תניא פרק ל"ח - גוף עם נשמה
תארו לעצמכם שיש לכם יום הולדת ומישהו שאתם אוהבים נותן לכם מתנה. ונניח שהוא נתן לכם את המתנה רק כדי ״לצאת ידי חובה״ מתוך נימוס, כי ״לא נעים״ לו להתעלם מיום חגיגת היוולדכם. ולעומת זאת, הניחו עתה שהוא ממש השקיע מחשבה, מתוך אהבה ונתן לכם את המתנה מכל הלב עם הרבה כוונה. מה ההבדל שיהיה לכם בהרגשה? הרי אי אפשר להשוות בין שתי הדוגמאות... ונניח שאותו אדם מאוד אוהב אתכם, באמת אתם חשובים לו מאוד, והוא בליבו מהרהר בכך הרבה, על אהבתו הרבה כלפיכם, ואולי אפילו אהבתו זו ממלאת את כל ליבו. ובהגיע יום שמחתכם הוא עוד יותר מתכוון ואוהב אך לא עושה דבר. לא מאחל לכם אפילו מזל טוב, לא שולח פרצוף שמח, לא משתף בשיר מרגש ולא שום מתנה. כל מה שנותן לכם זו כוונה שנמצאת עמוק אצלו בהסתרה. האם יש ערך לאותה כוונה? לאותם הרהורים טובים?
על זה בדיוק מדבר פרק ל״ח בתניא.
אנחנו יכולים להרגיש שאנחנו מאוד אוהבים את הקב״ה, שאנחנו מאמינים באלוקים, שברור לנו שאנחנו אליו מחוברים, אבל כל זה נשאר רק בתוכנו בפנים ולא מקבל ביטוי בעשיית מצוות או לימוד תורה בחיינו היומיומיים.
ועל זה כתוב בהלכה:״ דְּהִרְהוּר לָאו כְּדִבּוּר דָּמֵי״ כלומר, אנחנו יכולים להרהר את מילות קריאת שמע או ברכת המזון אך אם רק הרהרנו ולא ממש ביטאנו בשפתנו את המילים (אפילו בלחש והעיקר שהשפתיים מבטאות בדיבור כך שהקדושה יורדת עד לגוף הגשמי דרך שפתינו)אז לא יצאנו ידי חובת מצוות הברכה והתפילה. וכך גם לגבי שאר המצוות המעשיות. לא מספיק רק להתכוון לתת צדקה או לעשות מעשה טוב. הכוונה הטובה כאן לא תסייע לאדם הרעב ללחם או למי שזקוק לעזרה. הוא צריך ביטוי לכוונה בעולם העשיה.
בחסידות נאמר כי ״המעשה הוא העיקר״ כי הקב״ה רוצה שתהיה לו כאן בעולמות הגשמיים ״דירה בתחתונים״. על כן מותר אפילו לבטל לימוד תורה כדי לקיים מצווה אם אין אף אחד אחר שיעשה אותה, וכידוע ״תלמוד תורה כנגד כולם״. לא מבטלים תורה כמעט בשביל שום דבר....
כדי לסמן וי על המצווה מספיק לעשותה ואפילו בלי כוונה (חוץ מאשר הפסקה הראשונה של קריאת שמע וברכת האבות הראשונה בתפילת עמידה שבהן ישנה חובת כוונה), ועדיף לעשות את המצוות בלי כוונה מאשר לא לעשותן כלל כי אז אנו מוותרים על הייחוד והחיבור עם הקב״ה בעצמו ועם רצונו, כי זה רצונו. וכמו שכתוב במשנה בפרקי אבות: ״עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ״. ומתי באמת הקב״ה הופך רצונך כרצונו? כשאתה לא רק מקיים את המצוות בעל כורחך אלא אלו הן ממש רצונך ואתה עושה אותן עם כוונה. אומר אדמו״ר הזקן: ״ תְּפִלָּה אוֹ שְׁאָר בְּרָכָה בְּלֹא כַּוָּנָה, הֵן כְּגוּף בְּלֹא נְשָׁמָה״.... מסביר בעל התניא שמהות האור האלוקי בעולם הזה היא בהסתרה ולכן אין אנחנו יכולים לראות אלוקות במוחש לעת עתה. וההסתרה הזאת קיימת בכל הרבדים שבעולם הזה, בין אם הגשמיים או הרוחניים. ואולם, כן יש הבדל בין הנבראים. ההבדל הוא לא במהות האור אלא ברמת הצמצום שלו. ככל שהנברא גשמי יותר כך האור האלוקי יותר מצומצם אצלו וככל שהוא רוחני יותר האור הוא יותר בהפשטה. הוא נותן דוגמא להבדל שבין ארבעת סוגי הנבראים: דומם, צומח, חי ומדבר. כמובן שבדומם כמו באבן או עפר לא רואים את החיות האלוקית כלל, היא מצומצמת עד מאוד ואולם אין ספק שהיא קיימת בו. אם לא היה כח רוחני, אור