עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה או בין נבואה לחוכמה

בסימן י״ט באגרות הקודש של ספר התניא עומד אדמו״ר הזקן על מהות השוני בין נבואה לחוכמה. כידוע, גדול הנביאים בכל הדורות היה משה רבנו שבזכותו ירדה אלינו התורה הקדושה. ואולם, על אף שהיה משה הכי קרוב לה׳ בנבואתו עד שרק מחיצה דקה הפרידה בינו לבין ראיית האלוקות, לא איפשר לו ה׳ לראותו ממש. בעת רצון מיוחד ביקש משה:

״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ״ והמענה שקיבל היה ״ וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ״ (שמות ל״ג ).

בעל התניא מסביר את העניין על פי כתבי האר״י ז״ל, ומעמיק בעניין השתלשלות האור האלוקי מהאינסוף ועד העולם הגשמי. האור האינסופי מתלבש לו כביכול בתהליך ההשתלשלות הבריאה בעולמות. מהעולם הגבוה ביותר- עולם האצילות, דרך עולם הבריאה, היצירה ועד עולם העשייה. מביא אדמו"ר הזקן כמשל את הפסוק מתהלים ״ עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה״. האור שנברא במעשה בראשית הוא כלבוש לאור אינסוף שלמעלה מכל הבריאה, אור שאף נברא לא יכול לראות אותו. נברא מוגבל אינו יכול לראות ולהשיג את הבלתי מוגבל.

לכן, אפילו משה רבנו, גדול הנביאים, לא יכול היה להשיג את פנימיות ספירת החוכמה העילאה, אלא רק את אחוריה. ״פני לא יראו״ בכוונה שאין אפשרות לאדם לראות את הפנים (הפנימיות) של הספירות בעולם האצילות (העולם העליון ביותר שהוא בחינת אצל ה׳). ספירת החוכמה של עולם האצילות נקראת גם ״אבא דאצילות״ או כאמור חוכמה עילאה. מעליה ישנה את ספירת הכתר - אריך אנפין שגם בה אין השגה בפנימיות, אך כן היתה למשה רבנו השגה בחיצוניות של אותן ספירות, כלומר ב״אחוריים״ שלהן, כנאמר: ״וראית את אחוריי״.

חיצוניות ספירת החוכמה של עולם האצילות מתלבשת בספירת הבינה של עולם האצילות. והיא מתלבשת בשבע הספירות התחתונות של עולם האצילות (שנקראות גם זעיר אנפין). התלבשות מגיעה מתוך צמצום האור כפי שמסביר האר״י הקדוש בספריו. התלבשות האור האלוקי מחיצוניות ספירת החוכמה, דרך ספירת הבינה בשבע המידות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות - היא זו שאיפשרה את מתן התורה. היא הסוד של התורה. אמר האר״י ז״ל שמשה רבנו יכול היה להשיג באופן פנימי, רק מספירת הנצח- הוד- יסוד- מלכות של עולם האצילות. בתהליך ההשתלשלות האור שהיה חיצוני בספירה העליונה יותר נהיה פנימי בספירה שמתחתיה, וממשיך להצטמצם ולרדת ממדרגה למדרגה. רק מספירת הנצח ואילך האור הפנימי יכול להיות מושג בנבואה- בראייה. כמובן, שבתוך ספירת הנצח מלובש בפנימיות גם האור הגבוה יותר שמגיע מספירות יותר עליונות, אלא שאין הוא מושג לנביאים.

התורה שמשה הוריד מטה נקראת ״נובלות חוכמה״. כלומר, התורה היא כמעין פירות שנשרו מהעץ.

כך מפורשת במילון המילה נובלה: נוֹבלוֹת — נֹבֶלֶת של תאנה, של תָּמָר, תאנה ותמר שלא בשלו על האילן ונשרו ממנו כשהם בֹסר ונכמרו באדמה.

כך היא התורה ביחס לחוכמה העילאה. היא מגיעה מנובלות חוכמה. ״כי חכמה זו המתלבשת במדות היא בחינת נובלות לבד לגבי עצמיות חכמה עילאה, חכמתו יתברך שהיא רמה ונשגבה למעלה מהמדות כו׳״ (אדמו״ר הזקן בליקוטי תורה לשיר השירים)

יחד עם זאת, יש להבין עניין חשוב ומהותי, שהרי ״לא קם עוד נביא בישראל כמשה״.

