תניא פרק מ"ו - כמים הפנים לפנים
בפרק מו בתניא בעל התניא ממשיך להוביל אותנו במסע ההתבוננות להלהבת האהבה. במסע לתוך גילוי האור האלוקי השוכן בנשמה וחיבור אליו מתוך אהבה אלוקית שאין בה התניה. מטרת האדמו"ר הזקן היא לחבר אותנו אל הקצה השני של חבל נשמתנו. לחבר אותנו אל האור על אף שאנו נמצאים בהסתר ובהעלמה, להעיר את הנשמה כך שתאיר את אור אהבתה.
אומר בעל התניא שהפעם הדרך היא לא רק קרובה אלא קרובה "מאוד מאוד", אין מי שלא יוכל ללכת בדרך הזאת. היא מבוססת על טבע האדם וטבע הבריאה. בטבע שברא הקב"ה יש במים השתקפות. כאשר אור פוגע במשטח (למשל – מים שקטים), וחלק ממנו או כולו מוחזרים אל המרחב בזווית החזרה - נוצרת השתקפות. לכן אם נביט לתוך שלולית נראה את בבואתנו בתוכה. אמר שלמה המלך במשלי: "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם". כפי שהמים משקפים בדיוק את הפנים של האדם שמביט לתוכם, "כָּכָה מַמָּשׁ לֵב הָאָדָם הַנֶּאֱמָן בְּאַהֲבָתוֹ לְאִישׁ אַחֵר, הֲרֵי הָאַהֲבָה זוֹ מְעוֹרֶרֶת אַהֲבָה בְּלֵב חֲבֵרוֹ אֵלָיו גַּם כֵּן לִהְיוֹת אוֹהֲבִים נֶאֱמָנִים זֶה לָזֶה, בִּפְרָט כְּשֶׁרוֹאֶה אַהֲבַת חֲבֵרוֹ אֵלָיו." כאשר אדם אחד אוהב באמת אדם אחר, אור האהבה משתקף כבבואה בליבו של האדם השני ומעורר גם בו אהבה כלפי האוהב. יש לציין שמדובר באהבה אמיתית שאינה תלויה בדבר. אהבה אמיתית איננה תלויה בשום דבר ועניין. לא תלויה בהתנהגות השני, לא תלויה במצבו הנפשי, לא תלויה במראה החיצוני ואיננה משתנה לפי מצב רוחי. הנתינה שבה איננה מצפה לתמורה. הנתינה היא רק מתוך אהבה, בין אם זו נתינה גשמית או רוחנית (כמו מילה טובה, אוזן קשבת או מחמאה). אם הנתינה היא לצורך הנעת המקבל לאיזושהי פעולה או "החזרת טובה" אז זאת לא אהבה אלא שוחד או חנופה... באהבה אמיתית שמגיעה מעומק הלב, הלב של השני לא יוכל להישאר אדיש. לפחות לא בדרך הטבע. לפעמים אדם עם לב של אבן שלא יכול לחוש בקלות אהבה יימס לנוכח הבעת אהבה תמימה כלפיו מילדה קטנה. כמובן שזה עובד גם הפוך, וכאשר לבו של אדם קר כלפי השני אז הקרירות תורגש ותשתקף באותה הדרך. כי כפי שאמר אלי ויזל ז"ל שורד השואה (והיום היה יום השואה הבנלאומי) – "ההיפך של אהבה היא אדישות ולא שנאה".
ככה זה פועל על פי טבע.
ואולם, אהבה אלוקית לא פועלת על פי טבע. אהבה אלוקית היא מעל הטבע. היא לא משתנה והיא זורמת באופן תמידי גם אם זוכה לאדישות וקרירות מהצד השני. הקב"ה אוהב אותנו תמיד בין אם אנו מחזירים לו אהבה או בין אם אנו אטומים ולא נותנים לאור שלו לחדור אל תוכנו ,לחדרי ליבנו הפנימיים. הוא אוהב אותנו גם אם אנו נזכרים בו רק לפעמים ואז "עושים לו טובה" וזורקים איזה ברכה או מקיימים מצווה. האהבה שלו אלוקית וטהורה, ואיננה תלויה. כואב שיש שמנצלים את אותה העובדה כדי "להוכיח" לכאורה את אי אמיתות התורה. אומרים הם: "הנה, גם כשאנו פועלים בניגוד למצוותיה, לא קורה לנו דבר ולא מתהפך העולם"... טפשים שכמותכם! זה רק בגלל שהאהבה שלו אליכם לא תלויה במעשיכם...והחסד שלו לא נפסק גם כשאתם בהתנהגותכם יורקים כלפיו. בהמשך הפרק נראה שבניגוד לאותה טענה, כן נפגע ע"י מעשיו מי שפועל בניגוד לדרך התורה.
