גילוי אוצרות נעלמים ביום הכיפורים

ערב יום הכיפורים, היום הנעלה בשנה שבה מתעלות כל נשמות ישראל, היום שבו עצמות אין סוף ברוך הוא מתגלה בנשמות, ואנו כמלאכים שאינם מבקשים לאכול או לשתות. ובכל זאת, מדוע אנחנו מגיעות ליום הזה כל כך עייפות?

אולי כי מגיע הרגע מעט להרפות.

בעבודת האדם ישנם זמנים שבהם נדרשת יגיעה, מאמץ, פעולות רבות. עבודה במישור המחשבה, הדיבור ובעיקר העשייה. והכוחות מגיעים יחד איתה. אנו יוזמים, מפיקים, עושים, מפיצים, פועלים. חופרים, מחפשים מתוך תשוקה להגיע, למצוא את אשר הנפש חפצה.

וישנם זמנים בהם נדרשת הרפיה, מנוחה, שקט, התכנסות פנימה.

ודווקא אז, כשהפסקנו לחפש ולפעול לרגע, מגיעה אותה מציאה, דווקא כשדעתנו מוסחת ממנה. פתאום היא מתגלה.

מנחמת ומתוקה. אהבה עמוקה.

בסימן י״ח באגרות הקודש של ספר התניא אדמו״ר הזקן מלמד אודותיה. אודות האהבה האינסופית שמבוטאת במילות הקודש שבשיר השירים:

״מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים״.

זוהי האהבה הגבוהה ביותר שעליה חולמים הצדיקים וכל מי שמבקש אהבה אך לא יודע לבטא זאת במילים, והוא מלביש את אותה התשוקה בכל מיני לבושים של רצונות אחרים.

באהבה זו החוויה היא של ייחוד נפלא עם ה׳ (עם עצם הנשמה שמתוכו נפח אותה) מתוך שמחה רבה ועצומה, עונג של הנפש הטועמת את טוב ה׳, את נעימות וערבות אהבתו המופלאה, שהיא מעין עולם הבא. אהבה ועונג פנימי אינסופי שכל ניסיון לתאר אותם רק מגדיר ומגביל את עמקותם.

זו האהבה המורגשת בפנימיות הלב, ואינה בהכרח נרגשת כלפי חוץ על ידי הסובבים, היא חוויה פנימית, אישית, אינטימית. אדמו״ר הזקן משווה אותה לעבודת הכוהנים בבית המקדש, שנעשתה מתוך ״רעותא דליבא״, אהבה בפנימיות הלב, בשקט. הכהן הגדול נכנס פעם בשנה, ביום הכיפורים, לקודש הקודשים. בבגדים לבנים, ללא צלצולי פעמונים, ללא גינונים מלכותיים. בענווה, בצניעות, בטהרה ובתפילה. בלב זך ורך הוא מבצע מטלותיו.

על עבודת הכוהנים נאמר בתורה: עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם (פרשת קרח במדבר יח ז)זר לא יכול לקבל את הכהונה גם אם יתייגע בכל היגיעות שבעולם. עבודת הכהן היא מתנה לזרע אהרון הכהן מבורא העולם בברית עולם.

כך היא אהבה בתענוגים. אי אפשר להשיג אותה מתוך מאמצים. אהבה אינה נסחרת בבורסה, גם לא בבורסת היהלומים. אהבה זו היא מתנה הניתנת לראויים לה. לנבחרים.

ואולם, יש דרך, עקיפה במקצת, שיש בה כדי להביא חלק מאיתנו לבחינת ״ראויים״ לאהבה בתענוגים.

