יקבל בעולם הבא.
״מקור הרחמים״ שבמקום אחר בעל התניא קורא לו ״אב הרחמים״ (ליקוטי אמרים מ״ה) הוא מהותן של י״ג מידות הרחמים (שמתגלות בדיוק בזמן זה בחודש הרחמים והסליחות) והן למעלה מגדרי כל העולם. יעקב אבינו הוא מידת הרחמים של עולם האצילות, העולם הגבוה ביותר מבין ארבעת העולמות, ובכל זאת כשהוא רוצה להשפיע חסד על נשמות ישראל, שהן בחינת ״רחל״, הוא לא מסתפק במידת הרחמים שלו עצמו אלא פונה ל״אב הרחמים״ שמעל כל העולמות הנבראים. כתוב ״וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ״ (בראשית כ״ט י״א). רחל היא מידת המלכות של ספירת האצילות, היא כנסת ישראל, מקור כל נשמות ישראל. ויעקב מעורר רחמים עליה, על כל נשמות ישראל בכך שמעורר את הרחמים העליונים מאב הרחמים. ומביא את הנשמות לדרגת ייחוד על הקב״ה בחינת ״נשיקין״, שזאת התדבקות רוח ברוח של הנשמה עם מקור חוצבה, דרך המחשבה והדיבור בתורה הקדושה ובמעשה המצוות.
במעשה בראשית, אחרי גמר וסיום הבריאה כולה בבריאת האדם ביום הששי נאמר: "אשר ברא אלוקים לעשות", שפירושו "לתקן״. זאת עבודת האדם בעולם. הרבי מליובאוויטש אומר (דבר מלכות לפרשת ניצבים תשנ"א) כי עבודת האדם מגלה את דרגת האלוקות שמעל לעולם. העולם נברא בעשרה מאמרות. וגם התורה ניתנה בעשרת הדיברות. 10 מבטא שלמות של רעיון. עשר הספירות ועשרת הדיברות הן מעשה אלוקי מושלם מצד עצמו. ואולם, במעשיו האדם יכול להביא לדרגה נעלית יותר מאותה שלמות, הוא יכול להגיע לבחינת אחד עשר. שמבטא את האמור בזוהר הקדוש: "אנת הוא חד ולא בחושבן״, אלוקות שהיא מעל כל חשיבה או חישוב. עבודת ישראל בתורה ממשיכה ומגלה את דרגת התורה כמו שהיא למעלה מהעולם, ועד כמו שהיא בעצמותו יתברך.
וכאשר ראש השנה יוצא ביום השלישי בשבוע, כפי שיהיה השנה, הדבר מודגש עוד יותר. כי יום ראשון מבטא את שלמות הבריאה, שבה הקב״ה אחד ויחיד בעולמו. יום שני מבטא את המחלוקת. לאחר שנבראו הנבראים והם מרגישים ישות בפני עצמם הם חשים נפרדים כביכול ממי שברא אותם. ביום השני לבריאה הבדיל האלוקים בין מים עליונים ומים תחתונים ולא נאמר בו ״כי טוב״. ביום השלישי, התחדש הדבר שהתבטלה המחלוקת ונעשה שלום בין העולם הנברא לאלוקות באופן שהעולם גם מצד עצמו "מסכים" (כביכול) עם אלוקות. אם ביום הראשון מודגשת בעיקר מציאות ה׳, ביום השני מודגשת בעיקר מציאות הנברא וההיפרדות שלו כביכול מהבורא, ביום השלישי מודגש החיבור ביניהם בדרך של שלום ובו נאמר פעמיים ״כי טוב״.
יום ראשון הוא כנגד אברהם אבינו ומידת החסד, יום שני הוא כנגד יצחק אבינו ומידת הגבורה, ויום שלישי הוא כנגד יעקב אבינו שמידתו היא תפארת- והיא רחמים. ביום השלישי למעשה הבריאה ״וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל־מָקוֹם אֶחָד, וְתֵרָאֶה, הַיַּבָּשָׁה״. המים מפנים מקום ונותנים ליבשה להיראות, הם כבר לא משתלטים על הכל. כשהיבשה קיבלה מקום היא יכלה להצמיח מתוכה : ״ וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע, לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה־פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ־בוֹ, לְמִינֵהוּ״. זהו פריו של השלום - צמיחה, פריחה ופירות מתוקים. אלו התוצאות של התעוררות מידת הרחמים, מידתו של יעקב אבינו שמבטא את מהותו של היום השלישי.
יום ראשון הוא פעולה על פי גדרי העולם, בלי לנסות לשנות שום דבר בבריאה, תחושת שלמות בלי צורך בשום עשייה. יום שני הוא מחלוקת, היפרדות, הימנעות, התנתקות. יום שלישי הוא כאמור חיבור מתוך רחמים ומשמעות אמיתית למעשיו של האדם בעולם הזה.
בראש השנה אנו ממליכים את הקב״ה מלך העולם וממשיכים בתקיעת השופר את האור החדש שיורד לשנה הקרובה ומשפיע את כל השפע שיהיה בה.