הדוגמא הכי טובה להמחשה של אהבה אלוקית בחיינו היא אהבת אם לבניה. אם אוהבת את בנה ללא תנאי, בלי קשר להתנהגותו כלפיה. כשהיא נותנת לו זה למענו ולרווחתו ולא כדי לקבל תמורה. כשהיא מבשלת לו אין זה כדי לקבל מחמאה אלא כדי להזין את גופו ונפשו לשובע. גם אם יביע כלפיה קרירות ואף התרסה ידיה תהיינה תמיד פתוחות אליו לרווחה. מחכה לתת לו חיבוק ונשיקה. כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא. היא הכי קרובה לאהבה אלוקית נשמתית טהורה. בנה הוא בשר מבשרה, כפי שהנשמה חצובה מהקב"ה בעצמו והוא אוהב את בניו שהם חלק ממנו.
בפרק שלנו אדמו"ר הזקן לא מבקש מאיתנו להיות אלוקיים. הוא לא מבקש שנהיה צדיקים. הוא לא מצפה שנתעלה מעל כוחותינו הטבעיים, הוא דווקא משתמש בעצם היותנו אנושיים. בכך שלרוב אנו פועלים "כמים הפנים לפנים".
בעל התניא מביא משל, של מלך גדול ורב שמראה אהבתו הגדולה והעצומה ל"איש הדיוט ונבזה ושפל אנשים ומנוול המוטל באשפה". המלך יורד אליו למקומו הנמוך ומרים אותו משם ומביא אותו להיכל המלך, למקום מיוחד שלא נכנסים לשם אפילו השרים הבכירים. הוא לוקח אותו לחדרי המלך הפנימיים. הוא מביע אהבה אמיתית שאינה מצפה לתמורה. אהבה מתוקה טהורה. בוודאי שלאור אותה מחווה תתעורר בלב ההדיוט ושפל האנשים כלפי המלך אהבה. שהרי גם אם היו שני אנשים באותה מדרגה ומעלה, כשאחד אוהב את שהשני תתעורר גם בשני אהבה. אז על אחת כמה וכה כאשר האוהב הוא אדם רם מעלה והנאהב במדרגה פחותה ממנה.
בנמשל המלך הוא מלך מלכי המלכים, הקב"ה, שאת גדולתו אי אפשר לתפוס, שהרי כל צבא השמיים וההיכלות העליונים וכל המלאכים כולם, שהם רבים מעבר ליכולת לבטא במספר, הם כולם בטלים במציאות ממש למקורם. וכולם שואלים "איה מקום כבודו"? היכן אתה הקב"ה נמצא? ועונים: "מלוא כל הארץ כבודו", "הֵם יִשְׂרָאֵל עַמּו"ֹ. כלומר, אם אתם רוצים למצוא את הקב"ה תחפשו את בניו, את ישראל עמו, כי דרכם הוא יורד לעולמו. כתב האדמו"ר השישי של חב"ד רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל במאמרו האחרון "באתי לגני אחותי כלה": כי בבריאת העולם לכתחילה השכינה היתה בתחתונים, כלומר היתה למטה בארץ. בהמשך, ע"י חטא עץ הדעת היא נסתלקה מהארץ לרקיע, וכל חטא וחטא סילק אותה לרקיע עוד יותר עליון. לאחר מכן באו שבעה צדיקים והורידו את השכינה בחזרה מהרקיע השביעי עד לארץ בחזרה. הראשון היה אברהם והאחרון משה רבנו שהוא דור שביעי לאברהם אבינו והוא זכה להוריד את השכינה בחזרה לארץ במעמד הר סיני ומתן התורה. אז נתבטלה הגזירה שהיתה לפיה עולמות עליונים לא יורדים לעולמות תחתונים. ואז נתמלא רצון הקב"ה לעשות לו "דירה בתחתונים". ועושה הוא זאת באמצעות ישראל עמו שבהם בחר מכל הגויים ודרכם, דרך עבודתם, ובכך שהם עושים לו מקדש בתוכם, הוא נמצא כאן. כל האור האלוקי בעולם יורד דרך ישראל. הם מעבירים את האור. אם רוצים לחפש את הקב"ה בעולם, יש לחפש את ישראל. הנמשל לאיש ההדיוט והשפל במשל הנ"ל הם ישראל. כי