תניא פרק לז' - תרמיל מלא יהלומים
אם היו אומרים לנו שיש לנו הזדמנות עכשיו להגיע למקום מיוחד שיש בו מלא יהלומים, ויתנו לנו תרמיל שבו אפשר לאסוף אותם אחד אחד. ההגעה למקום המיוחד הזה הוא לזמן מוגבל, זה עכשיו או לעולם. האם היינו מפספסים את ההזדמנות?
סביר להניח שלא רק שהיינו קופצים על ההזדמנות ובשמחה רבה ניגשים לעבודה, אלא שגם שלאחר שהתרמיל יהיה מלא וגדוש נוכל לסחוב אותו ללא כל מאמץ, רק בכח השמחה.
שהרי ידוע שהשמחה או תחושת השליחות והמשמעות החשובה נותנת לנו כוחות מעבר למה שאנחנו רגילים בחיינו היומיומיים...
כשהייתי ילדה תמיד הרשים אותי הסיפור (שאינני יודעת אם הוא נכון) על פיו אמא אחת, כדי להציל את בנה הצליחה להרים מכונית... כיום, כאמא, יודעת שאכן אנחנו ההורים מוצאים בעצמנו כוחות על טבעיים בכל הקשור לטיפול בילדינו האהובים.
בימים האחרונים כל העולם נדהם מהנס המופלא שקרה באיטליה לאיתן הקטן (איתן אותיות תניא), ששרד בחסדי ה׳ את נפילת הרכבל, בזכות אביו שחיבקו והגן עליו בגופו ואהבתו.
בפרק ל״ז בתניא, אדמו״ר הזקן מגלה לנו שאכן לכל אחד ואחת מאיתנו ישנה הזדמנות למלא את תרמילו ביהלומים לזמן מוגבל, כל משך חייו בעולם הזה.
מסביר לנו בעל התניא, שהנשמה שלנו היא מושלמת, היא טהורה, אין היא נזקקת לשום טיפול או תיקון, היא כשלעצמה קדושה ומגיעה ממקום גבוה מאוד שבו היתה דבוקה לחלוטין בקב״ה בוראה. היא בכל זאת מסכימה לרדת לעולם הזה שהוא ממש גלות מבחינתה... לא בשביל עצמה אלא מתוך השליחות שלה...
כי כאן היא יכולה להתלבש בגוף גשמי וחומרי, להתחבר לנפש הבהמית והייצרית ולזכך אותה, לתקן אותה. כיצד? ע״י קיום תורה ומצוות באמצעותה. באמצעות הגוף הגשמי והחומרי שדרכו ורק דרכו ניתן לעשות את המצוּוה עלינו בתורה ולהימנע מכל מה שנאסר עלינו בה. הנשמה לא יכולה לבדה להדליק נרות שבת, לומר את מילות התפילה, להניח תפילין, או לתת צדקה. כל אלו נעשים באמצעות הגוף שמבצע את הפעולה הנדרשת ומעלה את קליפת נוגה לקדושה. במאמר הקודם על אותו סעיף בתניא (שנקרא תניא- בין שמיים לארץ) פירטתי לגבי ההבדל בין קליפות הטומאה, קליפת נוגה ותחום הקדושה וכיצד אנחנו יכולים בבחירתנו בכל רגע להשפיע על העלאת קליפת נוגה לקדושה. כעת, משתדלת להתחבר לרעיון העמוק ביותר שמביא לנו כאן אדמו״ר הזקן. רעיון שהוא לא רק ״לימוד חיצוני״ של סעיף בספר עיוני, אלא הוא נוגע בעצם משמעות קיומנו, עצם מטרת הוויתנו. המטרה שלשמה באנו. מה שהרבה פעמים אנחנו מחפשים ומחפשים, ולעתים נוסעים למרחקים... בעוד שהיהלומים הללו ממש נמצאים לרשותנו ואנחנו רק צריכים להושיט את ידינו...
מסביר בעל התניא שבכך שאנו לא עוברים על שס״ה מצוות לא תעשה אנחנו מונעים מקליפות הטומאה לינוק מהקדושה, לא מאפשרים להן מעבר. ובנוסף, בכך שאנו מקיימים את רמ״ח מצוות עשה אנחנו מורידים את אור אינסוף לעולם הזה. ואולם החידוש כעת לעומת מה שלמדנו בסיכום הקודם הוא שהאחריות שלנו לגבי חסימת המעבר לכוחות הטומאה והיותנו צינור להורדת אור הקדושה, היא לא רק עבור עצמנו, אלא עבור כל עולמנו!
מדגיש לנו כאן האדמו״ר הזקן שכולנו אחד ויש לנו אחריות וערבות הדדית זה לזה. היות וכל ישראל הינם 60 ריבוא נשמות (אלו הן 600,000 שורשי נשמות שמתחלקות להרבה ניצוצות), אם כל ניצוץ של נשמה וכל נפש פרטית תקייים את כל תרי״ג מצוות התורה, כולנו יחד לא נעלה רק את הנפש הבהמית הפרטית שלנו לקדושה אלא נזכך ונעלה לקדושה את כל כללות חיוּת העולם הזה שהיא מקליפת נוגה.
״וְעַל יְדֵי זֶה תַּעֲלֶה גַּם כֵּן כְּלָלוּת קְלִפַּת נֹגַהּ, שֶׁהִיא כְּלָלוּת הַחִיּוּת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחָמְרִי״ בלשון התניא.
