תניא פרק לז' - בין שמיים לארץ
בפרק לז בתניא, שהוא אחד הפרקים הארוכים בליקוטי אמרים, אדמו״ר הזקן מבהיר לנו כיצד נוכל לחבר בין שמיים וארץ, בין קודש לחול, בין עולם האמת לעולם השקר. כיצד נוכל לקיים את משמעות קיומנו בעולם. מה זה אומר הלכה למעשה, לעשות לקב״ה דירה בתחתונים. איך יש בידנו הבחירה לעשות זאת בכל רגע ורגע, בכל מילה שיוצאת מפינו, בכל מעשה שאנו עושים או שממנו אנו נמנעים. אנו מבינים כיצד יש באפשרותנו דווקא כאן בעולם הזה לגלות את אור אינסוף הכי גבוה ונעלה שמתגלה ללא הסתר פנים.
כדי להבין זאת כהלכה יש להכיר בהבדל שבין הדרגות השונות שבין הקדושה לטומאה. הקדושה נמצאת באור אינסוף - הקב״ה בעצמו. גם האדם הראשון שנברא היה כל כולו אור וקדושה. ואולם, במעשה החטא הקדמון הוחשכו מאורי הנפש ונכנסה הטומאה. ישנן דרגות בטומאה. שלוש הקליפות הטמאות הן טומאה שלא ניתן כמעט להעלות לקדושה, רק במקרים מאוד מיוחדים. הן רע גמור. קליפות הטומאה מופיעות בנבואת יחזקאל ונקראות ״רוח סערה״, ״ענן גדול״ ו ״אש מתלקחת״. מעל שלוש קליפות אלה נמצאת קליפת נגה שהיא קליפה שמעורבים בה הטוב והרע. ״וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב״ (יחזקאל א ד) שלוש הקליפות הטמאות כוללות את כל בע״ח הטמאים וכוללת את כל המעשים שהם אסורים מן התורה. לא ניתן למשל לקחת חיה טמאה ו״להכשיר אותה״. קליפת נוגה כוללת את העולם הגשמי, את בע״ח הטהורים ואת הנפש הבהמית של ישראל. כל מה שנמצא בתוך קליפת נוגה ניתן להעלות לקדושה או להוריד אותו לטומאה, וזה תלוי במעשי האדם, הכיוון תלוי בבחירה. למשל פרי שאנו אוכלים ומברכים עליו - אנו בכך מעלים אותו לקדושה. ואולם, אם מדובר בפרי שהוא עורלה (פרי של עץ שצומח פחות משלוש שנים) אז הוא נכלל בשלוש קליפות הטומאה ולא ניתן להעלות אותו לקדושה. למעשה, כל מה שהוא בתחום המותר, נמצא בקליפת נגה. מאכלים כשרים, יחסים אינטימיים בין איש לאשתו הנשואים כדת וכדין, תקשורת בין אנשים, וכל המעשים שאינם אסורים. ואולם ביכולתנו את אותם קשרים ומעשים מותרים להעלות לקדושה ע״י כוונה טהורה, לשם שמיים, להשתמש בהם לעשיית מצווה, או חלילה אנו עלולים להוריד אותם לתחום הטומאה ע״י כוונה לא טהורה, ע״י עשייה מתוך תאווה ויצר, לשם סיפוק אישי בהמי וחייתי, ע״י פעולה מתוך אגו ויישות ורצון לקבל לעצמי. כפי שראינו בפרקים הקודמים לכל אחד ואחת מישראל ישנן שתי נפשות. נפש אלוקית שהיא כולה קדושה, חלק אלוקי שמקורו בקדושת אינסוף, ונפש בהמית שהיא זו שמחייה את הגוף הגשמי. הנפש הבהמית, החיונית, למעשה מהווה ממוצע מחבר בין הנפש האלוקית והגוף החומרי. בלעדיה הנפש האלוקית לא היתה יכולה להשפיע בעולם החומרי המרוחק ממהותה הרוחנית. לכן, הנפש הבהמית היא חשובה מאוד בקיום שליחותנו בעולם הזה אם אנו יודעים להשתמש בכוחותיה בהתאם למטרה שלשמה היא נוצרה- שנקדש ונתקדש באמצעותה. כל החיות שלנו והאנרגיה הפיזית שלנו מגיעה מהנפש החיונית שמקליפת נגה וכאשר אנו משתמשים באותה אנרגיה וחיות לכיוון הקדושה אנו מזככים אותה ופועלים לטובה לא רק עבור עצמנו אלא לטובת כלל עולמנו. הדם שלנו, למשל, שכולל את כל מה שאכלנו ושתינו הוא מקליפת נוגה ממש. אם אנו משתמשים באנרגיה של הדם שלנו לדוגמא ללימוד תורה או לתפילה אנו בכך מעלים את כל המאכלים והדם שנוצר מהם לקדושה. אנו מעלים את קליפת נגה לתחום הקדוש של הטוב המוחלט. אם לעומת זאת נשתמש בדם ובאנרגיה שטמונה בו לקיום מעשים לא טובים, כמו מילוי תאוות גשמיות ונמוכות- אנו חלילה נוריד את קליפת נגה בדרגה לתחום של הטומאה. הכיוון לקדושה או לטומאה נקבע ע״י הבחירה. בחירה שאנו עושים כל רגע ורגע בחיינו. הבחירה לאן אנו