והכל לפי רוב המעשה

סימן ל׳ בתניא - אגרת הקודש

ומעט מפרקי אבות

כשאדם מרגיל את עצמו לעשות מעשה טוב כלשהו או מצווה כלשהי באופן קבוע, לעתים נדמה לו שההשפעה של המעשה כבר אינה מורגשת, כבר לא ניכרת, שקופה. שאם יפסיק לעשות את אותו המעשה אין מי שישים לבו לעניין, ולא יורגש החיסרון. בדיוק בעניין זה מזכיר לנו בעל התניא את האמרה של רבותינו ז״ל : ״כל הרגיל לבוא לבית הכנסת ויום אחד לא בא - הקב״ה שואל עליו״.

הפעילות היומיומית הקבועה שלנו פועלת פעולתה ויש מי שרואה ויודע גם כאשר לכאורה ההיעדרות שלנו ממנה אינה מותירה רושם בסביבה.

וכך, אומר בעל התניא, בכל המצוות כולל מצוות שנעשות בסתר או באופן אינטימי ואישי - כשרק הבורא מודע להן, ובמיוחד בהקשר למצוות הצדקה.

הצדקה היא מצווה ששקולה כנגד כל המצוות כולן. כשאדם רגיל לתת צדקה כלשהי לאדם, למוסד וכדומה עליו תמיד לומר שעושה זאת בלי נדר, ויחד עם זאת להתמיד בנתינתה ולא לגרוע ממנה. הצדקה היא מצווה שמחייה את רוחם של שפלים ונדכאים שאין ביכולתם לקיים את עצמם, היא מקימה את ״סוכת דוד הנופלת״ ומחברת את ספירת המלכות (בחינת דוד) עם הספירות העליונות ממנה, ובכך מביאה לאחדות בעולמות העליונים והתחתונים.

והכל לפי רוב המעשה.

כתוב בפרקי אבות (ג טו) - ״הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה״.

ומפרש רבי עובדיה מברטנורא:

״הכל צפוי״ - כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים גלוי לפניו. ״והרשות נתונה״ - בידו של אדם לעשות טוב ורע כמו שכתוב בפרשת ניצבים: ראה נתתי לפניך את החיים… ״ובטוב העולם נדון״ - במידת הרחמים. ואף על פי כן אין הכל שוין במידה זו לפי (משום) שהכל לפי רוב המעשה, המרבה במעשים טובים נותנים לו רחמים מרובים, והממעיט במעשים טובים ממעטים לו ברחמים. ברטנורא מביא פירוש נוסף של הרמב״ם ל ״והכל לפי רוב המעשה״ - לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה, שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים לנותן אותם בפעם אחת. הרבי מליובאוויטש אומר שהוראה זו היא מידת חסידות. ריבוי מעשה הצדקה פועל לזיכוך הנפש, וכן מביא כל פעם לייחוד עליון, כך שהעילוי של ריבוי המעשה הוא גם מצד הכמות וגם מצד האיכות.

כותב אדמו״ר הזקן שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת ל״חשבון גדול״ ועל פי מאמר רבותינו ז״ל -״אימתי גדול ה׳ - כשהוא בעיר אלוקינו וכו׳״ והיא, אומר בעל התניא, בחינת ומקום החשבון. הכוונה היא, שגדולתו של הקב״ה ניכרת דווקא כשהוא משפיע את החסד שלו בעולם הזה הגשמי שאפשר לחשב בו כמויות כי הדברים הגשמיים הם מוגבלים ומחולקים. בעולמות העליונים החסד של ה׳ אינסופי אבל לא ניתן לתפוס אותו. דווקא כשהוא יורד לארץ הגשמית שמהווה לו כלי, ניתן לחוש כמה חסד מרעיף עלינו בורא העולמים. חסד ה׳ היא כמו גשם שיורד ומשקה את האדמה כך שהיא תוכל להצמיח מתוכה. אם לא היה ״הכלי״ של האדמה שסופגת את המים לא היינו יכולים להכיר במעלת הגשם. כמו כן, כשאוגרים את מי הגשמים במאגרים יכולים לכמת את השפע שירד ולהמשיך להשתמש בו לצרכים האנושיים.

ואיך יורד אלינו החסד? מהתעוררות של האדם מלמטה שמעוררת ירידת חסד מהעליונים.

כשאדם נותן צדקה ברצון טוב וסבר פנים יפות הוא ממשיך בכך חיים וחסד מהקב״ה, משם הוי׳ שהוא הרחמים. ה׳ מאיר פניו שהוא ״הארת והמשכת חן וחסד ורצון עליון מחיי החיים אין סוף ברוך הוא - אשר לגדולתו אין חקר והשגה כלל״ אל בחינת ״מלכותך מלכות כל עולמים״. למעשה, מעשה הצדקה מושך חסד מהעולמות העליונים אל העולמות התחתונים, מהספירות העליונות של עץ החיים לספירת המלכות התחתונה שנקראת ״העולם הגלוי - עלמא דאתגליא״. בעולם הגלוי יש מספרים ואפשר לחשב חישובים כי ספירת המלכות מחייה את כל הברואים שהם בחינת מספר וחשבון.

וזהו ״חשבון גדול״ שמביא על ידי מעשה הצדקה לשלום, ככתוב בישעיה: ״וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם״. מסביר בעל התניא שהפירוש של המילה ״שלום״ היא חיבור של שני קצוות הפוכים זה מזה. כששניים מגיעים מאותו צד ומקום לא צריך לעשות ביניהם שלום, דווקא כשהם הפוכים אחד מהשני יש להשכין שלום ביניהם. מעשה זה עושה הצדקה שמחברת בין עולמות עליונים לתחתונים כאמור, בין קצה השמיים העליונים וקצה השמיים התחתונים שמתלבש בעולמות בריאה- יצירה - עשייה, בחינת גבול ומספר.

ונסיים במשהו מפרקי אבות פרק ה׳ -

אַרְבַּע מִדּוֹת בְּנוֹתְנֵי צְדָקָה.

הָרוֹצֶה שֶׁיִּתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁל אֲחֵרִים.

יִתְּנוּ אֲחֵרִים וְהוּא לֹא יִתֵּן, עֵינוֹ רָעָה בְּשֶׁלּוֹ.

יִתֵּן וְיִתְּנוּ אֲחֵרִים, חָסִיד;

לֹא יִתֵּן וְלֹא יִתְּנוּ אֲחֵרִים, רָשָׁע:

מסביר רבי עובדיה ברטנורא לגבי המידה הראשונה - שמי שעינו רעה בשל אחרים הכוונה שהוא יודע שהצדקה מעשרת (מביאה לעושר) והוא אינו רוצה שאחרים יתעשרו ולכן אינו רוצה שהם יתרמו לצדקה אף הם.

לפיכך, חסיד הוא לא מי שרק נותן מעצמו, אלא דואג שיתנו גם אחרים. הוא מודע למעלה הגדולה של הצדקה, הוא בא מתוך תפיסה של ״שלך שלך ושלי שלך״ ולכן הוא רוצה לעשות חסד ומעשים טובים ובכך להביא לשלום ואהבה בין הבריות ובין העולמות.

היום תפארת שביסוד - שנזכה להרבות בצדקה, בחסד וברחמים- בכל הקשרים והחיבורים שיש לנו בחיים , שנסביר פנים ונביא לגילוי מידת חסדו יתברך כאן בתחתונים.

תמר, אייר תשפ"ו

בצילום: סחלבן החורש, בהתגלות של חסד ה׳ בשמורת הר מירון י״ג באייר תשפ״ו