,תניא פרק לט - נשמות ומלאכים- הקדמה

בלימוד פרק זה של התניא התעכבנו כחודש ומחצה, והוא זכה אצלנו לכינוי ״הקיר״. הפרק הזה מלא מלא עומק ורבדים, וצללנו בתוכו למעמקים. היו מקומות שכבר היה קשה לנו להבין ונעזרנו בעוד מלומדים. כיצד אוכל לצמצם את חוכמתו לשורות אלו, נשגב מבינתי, אך אם התחלתי במשימה, אמשיך כפי יכולתי. ניכנס אליו אט אט כפי שאנו עשינו זאת, שלב אחר שלב. נעלה מדרגה אחר מדרגה וניתן לאור קדושת התניא לחלחל לתוך חוכמתנו, בינתנו ודעתנו כפי קיבולת הכלתנו.

מתחיל בעל התניא בהסבר ההבדל שבין נשמות למלאכים. ובפרט ההבדל בין נשמות של צדיקים לבין המלאכים. הם מגיעים מעולמות שונים.

עלינו ראשית כל להבין שישנם 4 עולמות רוחניים לפי הקבלה: נתחיל מלמעלה למטה: עולם האצילות עולם הבריאה עולם היצירה עולם העשיה

״עולם האצילות״ - הוא העולם העליון ביותר בו האור האלוקי הכי פחות מצומצם, שם האור גלוי, אך הוא כל כך מחובר לבורא כך שהוא מעבר ליכולת תפישת או השגת האדם. אנחנו לא יכולים לתפוס אותו בשכלנו, זה עולם שמעבר לטעם ודעת.

״עולם הבריאה״ - הוא עולם שבו האור האלוקי מצטמצם כך שהוא עדין בגדר אַין. לגבינו הוא עדיין חושך, אך בו מתחילה להתאפשר החוכמה. מתחילה בו נקודת התפישה השכלית במוח האדם. ממנו מגיע הניצוץ התפישתי הראשון. מאירות בו חוכמתו, בינתו ודעתו של הקב״ה. זהו עולם השכל.

״עולם היצירה״ - בעולם היצירה האור ממשיך להצטמצם ובו מתגלות ומאירות המידות הרגשיות. מאירות בו מידותיו של אינסוף ברוך הוא. עבורנו האור גלוי יותר. כלומר, ככל שהאור האלוקי יותר מצומצם כך אנו יכולים להכיל ולקלוט אותו בשל מוגבלותנו בהיותנו נבראים. זהו עולם הרגש.

״עולם העשיה״ - זהו העולם התחתון ביותר, בו כבר אנו רואים בגלוי את המעשים ואת הביטויים הגשמיים.

כפי שיש השתלשלות ודרגות בגילוי האור האלוקי בארבעת העולמות, כך יש דרגות גם בנשמות בני האדם.

ישנה דרגת ״הנפש״ שהיא התחתונה ביותר, היא כידוע נמצאת בדם, והיא נהנית למשל ממזון שאדם אוכל ומחייה את נפשו. לכל בני האדם יש נפש שמחייה את גופם.

דרגת הנפש מקבילה לעולם העשיה. אדם שעובד את ה׳ מדרגת הנפש, עובד אותו מכח ההרגל, כמו ״מצוות אנשים מלומדה״. הוא מקיים מצוות כי ככה הרגילו אותו, ללא כוונה. זוהי עבודה שלא לשמה.

ישנה דרגת ״הרוח״, שהיא קשורה לעולם הרגשי שלנו. היא נמצאת בלב וקשורה לשלל הרגשות הקיימים שאנו חווים. דרגת הרוח מקבילה לעולם היצירה. אדם שעובד את ה׳ מדרגת הרוח, מקיים תורה ומצוות בזכות האהבה והיראה הטבעיות שיש לו בלב כלפי ה׳. האהבה הזאת לקב״ה היא לא ממש גלויה אלא נסתרת (אהבה מסותרת), אך היא מספיקה בכדי שהאדם יאכוף את יצרו שרוצה לעשות רק לעצמו ״ומה שבא לו״ ויקיים את המצוות בעל כורחו. כלומר, יש כוונה בעבודת השם שלו. זאת לא הכוונה הכי עליונה, זה לא החיבור הכי גבוה, אך יש חיבור. יש אהבה, יש יראה וכנפיהן נושאות את עבודת התורה והמצוות שלו כלפי מעלה. רוב האנשים עובדים את ה׳ מדרגת הרוח.

