תניא פרק מב' - לפתח את העין הפנימית
בפרק מב בתניא ממשיך האדמו״ר הזקן לבאר אודות יראת ה׳ שנמצאת בפוטנציאל אצל כל אחד ואחת מישראל. יראה שמונעת מחשבה, דיבור ומעשה שעוברים על רצון ה׳. יראה שגורמת לנו לסור מרע. יראה שאת הקב״ה בתוך חיינו מנכיחה. לכאורה, משה רבנו בספר דברים אומר לנו שזוהי מדרגה קלה להגיע אליה. כי אומר, מה כבר רוצה השם ממך, בסה״כ לירא מפניו. ובלשונו: ״וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ...״ ונשאלת השאלה בגמרא, האם השגת מדרגת היראה היא אכן קלה? אולי לגבי משה רבנו היא אכן קלה, אך מה איתנו? ומיישב בעל התניא את הסוגיה בכך שאומר שבכל אחד ואחת מאיתנו יש בחינת משה רבנו עליו השלום. משה רבנו הוא אחד משבעה רועים, הוא נקרא בלשון הקבלה ׳רעיה מהימנא׳ , הרועה הנאמן. נשמתו מושרשת בדעת העליונה שבעשר ספירות האצילות. כלומר, הוא בדרגה רוחנית מאוד גבוהה, הכי קרוב לאור אינסוף. ומשם הוא מחבר אותנו ומוריד אור- חיות ואלוקות גם לנו, לנשמותינו. משה רבנו למעשה מוריד לנו את דעת ה׳, את הידיעה וההכרה באלוקות, כל אחד לפי מדרגת נשמתו וכמה מסוגל הוא לינוק מנשמת משה רבנו. הוא הרועה הרוחני שלנו ומוביל אותנו בדרך האמת לידיעת ה׳. אומר האדמו״ר הזקן שבכל דור ישנם את חכמי הדור. נשמות גבוהות מאוד שבהן ישנם את ניצוצות נשמת משה רבנו. כלומר, לא רק ״בחינת״ משה שיש בכל אחד אלא ממש ניצוץ מנשמתו, האור שלו. אותן נשמות מלמדות אותנו אף הן כחלק משליחותו של משה רבנו לדעת אלוקות, לדעת את ה׳. קורא להן בעל התניא ״עיני העדה״. הם רואים אלוקות במוחש יותר מאיתנו ומהווים כמו עיניים עבורנו. כמובן שהכוונה איננה שרואים את הקב״ה בעצמו. אפילו משה רבנו שהגיע הכי קרוב לאלוקות ראה רק את אחוריו של ה׳ כי ״לא יראני האדם וחי״. ואולם, יכולים הם להתבונן מאוד לעומק בעין השכל. כשהם רואים את הפרי על העץ הם לא רואים רק את הפרי הגשמי אלא את החיות האלוקית שמחיה אותו ומפעמת בו (ולכן לא יכולים שלא לברך לפני שאוכלים אותו). כשהם רואים את המציאות החיצונית בעולם הם רואים בעין שכלם את המציאות האלוקית הפנימית שנמצאת בשורש הדברים. אנשים כמונו שרואים בעיקר ראיה גשמית עלולים להגיע ליראה נפולה, לפחד מעניינים שבמציאות. אנחנו יכולים לפחד ממחלות, מחיות, מאנשים, מרוע, ועוד... לא חסרים פחדים. ואילו כל מי שירא ה׳ באמת רק ממנו הוא ירא. ״מי שירא מהאחד לא ירא מאף אחד״. כדי להיות חופשיים מכל הפחדים והיראות הנפולות (הלא מתוקנות) כדאי לנו לפתח את העין הפנימית, לפתח את הראיה בעין השכל שחודרת מעבר לגשמיות והלבושים החיצוניים וחותרת להגיע ולדעת את השורש האלוקי שמחייה בכל רגע ורגע את כל הנבראים. אם אני במודעות כזאת פנימית אז כאשר אדם אחר מביע כלפיי למשל כעס (וגם אם זה כואב מאוד ופוגע בתגובה הראשונית) אבין שהוא בסה״כ שליח של