אדמו״ר הזקן מסביר בליקוטי תורה הנ״ל שישנן נשמות מישראל, ששרשן ומקורן מעצמיות ופנימית חוכמה עילאה ממש, שלמעלה מבחינת נובלות וחיצוניות. כלומר, שורש הנשמות עצמן הוא מפנימיות החוכמה של ספירת האצילות, שורשן ולא השגתן. הוא מסביר שהתורה נקראת ״תורת משה״ מפני שנשמת משה שורשה מעצמיות חוכמה עילאה שזהו מקור התורה.

אם כן מובן, הנשמה של משה רבנו מגיעה מפנימיות ספירת החוכמה של עולם האצילות, אך ההשגה שלו מגעת רק עד פנימיות ספירת הנצח של עולם האצילות.

ממשיך לבאר אדמור הזקן בסימן י״ט את ההבדל בין נבואה, כמו נבואת משה ונביאים אחרים, שנבואה היא בחינת ראייה, לעומת השגת חכמי האמת דרך חוכמתם ודעתם. חכמי האמת כמו רשב״י והאר״י ז״ל הצליחו דרך חוכמתם להגיע להשגות גבוהות יותר מאשר משה רבנו שהשיג באופן של נבואה.

השגה באופן של חוכמה אינה התגלות של ה׳ יתברך . ההבדל בין התגלות שמתרחשת בנבואה לבין השגה שכלית דרך חוכמה, הוא שבהתגלות נבואית האלוקות כביכול יורדת במדרגות עד לדרגה שבה הנביא יכול לקלוט. המקום הכי גבוה שהיא יורדתאליו זו ״מדרגת ספירת הנצח״. מעבר לכך - ״פני לא ייראו״.

לעומת זאת, חכם אמת בחוכמתו יכול להתעלות ולהגיע בהשגתו גם לספירות עליונות יותר. הוא לא ״רואה״ אותן, הן לא מתגלות אליו בראיה, אך הוא בעצמו דרך חוכמתו עולה אליהן בהשגתו ומשיג את תעלומות החוכמות הנעלמות. לכן אמרו חז״ל: ״חכם עדיף מנביא״. חכם יכול לעלות גבוה יותר ממה שיכול להשיג נביא מהתגלות מה שירד אליו.

על אותו משקל, אין האדם יכול להשיג את טעמי המצוות שכתובות בתורה, שמקורן בחוכמה עילאה שאין הוא יכול להשיגה. טעמי המצוות הן מעל לשכל ולהבנה. לעתים אנו משיגים את טעמי המצוות החיצוניים, אך תמיד יהיו טעמים יותר פנימיים ונעלים שאין אנו משיגים. גם בתוך דברי תוכחה שבתורה וסיפורי מעשיות, מלובשים רעיונות נשגבים שהם מעל טעם ודעת אנושיים.

כמו כן, ישנו הבדל בלימוד תורה בין מה שקוראים לבין האותיות הכתובות. תמיד האותיות הכתובות מבטאות רעיון עמוק יותר מאשר האופן שבו קוראים אותן. יש הרבה פעמים בתנ״ך שמילה כתובה באופן מסויים ונקראת באופן אחר.

התורה כולה רבדים רבדים…

ואולי מספיק להפעם, רק לדעת שאין אנו יודעים דבר, ושאנו רואים רק מה שמאפשרים לנו לראות על פי שורש נשמתנו וכמה שנוכל לקלוט ושיחד עם זאת דרך לימוד התורה והתעמקות בה נוכל לעלות מעלה מעלה.

ישנו סיפור ידוע שכאשר הבעש״ט יום אחד נטל את ידיו ונתגלתה לו טעמה של המצווה, הוא מיד הבין שהנר המערבי כבה. כלומר, שאור החיים הקדוש הסתלק מהעולם כי רק הוא ידע את טעם אותה מצווה, ורק אחד בדור יכול להשיג אותה.

אלה הן דרגות של נשמות צדיקי עליון, שגם כאשר הם רחוקים זה מזה אלפי קילומטרים, הם חשים איש את רעהו בפנימיות. כי הנשמות בעצמן אינן מוגבלות.

תמר, חשוון תשפ"ו