ישנה את דרגת ״הנשמה״, שהיא קשורה לעולם השכלי שלנו. היא נמצאת במוחין. חוכמה, בינה ודעת (חב״ד). היא קשורה להשגות השכליות שאנו תופסים. דרגת הנשמה מקבילה לעולם הבריאה. אדם שעובד את ה׳ מדרגת הנשמה, הוא אדם שמעורר דרך התבוננות מעמיקה את האהבה הבוערת בלבו לבוראו ואת היראה העילאה, יראת הרוממות כלפי הוד מלכותו. זוהי עבודה שנקראת ״גדלות דמוחין״. האדם משתמש בשכל העליון שקיבל מבוראו על מנת להתבונן באמצעותו ולעבוד את ה׳ מדרגה של חיבור עמוק וגבוה. הכוונות שלו מדוייקות. הן מעלות את עבודתו- לימוד תורתו ומצוותיו מעלה מעלה, והיא עושה נחת רוח רבה בשמיים. מעט אנשים זוכים שתתגלה אצלם דרגת הנשמה. דרגת הנשמה מתגלית דרך יגיעה. לפעמים היא מתגלית ע״י האדם בעצמו בזכות חיפוש האמת שלו וההתבוננות העמוקה שלו. לפעמים היא מתגלית בזכות קשר עם אדם אחר שנמצא במדרגה הזו שההשפעה שלו גורמת להתעוררות והתגלות אותה מדרגה גם אצל המושפע. כמובן, שתמיד נדרשת עבודה עצמית של האדם עצמו, אין הוא יכול לשבת בטל ולחכות שהעבודה תיעשה מאליה. המשפיע יודע כיצד לעורר במושפע את העבודה הנכונה. מי שזוכים שתתגלה אצלם דרגת הנשמה, בזכות יגיעתם והתבוננותם יכולים הם לחוות תענוג עילאי בתלמודם ועבודתם. הם מגיעים למה שנקרא ״גן עדן העליון״. הם מסוגלים לחוות תענוג רוחני שנותן להם לחוות גן עדן אמיתי גם בעולם הזה כשהם עדיין מחוברים לגוף גשמי. זוהי עבודת הצדיקים.

שתי הדרגות הכי עליונות מעל נפש, רוח ונשמה הן דרגות ה״חיה״ וה״יחידה״. הן קשורות כבר לעולם שמעל השכל, וכמובן שמעל הרגש, למקום שמעל טעם ודעת, מקום שממנו פועלים כשעושים מסירות נפש. כשאדם ללא מחשבה וללא הגיון, פועל ומוסר נפשו למען בוראו. הדרגות הללו מקבילות לעולם האצילות העליון. דרגות אלה מתעוררות לעתים רחוקות ולעיתים גם לא מתעוררות כל החיים. הן מתעוררות כשאדם עובר ניסיונות לא פשוטים, כשהוא לא מבין ולא יודע למה ואולי גם פועל הפוך לחלוטין ממה שמצופה ממנו, ובכל זאת הוא פועל מתוך חיבור עליון ועל תודעתי לקב״ה. לעתים מעשיו ייראו לאנשים אחרים בעולם הזה ממש לא מובנים ואולי אפילו טפשיים או הזויים. זו דרגה שאנשים מן הישוב לא מסוגלים בכלל להבין. זוהי דרגת עבודתם של הצדיקים הגדולים. צדיקים אלו הם ממש מרכבה לקב״ה עצמו. אין להם ממשות בפני עצמם, אין להם אפילו קיום בפני עצמם, אין להם רצון משלהם, הם לגמרי לחלוטין בטלים לרצון בוראם. כאלו היו אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב. שסללו את הדרכים שבהן כיום אנו הולכים. אי אפשר לנו בכלל לתפוס את עוצמת עבודתם. את החידושים העצומים שהורידו לעולם. אם רק נחשוב למשל על התפילה... תפילת שחרית שחיבר אברהם, תפילת מנחה שחיבר יצחק ותפילת ערבית שחיבר יעקב. הם חיברו אותן ובראו אותן מאַין, ואנו קיבלנו אותן מוכנות ומוזמנות וכל מה שנותר לנו זה לצעוד באותן הדרכים- ההרים, הבתים והשדות. הם איפשרו לנו להתחבר דרך התפילה לעולמות העליונים בנתיבים שהם בראו ויצאו בעבודת כפיהם.

ועד עכשיו סיימנו רק את ההקדמה...

למי יש כוח להתחיל ללמוד את פרק לט בתניא?

החלטתי שאתן מרווח נשימה ואפרסם זאת כעת, ואת ההמשך בערב או בשבוע הבא כפי רצון ה׳

באהבה,

תמר, י"ב מנחם אב תשפ"א