האלוקים. שבשורש זה לא עניין בין שני אנשים אלא ביני לבין בוראי, יש כאן מסר עבורי. גם כאשר אדם מביע אהבה זאת אהבת ה׳ שעוברת דרכו. האמת תמיד גדולה מחלקיה. שורשה של אהבה אנושית נעוץ תמיד באהבה אלוקית. והשאלה הנשאלת מהי אותה יראה? האם אני אמורה לפחד מה׳ כמו ילדה שמפחדת להיענש אם לא תהיה ילדה טובה? בכל זאת מדובר כאן על יראה תתאה, תחתונה. לפעמים אנו חושבים שהייסורים שמייסרים אותנו הם עונש על כך שהיינו לא מספיק טובים ואולם האמת היא יותר עמוקה. נכון, לעיתים היסורים הם פשוט המשך ישיר של הבחירות שלנו בחיים. אם אני בוחרת לצאת לשמש בקיץ בצהרי היום לכמה שעות ללא כובע או מחסה, התוצאה תהייה שאשרף מהשמש.... אין זה עונש על מעשיי אלא תוצאה ישירה שלהם. אם אדם אוכל מזון מעובד עם שומנים תעשייתיים, חומרים משמרים ורעלים נוספים אל לו להתפלא שבריאותו תיפגע באחד הימים. זוהי פשוט תוצאה טבעית של המעשים. אם אדם בוחר חלילה לאכול מזון לא כשר, אל לו להתפלא שתהיה לו ירידה רוחנית, הפגיעה תהיה ברמת הנפש ולאו דוקא גופנית. יחד עם זאת, לא תמיד ניתן לדעת את סיבת הייסורים. לא תמיד נוכל להצביע על בחירות לא נכונות, על מחשבות דיבורים או מעשים שלא התאימו לרצון הנשמתי, רצון האלוקים, או שהיו כנגד התורה ומצוותיה. לפעמים הם פשוט נתון שעלינו לקבל ולדעת שהם לטובה גם בלי שנדע את שורשם. ולפעמים הם באים פשוט כדי לזכך אותנו. כי אש לא יכולה להיקלט לכתחילה בבולי עץ שלמים, אלא בכאלה שהם מבוקעים. בשפה החסידית ״מבוטשים״. אור הנשמה יכול להאיר כאשר חושך הגוף לא מסתיר. יש אנשים שמטבעם הם זכים יותר וזקוקים לפחות זמן התבוננות בקדושת ה׳ כדי לעורר בעצמם יראה. יש אנשים שהם בטבעם יותר גסים וזקוקים למאמץ רב בקושי וחוזקה להעמיק בהתבוננות ולתקוע דעתם באלוקות. דעת תמיד מבטאת התקשרות. ״ידע אדם את חוה״ הכוונה נקשר עמה. אנו צריכים לדעת את ה׳ , להתקשר עמו. הוא קשור עם נשמתנו גם אם אנו מצידנו אטומים, והקשר הזה חבוי עמוק עמוק בפנים. אז נצטרך לחפור חפירות רבות ולעבור יגיעות עצומות כדי להגיע לאוצר, לקשר הפנימי הזה וההכרה והידיעה את ה׳ שמעוררת בנו יראה ורצון לשמר את הקשר איתו, לעולם לא לפגוע בו. ככל שאנו רחוקים יותר מתורה ומצוות, ככל שחיינו מלאים יותר בשקרים ועוונות, כך אנו יותר אטומים כי העוונות הללו בינינו לבינו מבדילים. הם כמו מסך עבה וקשיח שאותו אנו צריכים להסיר. ואולם בעבודה ויגיעה כל אחד יוכל למצוא אותה, יוכל למצוא את היראה. והיראה הזו תעורר בו את המתיקות הנפלאה של התשובה. מתיקות שאיש לא יוכל להסביר לזולתו כי היא קשר אינטימי ורגיש בינו לבין בוראו. יש תחושות ורגעים שאדם זוכה לחוות בחיים ולא יוכל לעולם להסביר או להעביר אותם לאחרים. לכל אדם עבודתו הוא בהתאם למסלול חייו ונשמתו. ״יגעת ומצאת- תאמין״. זה אמיתי. זה חסד אלוקי.