מפנים את משאבינו... כל אחד ואחת מאיתנו קיבל וקיבלה תכונות מיוחדות, כשרונות מסוימים שניתנו לו או לה במתנה. הבחירה שלנו היא כיצד להשתמש בהם. ראשית, לבחור בכלל להשתמש בהם ולא להתעלם מקיומם... שהרי הם ניתנו לנו על מנת שנשתמש וננצל אותם... ושנית, לאיזה מטרה אנו משתמשים באותו כשרון או מתנה. האם אני משתמשת בו לתועלת עצמי, רכושי וגופי? או האם אני משתמש/ת בו כדי להיטיב עם זולתי ועולמי? האם אני נזהר/ת שלא חלילה להזיק לאחרים בזמן שאני פועלת ומשתמשת בכשרוני? אדם בעל חוש עסקי למשל, יוכל לעשות עסק מצויין מהימורים, להרויח לכיסו הרבה מזומנים שמגיעים מאנשים שהתמכרו לאותם ריגושים ומתרוששים. ואולם, אותו אדם יוכל להשתמש בחוש העסקי שלו כדי לפתח תחום מסויים שיקדם ויועיל לעולם, וגם יניע את גלגלי הכלכלה וייתן לאנשים רבים תעסוקה ופרנסה.... בנוסף לכישרונות טמונים בנו גם נטיות וחוזקות שונות. ישנה דוגמא ידועה על אדם שיש לו נטייה לשפוך דמים. הוא חלילה עלול להשתמש באותה נטייה לרעה ולהפוך לרוצח בשכר... אז הוא מגיע לקליפות הטומאה הכי נמוכות בבריאה ומוריד את כל הרמה הרוחנית של האנושות מטה. ולעומת זאת הוא יוכל לבחור להיות שוחט עפ״י הלכה ולאפשר לאנשים לאכול בשר כשר, לשמח נפשם בשבת ובחג או לחזק בשרם. אם יעלה את נטייתו עוד יותר הוא ישתמש בנטייתו לקדושה יתרה ויהיה מוהל... כשאדם פועל באופן אישי ומעלה את העולם הזה לקדושה הוא מעלה לא רק את עצמו, אלא חלק מכל העולם כולו. הדרך שבה אנו יכולים לעשות זאת, לזכך את עצמנו ואת העולם היא פשוט מאוד ללכת בדרך התורה שכוללת תרי״ג מצוות. שס״ה מצוות לא תעשה ורמ״ח מצוות עשה. אור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר זצ״ל, אמר (בפירושו לפרשת תזריע) כי ״כל המצוות שנתן ה׳ לישראל אינם אלא לצרף ולנקות את הסיגים אשר סיבבו החטא הקדמון, כי כל מצוות לא תעשה להסיר תחלואי הנפש, וכל מצוות עשה להאיר לבחינת הנפש, לצד שעל ידי חטא קדמון הוחשכו מאורי הנפש ועל ידי שמירת מצוות לא תעשה יוסר הפגם ועדיין תחסר מאורו אורה ובעשות מצוות עשה יאיר אורה...״ כלומר, כשאנו שומרים שלא לעבור על איסורים מהתורה, שלא ליפול לטומאה, ולא לתת לכוחות חיצוניים מזיקים לינוק מהקדושה, אנו מסירים את תחלואי הנפש שנולדו בחטא הקדמון שהכניס את הטומאה לאדם. לאחר שהסרנו את התחלואים, וניקינו את עצמנו מבפנים, אז אנו יכולים באמצעות מצוות עשה להוריד אורות עליונים, להוריד לעולם התחתון אורות אינסוף אלוקיים וקדושים. כך אנו את עצמנו ואל העולם מתקנים. כך אנו בין שמיים לארץ מחברים. כך אנו הופכים למרכבה לקדושה. וכך אנו מקרבים את הגאולה האמיתית והשלמה שבה ייבלע המוות לנצח ותעבור מן הארץ רוח הטומאה.
ואם נעבור לרגע לשפה עממית יותר פשוטה. אז הכלל הוא שאם אפשר לתקן מתקנים, אם אפשר לקדש מקדשים... ישנם בעולם שני סוגים של קלקולים. האחד זה כאלה שהכל הם זורקים, גם את הדברים הטובים... והשני זה כאלה שהכל הם שומרים, גם את הדברים הרעים... אם כל אחד ואחת מאיתנו נביט על עצמנו ונחשוב בכנות בתוכנו. מה בחיים שלנו שהוא טוב זרקנו רק בגלל שכביכול לא היה לנו כח לתקן... ומה בחיים שלנו שהוא רע שמרנו רק כי התעצלנו עליו לוותר... אז אולי נתקדם עוד צעד אחד אל מקום טוב יותר. בו כל מה שאפשר לתקן מתקנים, ולא מיד זורקים ומחליפים. בו כל מה שאפשר לקדש מקדשים ולא מהר מדי בו מואסים. מקום בו כל מה שהוא רע מוחלט זורקים בלי לחשוב על מה שכביכול מפסידים.
והלוואי שכולנו נדע להבחין בין טוב ורע, ונוכל לעשות זאת אם נלך בדרך התורה.
שנזכה כולנו להעלות את עצמנו ואת נפשנו, את מחשבותינו, דיבורינו ומעשינו לקדושה.
תמר, אייר תשפ"א 2021
