תניא פרק לה' - לעשות רצונו
בפרק לה של התניא האור האלוקי יורד הכי הכי למטה. בפרק הזה מגיע אדמו״ר הזקן למעשים, כבר אי אפשר לרחף למעלה בעולמות רוחניים, כל התכלית היא שהאור האלוקי יגיע לעולמות הכי תחתונים, יקדש ויאיר גם את המקומות הגשמיים והחומריים. ממשיך כאן בעל התניא לבאר את הפסוק ממנו התחיל את הספר לראשונה: הפסוק שאומר ״ כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ״... ומדגיש כאן את המילה ״לעשותו״... בפרק זה אדמו״ר הזקן מאדיר את חשיבותם של המצוות המעשיות והמעשים הטובים. לפעמים נדמה לנו שאולי הם נחותים לעומת עניינים גבוהים ורוחניים, השגות עילאיות, לימוד תורה ודפי גמרא. נכון שגדול מאוד לימוד התורה וכל הלומד תורה, אפילו לבדו, השכינה נמצאת עמו. נכון ש״תלמוד תורה יותר מכולם״ ואולם, בזמן לימוד תורה השכינה שרויה רק על נפשו האלוקית של האדם ואילו כאשר האדם מקיים מצוות מעשיות בפועל ממש ע״י גופו הגשמי, אז הוא הופך את טבע נפשו החיונית (הנפש הבהמית בלשון התניא) מרע לטוב. הוא הופך את החומר הגשמי לקדוש ואלוקי. אדמו״ר הזקן משתמש לצורך ההסבר במשל שלקוח מספר הזוהר, על פיו נשמת האדם משולה לאור הנר, גופו משול לפתילה של הנר, והמצוות והמעשים הטובים שלו הם השמן. אומר בעל התניא, שאור השכינה ששרוי על ראשו של אדם לא יוכל להאיר ללא המעשים הטובים שלו כפי שהנר לא יוכל להאיר ללא השמן או השעווה, שמזינה אותו. לכן, אומר בעל התניא בהתאם למבואר בזוהר, כשנאמר ש״החכם עיניו בראשו״ הכוונה היא שהחכם כל הזמן נותן תשומת לב וחשיבות לראשו - למקום השראת השכינה, ודואג שלא יכבה אורה. החכם תמיד יפעל להכניס שמן, מעשים טובים, כחומר בעירה לאותה הארה. הצדיק לא יסתפק בכך שנתונה בו נשמה טהורה, על אף היותה חלק אלוקי שמיימי בעצמותה, וזאת משום שהיא כשלעצמה לא יכולה להיות כשמן לפתילה. המעשים הטובים הם המחברים, הם המאפשרים לאור השכינה לשרות באדם כל כולו מלמעלה למטה. מסביר בעל התניא שאפילו צדיק גמור שכל כולו אהבה עזה כרשפי אש לקב״ה, וכל כולו קדושה, אפילו צדיק כזה, נשמתו לא לחלוטין בטלה במציאות ומתאחדת בייחוד גמור עם בוראה. זאת משום שאותו צדיק הוא דבר בפני עצמו, יש לו קיימות משלו, אף שכל כולו נתון לבוראו. ״יש מי״ שאוהב וירא את הקב״ה, ולכן הוא לא ממש לחלוטין יכול להיות מאוחד איתו. על אחת כמה וכמה כל הנבראים שהם אמנם במקורם מגיעים מאור אינסוף , אך בתהליך הבריאה האור מסתיר ומצמצם עצמו כדי שיוכלו להיברא יש מאין כדבר העומד כביכול בפני עצמו. כל העולמות והנבראים הם כביכול נפרדים מאור אינסוף בשל כל הצמצומים. הקב״ה נמצא בהם בהסתר פנים. לעומת זאת, המצוות והמעשים הטובים שהם רצונו ממש של הקב״ה, אין בהן הסתר פנים. המעשים הטובים הללו אינם נפרדים. החַיוּת שנמצאת באותה מצוות ומעשים טובים היא ממש מאוחדת עם הרצון האלוקי, היא ממש אלוקות. לכן, כאשר אדם מקיים מצוות בגשמיות בגופו, כאשר הוא משתמש בגופו הגשמי כדי לעשות מעשים טובים, המעשים הללו נכללים באור ה׳ ממש, הם חלק ממנו, מרצונו יתברך שהוא ורצונו אחד. הם בטלים במציאות ממש לרצון ה׳ ומתאחדים עמו. לפיכך, כשאנו עושים מעשים טובים אנחנו ממש מתאחדים עם אור אינסוף בייחוד גמור ומאפשרים לאור השכינה להיכנס ולהאיר אותנו מבפנים. ורק להזכיר כבתחילה, שזה לא בשמיים לקיים מצוות ומעשים טובים, זה ממש קרוב אלינו, זה לא דורש מאיתנו לעשות מעשי ניסים... אלא רק להישמע לקוד האלוקי הפנימי שמוטבע בתוכנו, לקול הפנימי של נשמתנו שלוחש לנו מהו הדבר הנכון, הטהור והחשוב לעשותו לעת עתה. מהו רצון ה׳ מאיתנו בזאת הדקה.
שתהיה לכולנו שבת שלום ומבורכת ואור השכינה ישכון בנו, יקיף אותנו ויאיר בתוך תוכנו
תמר, שבט תשפ"א 2021