נאמר בתלמוד הבבלי (לג ב): ״הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים״. יראת שמיים היא לא גזירת גורל, יש בחירה לאדם ויכול הוא לחפש ולהתייגע אחריה. כפי שאמר שלמה המלך: ״אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה״ (משלי ב׳ ד׳). כדי להגיע ליראת רוממות גבוהה ולא רק יראת חטא נמוכה, נדרשת יגיעה רבה ועצומה, נדרש חיפוש, מאמץ. כמובן שהחיפוש צריך להיעשות מתוך אמונה שלמה שהאוצר אכן יימצא, שהוא נמצא, שהוא שם ועלינו רק לחפור עמוק כדי להגיע אליו. כאשר אנו פועלים מתוך תודעת אמונה שכזאת נוכל לחפור בחשק ובמרץ רב. החפירה איננה כמובן בחול ים חיצוני, אלא ב״חול״ הפנימי. בכל ענייני החולין שבנפשנו שמעיבים על קדושת נשמתנו שיראת השמיים טבועה בה בזוכרה את מקור חוצבה, את שורשה הגבוה שמגיע מאינסוף ברוך הוא שלפני הירידה במעשה הבריאה, את הבל פיו כביכול של הבורא לפני שנפח נשמת חיים באדם. היא זוכרת את עולם האצילות, והדבר מסב לה בושה על היותה כבולה מבחירת האדם בענייני הבל העולם. כשהחול החיצוני מוסר (תרתי משמע) אז ניכרים זוהרה וטוהרה, כיהלום נוצץ בחשיכה.

חז״ל אמרו שירושלים היא עצמה יראת שמיים. מכך יוצא שכאשר אדם מתקרב לירושלים הוא מתקרב גם ליראת שמיים.

אם אדם הצליח להגיע ליראת שמיים, ליראה עילאה, שנקראת בשפת החסידות ״יראת הרוממות״, האהבה הרבה שהיא האהבה בתענוגים שהתענגנו ברעיונה, תוכל ״ליפול לאדם מאליה מלמעלה בלי שיכין ויכוון לה״ (בלשון התניא). היא מגיעה אליו כמתנה משמיים. יראת שמיים היא בחינת ״אישה״, היא מגיעה מצד שמאל של עץ החיים, הצד הנקבי, כמו אישה שמטבעה היא ״מקבלת״, בעוד אהבה בתענוגים היא בחינת ״איש״, היא מגיעה מצד ימין של עץ החיים, הצד הזכרי, כמו איש שמטבעו הוא ״משפיע״. לכן, היות שדרכו של איש לחזר אחר אישה, כך האהבה הרבה באה ממילא לאדם בעקבות היראה שעורר בנשמתו. האהבה רצונה תמיד להתיייחד עם היראה (והחיבור מוליד באדם את מידת הרחמים שכולנו זקוקים לה ורוצים בה תמיד).

אדמו״ר הזקן מלמד על עוד סוג של אהבה, בדרגה נמוכה יותר מהראשונה. האהבה השנייה היא אהבה מתוך חוסר וצמא, אהבה של כיסופים, של געגוע, של תשוקה ותאווה לדבוק בה׳ להתקרב אליו ולא להתרחק ממנו חלילה. שלא תהיה מחיצה מפרידה. במידה רבה האהבה מסוג זה היא התשוקה לחוש את אותה נעימות ועריבות של האהבה מהסוג הראשון. הרצון לחוש את אותה התכללות בעונג עילאי וחיבור פנימי לאחר הסרת כל המחיצות. האהבה השנייה נמצאת בהסתרה בליבם של כל בני ובנות ישראל. היא נקראת בלשון התניא ״אהבה מסותרת״ (מלשון נסתרת). היא קיימת אפילו ברשעים ולכן הם הרבה פעמים מתחרטים לאחר מעשיהם הרעים. נקודת החולשה של אותה אהבה מסותרת היא עצם היותה נסתרת, היא במעין גלות בתוך הגוף, כך שה״קליפה״ שמסביבה יכולה לשלוט עליה. כלומר, היצר הרע שמביא את האדם ל״רוח שטות״ שמורידה אותו לכל התהומות הבלתי רצויים יכול לעשות זאת משום שהאהבה לה׳ כבולה באזיקים בלתי נראים ואין היא יכולה לו לאותו יצר עז ונורא, אלא אם האדם ״יתחזק ויתגבר על הקליפה בכל מכל כל״ בלשון התניא. אדמו״ר הזקן הטמין כאן סוד קטן שלא צריך לחפור עמוק כדי למצוא אותו. במילים ״בכל מכל כל״ מוסתרת מעלתם של אבותינו הקדושים שעל כל אחד מהם נאמר בתורה לשון ״כל״. על אברהם נאמר: ״וה׳ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל.״(בראשית כ״ד א), יצחק אמר: ״מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל״(בראשית כ״ז ל״ג), יעקב אמר: ״כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל״(בראשית ל״ג י״א). מסביר אור החיים הקדוש שבמילה ״כל״ ישנה בחינה של קדושה שנקראת "כל״, ״ובחינה זו כשתהיה מושגת באדם אין החסרון עושה רושם והחסר נשלם מעצמו״. כלומר, כשיש בחינה זו לאדם הוא לא יחווה שום חיסרון, בין אם רוחני או גשמי, כל חיסרון שנוצר כביכול יתמלא מאליו ממילא. ייתכן שבעל התניא רומז לנו שכאשר אנו לא מצליחים להתגבר על עוצמת הקליפה כדאי לנו לעורר את אותה בחינת קדושה שנקראת ״כל״ ומוטמעת גם היא בנו בירושה. כשנחווה כמו אבותינו, שלא חסר לנו מאומה, שטוב לנו בדיוק היכן ובאופן שאנו, לא תצליח הקליפה שמיצרנו ״להפיל״ אותנו ולהביא אותנו חלילה לחשוב, לדבר או לעשות היפך רצון נשמתנו.