במצב הזה כל הטומאה תיעלם מהעולם בכלל, כפי שאמר הנביא זכריה : ״וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״...
לכל אחד ואחת מאיתנו בהיותנו ניצוץ מאותה נשמה כללית של ישראל שבשבילה ברא הקב״ה את העולם, יש חלק בעולם שקשור אלינו ושאותו ביכולתנו לתקן ולזכך:
״כִּי כְּלָלוּת יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֵם שִׁשִּׁים רִבּוֹא נְשָׁמוֹת פְּרָטִיּוֹת, הֵם כְּלָלוּת הַחִיּוּת שֶׁל כְּלָלוּת הָעוֹלָם. כִּי בִּשְׁבִילָם נִבְרָא, וְכָל פְּרָט מֵהֶם הוּא כּוֹלֵל, וְשַׁיָּךְ לוֹ הַחִיּוּת שֶׁל חֵלֶק אֶחָד מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא מִכְּלָלוּת הָעוֹלָם הַתָּלוּי בְּנַפְשׁוֹ הַחִיּוּנִית, לְהַעֲלוֹתוֹ לַה' בַּעֲלִיָּתָהּ״. (לשון התניא).
כלומר, הבחירה שלנו אם כן או לא לעשות את תפקידנו, אם כן או לא לקיים את תורתנו משפיעה לא רק עלינו... היא משפיעה על כל עולמנו.... כי כשכולנו נעשה את המוטל עלינו נגיע לדרגה הרוחנית שהיתה בזמן מתן תורה בה
״וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּו, וְיוֹפִיעַ עֲלֵיהֶם בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזּוֹ, וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְיִשְׂרָאֵל יִרְאוּ עַיִן בְּעַיִן, כִּבְמַתַּן תּוֹרָה, דִּכְתִיב: אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״. כמו במתן תורה שאז נעלמה כל ההסתרה, כך יהיה כשנגיע לתיקון המלא של עולמנו, כשהאור יתגלה לחלוטין ואז נוכל לראות בעינינו התחתונות והגשמיות את האמת הצרופה של האלוקות. בה נוכל לראות במוחש שהוי׳ הוא האלוקים. שאין הבדל באמת בין חסד ודין.
זה עומד להיות גילוי נפלא, שכעת בתוך עולם הצמצום אנחנו לא באמת מסוגלים להבין אותו על בוריו. כעת אנחנו מאוד מוגבלים ביכולת התפיסה עד כי נדמה לנו שבאמת יש ״רע״. וגם כשאנחנו מודים על הרעה כפי שמודים על הטובה, עדיין אנחנו לא עושים זאת באותה שמחה...
אך כשהאור יהיה גלוי לחלוטין נוכל סוף סוף באמת לשמוח על כל רגע ורגע ועל כל מה שקודם לכן נראה לנו כ״הסתר פנים״.
וככל שנקיים יותר תורה ומצוות, ככל שנאסוף יותר יהלומים, כך
הרגע הזה של גילוי אור אינסוף המלא יהיה יותר מהיר.
כשאנחנו מפנימים שתורה ומצוות זה לא ״עול״ של סחיבת אבנים אלא זאת זכות של ליקוט יהלומים אז פתאום זה גם לא כל כך קשה לקיים ולעשות כל אחת ואחת מהמצוות. פתאום אנחנו מקבלים כוחות, שכליים וגופניים שאין לנו מושג מהיכן הם מגיעים... (מאור אינסוף הבלתי מוגבל שטמון בפנים). פתאום אנחנו מבינים שיש לנו כאן אחריות אישית ופרטית לתיקון העולם. שאנחנו לא סוחבים יהלומים לשימוש אישי, אלא שאנחנו אחראיים ממש לתיקון העולם הכללי.
ועוד נקודה קטנה למחשבה שמתקשרת ללימוד הלילה.
מצטטת מהרב בניהו שמואלי שליט״א:
״והנה מעלת הצדיקים הגדולים שהגשמיות עצמה היא בשבילם עבודת ה׳. ויש צדיקים במדרגה פחותה מעט שעוסקים בגשמיות העולם הזה על מנת שתהיה להם על ידי זה הכנה לעסוק בתורה ובעבודת ה׳ בכח המאכל השתיה או השינה, נמצא שעצם העסק בענייני הגשמיות עדיין אינו עבודת ה׳ בשלימות, כי השלימות תתבטא רק אחרי כן כשיעסוק בתורה ובמצוות, אבל הצדיקים הגדולים, אלה שזוכים להשגות בתורת הסוד, שאוכלים ושותים בכוונות נשגבות וביחודים שגילו לנו רשב״י והאר״י הקדוש ז״ל, אצלם האכילה והשתיה והשינה עצמם הם עבודת ה׳ ממש כמו תורה ותפילה״.
שנזכה... לא רק להשתמש בכוחות הנפש הבהמית, הגשמיים והחומריים כדי לעבוד את ה׳, אלא שממש עצם הפעולות החומריות והגשמיות תהיינה בעצמן עבודת ה׳ בזכות הכוונות הטהורות והנעלות.
ושנזכה לראות בגילוי אור אינסוף ללא כל הסתרות.
ממש ממש בקרוב.
אמן ואמן ולילה טוב
תמר, ט"ו בסיוון תשפ"א