הקב"ה, המלך, הניח בצד את כל העולמות העליונים והתחתונים וירד בעצמו להוציא אותם מתוך שיא הזוהמה, מתוך מצרים, ערוות הארץ, מקום הטינופת והטומאה. וקירב אותם, אותנו, אליו והביא אותנו לחדר הכי פנימי, לקודש הקודשים שלו, וחיבר אותנו אליו באמצעות תורתו. כאשר אנחנו לומדים תורה אנו ממש דבקים במלך כמתנשקין, כשאנחנו מקיימים מצוותיו אנחנו מחוברים אליו כמחובקים. כשאנחנו לומדים תורה ומקיימים מצוות אנחנו מתקדשים. ממש מתכללים באור האלוקי העליון, מתייחדים איתו ייחוד של ממש והאיברים שמדברים תורה ופועלים את המצוות הם איבריו. לכן אומרים אנו "אשר קדשנו במצוותיו"... אנו דבקים בו כמו איש הדבק באשתו שהופכים לבשר אחד. לכן, חייבו רבותינו ז"ל לעמוד בפני כל מי שעוסק בקדושה, גם אם הוא איננו רב גדול אלא אדם פשוט במעלה. כי כשהוא עוסק בקדושה הקב"ה שוכן בנפשו באותה שעה. מדגיש האדמו"ר הזקן ואומר שלא תמיד אנחנו מרגישים את הקדושה השורה עלינו כאשר אנו עסוקים בתורה או במצווה. זה משום שישנו מסך חומר גופני שמחשיך מאיתנו את המראות האלוקיים. אותם מראות שכן יכולים לראות הצדיקים. רוב רובנו איננו מרגישים ואיננו רואים אורות אלוקיים. ויש שבחסד השם לפעמים רואים או מרגישים. על אף שאין אנו מרגישים אין הדבר מונע את היחוד הנפשי שלנו עם אור אינסוף ברוך הוא הממלא כל עלמין. שאורו מלא עולם ובקיום תורה ומצוות הוא ממלא אותנו באור אלוקי זך. באותה מידה אין אנו מרגישים כיצד כאשר אנו חלילה פועלים בניגוד לתורה ומצוותיה, כמו למשל כאשר מחללים שבת או אוכלים חמץ בפסח ועוד... אנו פוגמים בקדושת נפשנו באותה מידה כמו שהיתה נפגמת קדושתו של צדיק אם היה פועל באותה צורה. "כי תורה אחת לכולנו", כשאחד נפגע נפגע גם השני וכשאחד מתקדש מתקדש גם השני. כולנו ניצוצות מנשמה כללית אחת.
כתוב בתהילים בפרק ע"ג: "וַאֲנִי בַעַר וְלֹא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ: וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ". אנחנו כבהמות שפועלות ללא דעת, לא מרגישות את היחוד עם הקב"ה אלא פועלים כמו פתיים שלא מבינים. אם היתה לנו דעת היתה נופלת עלינו כזאת יראה גדולה בהרגשת הקדושה שנמצאת בתוכנו בשעת התורה והמצווה שהיתה מובילה לאהבה עצומה, אהבה רבה בתענוגים, מתוך הייחוד הנפלא. כמו שקורה אצל הצדיקים שהם לחלוטין מזוככים. ואולם, כל עוד יש בנו עוד קליפות וחומר לנקות, ההרגש הוא בדקות, ולכן עלינו לעשות עבודת התבוננות. מה שיפה ומרגש כבר עכשיו, זה שלמרות שאנו לרוב עובדים כבהמות שלא מרגישות, בכל זאת, בין אם אנו מרגישים או איננו מרגישים, הוא תמיד איתנו בכל רגע ורגע, בכל התהליכים ובכל מה שאנו עוברים. "ואני תמיד עימך" זה לא רק אני הבהמה עמך על אף שאינני מבין ויודע, אלא אני הקב"ה עמך על אף שאתה אינך מבין ויודע. הוא איתנו, הוא בתוכנו, הוא בנשמתנו. והוא אוהב אותנו אהבה שאינה תלויה בדבר. אהבה חמה ונעימה שממיסה כל גוש של קרח או שלג קפוא הנזרק לעברה.
תמר, כה שבט תשפ"ב