בזכות אותה בחינה, נוכל להוציא מגלותה את אותה אהבה מוסתרת שתהפוך להיות גלויה בכל כוחות חלקי הנפש שבגופנו. הכוחות השכליים שלנו, הכוחות הרגשיים והמחשבות- דיבורים ומעשים- כולם יהיו מכוונים לבורא. תהיה לנו השגה שכלית של העניין שה׳ הוא חיי החיים, שהוא חיי נשמתנו, שאין לנו כלל מציאות בפני עצמנו, שכל תחושת ״נפרדות״ היא פשוט דמיון שמעלים את המהות, תתעורר האהבה ונתאווה להיות דבוקים בו יתברך וקרובים אליו, כמו בן שכוסף להיות בחיק אביו או כמו אש שתמיד שואפת לעלות מעלה. כך תעלה תשוקתנו לעסוק בתורה ובמצוות מתוך צימאון ורצון אמיתי בחינת ״צמאה נפשי״.

גילוי זה של האהבה המסותרת דורש את תפילותינו ועתירותינו. הוא לא קורה מעצמו. עלינו להתפלל לתת לאהבה זו להיות עיקרית בלבנו, כמו עקרת הבית שמנהלת את משק ביתה גם אם נעזרת בעוזרת זרה. עלינו לעמוד על המשמר שמא אותה אהבה זרה לענייני החול שבעולם תשתלט על לבנו ותתגבר על האהבה הטהורה שבקרבנו. התאוות לענייני העולם חשובות. כאשר הן ״מנוהלות״ הן גם מועילות. שהרי הן אלה שגורמות לנו לרצות לאכול, לשתות, להתרבות. ואולם אם חלילה הן הופכות להיות עיקריות אז הן כבר אינן מועילות אלא פוגמות.

יום אחד בשנה (לפחות) יש לנו סיוע מלמעלה להעלמת כל הקליפות. יום שבו עצם הנשמה האלוקית שבנו מתגלה. ואין אנו נדרשים לעשות רבות - בעיקר להימנע מחמישה איסורים - אכילה, שתייה, יחסי אישות, נעילת נעלי עור וסיכוך העור בשמנים וקרמים. כל אלה מכינים את השטח הרוחני להתגלות הנשמה ביום הגדול שבפתחנו שהוא יום הכיפורים.

ועוד הכנה אחת- אכילה ושתייה מרובה בערבו של יום, כלומר כל היום עד לתחילת הצום.

כל ההכנות הללו יביאו לכך שבעיצומו של יום נוכל אולי לחוש את אותו החיבור הפנימי העמוק, את אותה אהבה רבה, את אותו ייחוד פלאי מופלא של נשמתנו עם מקור חוצבה. נקבל כמתנה משמיים את אותה אהבה. כי האמת היא שגם האהבה הרבה קיימת בנו תמיד, מורעפת עלינו ללא הפסקה, אלא שאין אנו חשים בה רק משום הקליפה הגסה שמכסה את עין שכלנו ואת הרגשת לבנו לתדרים העמוקים של נשמתנו.

שנזכה השנה לחוש אותה ולהתענג בעונג ה׳ באהבה רבה.

ויוולדו רחמים רבים כלפינו ובתוכנו.

גמר חתימה טובה ומתוקה,

לחיים רוחניים וגשמיים בשפע בכל מכל כל,

תמר, ערב יום הכיפורים תשפ"ו