על אף שהעבודה היא אישית ופנימית נותן לנו אדמו״ר הזקן כמה הארות להתבוננותנו. מכוון אותנו בעבודתנו. מכוון הוא אותנו להתבונן בכך שהקב״ה יודע, רואה ושומע כל מה שמתרחש אצלנו, כמו שאנו מרגישים כל רגע ורגע כל מה שמתרחש בגופנו, וגם אם רק קוץ קטן ידקור את כף רגלנו נדע ונרגיש זאת במוחנו. אמנם ההמשלה הזאת לא מושלמת משום שמובן שלקב״ה לא שייך ציור של דמות רואה ושומעת אלא זה בדרך משל. הקב״ה נשגב מיכולת השגתנו המוגבלת עד מאוד. אך כדאי שנדע בתוך אותה מוגבלות שה׳ מרגיש אותנו ויודע כל מה שעובר עלינו היות ואנו חצובים ממנו. אין זה לגמרי כמו ההתלבשות של הנפש שלנו בגוף, אלא מעין סוג של אחדות. כשאנחנו מפנימים את העובדה שאנחנו מאוחדים עם הקב״ה, בורא ומחייה כל העולמות, מתעוררת בנו בושה לפעול בניגוד לתורתו ורצונו, ואנו רוצים לגרום לו נחת ושמחה כמו ילד שרוצה לשמח את אבא. הילד לא רוצה להתרחק מאביו, והוא לא רוצה לגרום לו עוגמת נפש. כך אנו יראים ואיננו רוצים חלילה להתרחק מהרגשת האחדות עם אלוקים. כיוון נוסף להתבוננות שנותן לנו אדמו״ר הזקן הוא שהקב״ה הוא כמלך שאנו ממליכים עלינו. היראה במשל היא לא מגופו של המלך אלא מפנימיותו וחיותו. כשהמלך ישן והחיות לא ניכרת בו אין בנו יראה ממנו. אנו רואים במשל את גוף המלך בראייה חיצונית ואת פנימיות וחיות המלך בראייה פנימית שכלית. כדי לעורר בנו יראת ה׳ אנו צריכים לפתח את עיני השכל שלנו- לראות למשל כיצד כוכבי הלכת אף הם מבטלים עצמם בפני רצון בוראם ולראות כיצד גם אותם מחייה בורא העולם. אומר בעל התניא, אל תטעו לחשוב שמה שאתם רואים בחוץ זה הכל, אלו הן בסה״כ שכבות של בגדים שאת אור ה׳ מכסים. תלמדו להתבונן פנימה ולראות בעיני שכלכם את האור האינסופי שנמצא בכל הנבראים. בלשונו: ״אֶלָּא הָעִקָּר הוּא הַהֶרְגֵּל, לְהַרְגִּיל דַּעְתּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ תָּמִיד, לִהְיוֹת קָבוּעַ בְּלִבּוֹ וּמֹחוֹ תָּמִיד, אֲשֶׁר כָּל מַה שֶּׁרוֹאֶה בְּעֵינָיו, הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ, הַכֹּל הֵם לְבוּשִׁים הַחִיצוֹנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל יְדֵי זֶה יִזְכֹּר תָּמִיד עַל פְּנִימִיּוּתָם וְחִיּוּתָם.״ ואת כל אלה שברא, כל העולמות העליונים והתחתונים, הוא מניח ומיחד את מלכותו עלינו, עם ישראל. מי אנחנו שנעיז בכלל שלא לקבל... את עול מלכותו, את אהבתו.
ליל מנוחה, ושנזכה לראות בעיני שכלנו את אור ה׳ שנמצא גם בתוך חשכת חיינו.
צילום: עתליה כ"ץ
תמר, טבת תשפ"ב
