תניא פרק ל'- להיות שפל רוח בפני כל האדם
בפרק ל׳ בתניא אדמו״ר הזקן מלמד אותנו כיצד נוכל להגיע למידה הראויה שבה נחוש שפלים בפני כל האדם באמת לאמיתה. כלומר, לא רק שנעמיד עצמנו כאילו אנו שפלים ונחותים גם ביחס למי שנחשב ״קל שבקלים״, אלא שבאמת בתוך תוכנו נרגיש כלפיו או כלפיה נחותים. בפרק הזה נוגע בעל התניא בנקודה רגישה, במקום שכל אחד מאיתנו עלול ליפול בו - הנקודה הזו בה אנו משווים עצמנו ביחס לאחרים מתוך תחושת רוממותנו, ומעיזים להפעיל דין ושיפוטיות כלפי זולתנו. אמרו חז״ל: ״אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו״. היות ולעולם לא נגיע למקומו של חברנו, כי כל אחד מקומו שונה בחייו, נסיבות החיים שונות מאדם אחד למשנהו והדרגה הרוחנית שונה, אי אפשר לנו לשפוט אף אדם על התנהגותו כי אנו באמת לא יכולים לדעת שהיינו נוהגים אחרת ממנו אם היינו במקומו.... בדרך הטבע הרבה יותר קל לנו להזדהות עם אנשים שדעותיהם ודרך חייהם דומה לשלנו, אנחנו מרגישים בנוח איתם ויכולים למצוא שפה משותפת ולחוות חוויה של אהבה, חיבור והכלה. לעומת זאת, אנשים שדעותיהם ודרך חייהם שונה משלנו ייתפסו בנפשנו כ״אחרים״ ״שונים״, ואף בתוך לבנו או יכולים לתפוס אותם כ״טועים״, ״בורים״, ״לא מבינים״, ״חשוכים״ או ״נחותים״. וכל זאת רק משום שאנחנו תופסים את עצמנו כ״צודקים״ ואת דרכנו כדרך הנכונה, אנו חושבים שהאמת בידינו והשקר אצל כל מי שלא כמונו. זהו הבור שאנו עלולים ליפול בו בקלות, בור היוהרה, הגאווה, החשיבות העצמית וזחיחות הדעת. כל אחד ואחת מאיתנו לוחמים את המלחמות הפנימיות שלנו, עם היצר הרע שבקרבנו שרוצה להסיט אותנו מדרכנו למימוש שליחותנו. אין אנו באמת יודעים ולא יכולים לעמוד על קנקנן של המלחמות הפנימיות שנלחמים בהם חברינו ואין לנו שום זכות שבעולם לשפוט אותם או את התנהגותם. הזכות היחידה שלנו היא לאהוב אותם כפי שהם מבלי לדון אותם או את מעשיהם ודרכם. אם אני מגדיר עצמי כ״חילוני״ ושופט כל מי שנחשב בעיניי ״חרדי״ עלי לזכור שאם הייתי גדל כמוהו סביר להניח שהייתי נוהג בדיוק באותה הדרך שהוא נוהג. אם אני מגדירה את עצמי כדתייה שומרת תורה ומצוות ויחד עם זאת אני שופטת כל מי שלטעמי נוהגת שלא בדרך התורה, אני רואה את עצמי כ״מוארת״ ואותה כ״חשוכה״ חטאתי בו ברגע בחטא היוהרה. מי אמר לי שאני טובה יותר ממנה? מי אמר לי שהמלחמה שלי ביצרי יותר קשה משלה? סביר להניח שלה יש מלחמה יותר קשה ואם הייתי במקומה לא הייתי מצליחה כמותה.
אם רק נפנים ונדע שלכל אדם יש מקום כאן בעולם ולכל דעה, ובמקום להתנגד למי ששונה מאיתנו נקבל אותו בלי שנצטרך להפוך עצמנו להיות כמוהו. אדמו״ר הזקן במקום אחר (תורה אור לפרשת נח) מסביר על העולמות העליונים שמעל לעולם האצילות. עולם העקודים, הנקודים והברודים. הוא מבאר שבעולם העקודים כל עשר הספירות כמו עקודות כאחד ואין להן שום התחלקות ביניהן, בעולם הנקודים כל ספירה היא בפני עצמה, יש התחלקות והפרדה מלאה בין כל אחת מעשר הספירות (נקרא עולם התוהו- שבירת הכלים) ואילו בעולם הברודים זהו עולם התיקון. בעולם התיקון על אף שהשורש הוא אחד משותף עדיין לכל ספירה יש את הבחינה המיוחדת שלה (למשל חסד- אהבה, גבורה-יראה וכך הלאה) ובו זמנית כל ספירה כוללת גם את חברותיה(התכללות הספירות זו בזו). אדמו״ר הזקן מדמה את זה לכוחות הנפש שבגוף שעל אף שכולם ממקור אחד וכולם פועלים באדם אחד יש את כוח הראיה שלו הבחינה המיוחדת שלו ומקומו בעיניים, יש את כח השמיעה עם התכונה שלו ומקומו באוזניים , כח השכל במוח, כוח הרגשות בלב, כוח המעשה בידיים וכך הלאה. באותה מידה משווה זאת האדמו״ר הזקן לאותיות שפת הקודש, שכל אחת יש לה את התכונה שלה אך הן כולן ממקור אחד וכשהן מצטרפות זו לזו נוצרות המילים ומשמעותן. בעולם העקודים כל האותיות היו מאבדות זהותן האישית והיו לגמרי מאוחדות, בעולם הנקודים כל אות היתה נפרדת מזולתה ולא ניתן היה לצרף אותן למשמעות עמוקה, ואילו בעולם התיקון- עולם הברודים- כבר יש את השפה. יש מילים , משפטים ומסרים עמוקים. יש חיבור והתכללות אף שכל אות שומרת בתוך המילה על זהותה. כותב אדמור הזקן כי ״אור אינסוף ברוך הוא מאיר ונמשך דוקא במקום שיש בו חבור והתכללות״.
מה אנו לומדים מכל האמור? שאל לנו לשפוט אחרים מלבד את עצמנו, על עצמנו אנו יכולים להביט במראה ולתקן את הדורש תיקון ואל לנו לנסות לשנות אחרים. עלינו להיות באמת לאמיתה שפלי רוח בפני כל אדם, לאהוב כל אדם כמו שהוא, לקבל אותו ולהבין שהיופי והתיקון של העולם הוא לא בכך שנהיה כולנו אותו דבר אלא בכך שנהיה כל אחד מאיתנו הוא עצמו ויחד נקבל מארג מקסים שמקורו אחד, ייעודו אחד והוא כולל גוונים רבים שמרכיבים אותו ומתכללים אחד בזולתו ויחד יוצרים את האור השלם והמושלם שיביא לתיקון העולם, לגאולה, לתכלית כל הבריאה.
בימינו במהרה
תמר, חשון תשפ"א