דוד המלך אמר בתהלים: ״לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ רְחָבָה מִצְוָתְךָ מְאֹד״ (קי״ט צ״ו). אדמו״ר הזקן מסביר שהכוונה במילה ״מצוותך״ היא מצוות הצדקה, שהיא מה שהקב״ה עושה בעצמו בכל רגע ורגע כשמחייה את העולמות, וכשאדם עושה מעשי צדקה וחסד הוא הולך בדרך ה׳. הצדקה מסוגלת לגלות ולהאיר בעולם את האור המקיף, הסובב כל עלמין, אור אלוקי גבוה ממש שלא ״מתלבש״ בעולמות או בשכל האדם, אור קדוש שהוא מעבר לכל השגה. לכן כתוב לשון ״רחבה״, היות שככל שהצדקה נרחבת יותר כך יכול להתלבש בה אור אינסוף גבוה יותר. אור גבוה זה יתגלה בעתיד בתחיית המתים והוא מתעלה על כל האורות שנשמות הצדיקים משיגים בגן העדן העליון והתחתון. זאת משום שזיו השכינה שבו מתענגים הצדיקים בגן העדן הוא אור ״ממלא כל עלמין״, אור פנימי שמתלבש בהם על פי דרגתם. בכל אחד מאיר האור הפנימי על פי הכלים שהכין עבורו. והצדיקים עולים מדרגה לדרגה ומחיל לחיל ואור פנימי גדול יותר מתלבש בהם בכל דרגה שמגיעים אליה. ואולם כשיתגלה בעולם האור הסובב כל עלמין הוא יהיה מעל כל האורות הפנימיים שיכולים להשיג הצדיקים הכי גדולים כי הוא יהיה בלי גבול וצמצום. אין לשוות לאור הזה צורה (כמו עיגול חלילה) כי הוא לא סובב מבחינת מעגל אלא סובב מבחינת אי ההתלבשות שלו בנבראים. ובתחיית המתים כל הצדיקים שיקומו לתחייה, שהם יהיו כל ישראל, כי ״עמך כולם צדיקים״ יהיו כל כך קדושים שיאמרו לפניהם ״קדוש״. הכתר העליון שנקרא ״אַיִן״ כי ׳חוכמה מאין תימצא׳, יאיר לנשמות שלבושות בגופים זכים וצחים.
את החלק הראשון של הפסוק הנ״ל : ״לכל תכלה ראיתי קץ״ מבאר אדמו״ר הזקן כך ש ״תכלה״ היא מלשון כלות הנפש. הצדיקים וכל מי שלומד תורה מרגיש תמיד רצון ותשוקה לעלות לדרגה גבוהה יותר בהשגה ובחיבור אל התורה. ולכן אין להם מנוחה. דוד המלך מרגיע בפסוק ואומר שכל כליון נפש כזה יש לו קץ וסוף. כל צמא מגיע לרוויה, כל כמיהה מגיע זמנה להתמלא ולהירגע. ואותו כלות נפש של הצדיקים שאין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא של גן עדן, יגיע סופו במנוחה והנחלה שיחוו בזמן תחיית המתים בטל תחייה בגאולה האמיתית והשלמה. סוף סוף יגיעו לתכלית הגעגוע.
בפרשת השבוע אנו מצווים: ״הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.״
לפני כל ראש השנה אנו מקבלים תזכורת לכך שעם כל הקשיים שאנו עוברים, בין אם אישיים, משפחתיים, לאומיים, מדיניים וכו׳ שיכולים להתבטא בכל מיני תחומים, עלינו תמיד לבחור בחיים. לבחור בחיים זה אומר לעורר בתוכנו את מידת הרחמים של יעקב אבינו. זה אומר לחיות בשלום עם כל הסובבים אותנו, לחיות בשלום עם עצמנו, עם כל המציאות שהקב״ה בורא עבורנו. להיאחז בכל מה שאמיתי נצחי ובלתי חולף בעולמנו. לבחור בדרך ההוראה הישרה שמתווה לנו תורתנו הקדושה. כי היא זו שתמיד תהיה שם.
הרחמים, אומר בעל התניא, הם אלה שפודים את האהבה מגלותה. כמו שכתוב ״לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם" (ישעיהו כ״ט כ״ב). אברהם הוא מרכבה לספירת החסד. ״אברהם אבינו״ בגימטריה קטנה עולה אחד עשר. (248+69=317, 3+1+7=11). אברהם אבינו הוא מי שבראש השנה הוביל את בנו להר המוריה במעשה העקדה. הוא עשה מעשה בעולם בדרך שמעל טעם ודעת, ולכן יכול היה להוריד אור אלוקי שמעל גדרי העולם. הוא פעל באופן של אחד עשר.
ובכך הוא התווה דרך לכל צאצאיו ללכת בדרכיו, לפעול בעולם, לגלות אלוקות, לייחס לכל מחשבה, דיבור ומעשה משמעות.
שנזכה ללכת בדרכי אבותינו. ובראש השנה הקרוב להתמלא בכוחות מחודשים מתוך רצון לפעול בעולם כל אחד ואחת על פי שליחותו ושליחותה האישית, במרץ בשמחה, בחיות, בשלום ובאהבה. בדרך של ראיית הזולת, פינוי מקום ברחמים רבים והבאת פירות חדשים ומתוקים.
תשפ״ו - תהא שנת פירות ופרי פירות.
זה השיר שהיום הולך איתי ומבחינתי הוא מבטא את הקשר האישי אל התורה הקדושה שבזכותה ורק בזכותה מצליחה לבחור בחיים כל פעם מחדש.
שבת שלום ומבורכת
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.
תמר, ערב כ"ז באלול (היום השלישי לבריאה).
תגובות