אלוקי, שמחייה את אותה אבן דוממת או אותה פיסת אדמה היא היתה נעלמת כלא היתה. העולם לא נברא פעם אחת לפני כמה אלפי שנה, הוא נברא כל רגע ורגע! והקב״ה מזרים חיותו לכל נברא ונברא שבורא מאין ליש ולכן הוא קיים כאן בעולם ולא נעלם. כמובן שבצומח ניכרת יותר החיות האנרגטית שלו מאשר בדומם (ואף מפיקים מהצמחים מיצויים אנרגטיים מרפאים. ההומאופטיה במובן הזה הגדילה לעשות ובה משתמשים גם בכח האנרגטי הרוחני הטבוע בדוממים כמו מינרלים שונים). ואצל בעלי חיים עוד יותר... ואצל האדם המדבר האור הרוחני האלוקי הוא הכי בהתפשטות וכל בר דעת ידע לומר שהאדם הוא לא רק אוסף איבריו, הדם והרקמות, אלא יש כוח רוחני, תדר נשמתי שפועם בתוכו וגורם לו לחיות. מתוך ההבנה הזאת מסביר לנו אדמו״ר הזקן על ההבדל בין האור שמאיר בקיום מצוות ללא כוונה לבין האור שמאיר כשמקיימים אותן עם כוונה, עם רצון פנימי לדבוק בו יתברך, עם כוונה להתאחד איתו יחוד מוחלט. רק הכוונה כאמור איננה מספיקה בעולם הזה, היא כמו אור שאין לו כלי, שהוא מתפשט לכל עבר ולא יכול להשפיע בעולם. רק המצווה מספיקה אך היא כמו גוף ללא נשמה. המובחר ביותר הוא לקיים מצוות עם כוונה, ואז האור מתלבש בכלי והארת אור אינסוף ברוך הוא היא הכי גדולה. הגוף מכיל בתוכו נשמה פועלת ומשפיעה. וגם בכוונה יש דרגות שונות שאותן בעל התניא מבאר. יכולה להיות כוונה שמגיעה מתוך הקשר הטבעי עם הקב״ה שיש לכל יהודי, קשר שהורישו לנו אבותינו- אברהם, יצחק ויעקב. קשר אמיתי שתמיד נמצא גם אצל מי שהכי רחוק בחייו מאמונה, מצוות ותורה. יש מי שבזכות אותו הקשר מקיימים את מצוות התורה, אך הם עושים זאת ללא עבודה פנימית של עוררות יראה ואהבה גלויה וגדולה. אותם יהודים מקיימים את המצוות בהקבלה לדרגת ״בעל חיים״. כפי שבעל חיים באופן טבעי נמשך לדברים שטובים לו ומתרחק מהמזיק בלי תכנון ומחשבה אלא פשוט עפ״י טבע... כך מי שמקיים תורה ומצוות מתוך האהבה הטבעית הנסתרת שבליבו, הוא מעורר אותה וזה מספיק עבורו. ואולם, מי שעושה עבודה פנימית של התבוננות בגדולת הבורא, מי שמצליח מתוך התבוננותו לעורר במוחו יראה עילאה (ולא פחד נמוך) ולעורר בליבו אהבה כרשפי אש גלויה ובוערת כלפי בוראו, הכוונה שלו בקיום התורה והמצוות היא כוונה של דרגת ״מדבר״, הדרגה הכי גבוהה של הבריאה. הוא זה שאפשר לומר עליו שעשה את רצון ה׳ רצונו (מתוך התבוננותו) והוא זה שזוכה ממש לעלות לעולמות עליונים ולהוריד שפע רוחני לכאן לתחתונים עד שהקב״ה עושה את רצונו של אותו צדיק רצונו שלו (של הבורא) ואכן אותם צדיקים כשהם רוצים משהו הקב״ה מקיים, כי אין הם רוצים עבור עצמם, אין להם רצון עצמי ואגו נפרד, רצונם ורצון ה׳ כאחד מאוחד. על זה כתוב: ״צדיק גוזר והקב״ה מקיים״, כל מה שיאמר הוא אמת שתתקיים לעולם. לכן, יכולים להיות הרבה אנשים ששומרים תורה ומצוות ואולם האור האלוקי שמאיר בנשמתם שונה בדרגות והכל תלוי בכוונות.... ככל שאדם מטפס ועולה במעלות ככה הוא מדייק את כוונותיו ומצליח להגיע לסינכרון מושלם ולייחד ייחודים עליונים ונשגבים. ככל שהאדם מזכך יותר את הכלי שלו, את הקיום הגשמי שלו, כך האור שיאיר בו יקבל יותר מקום, ככה הוא יוכל להסיר את כל הכתמים שמסתירים את אורה של הנשמה ויוכל להיות כאספקלריא מאירה.
לקינוח אביא מתוך מילותיו הקדושות של הבעל שם טוב שכתב באגרת ב׳ שנכתבה לבנו: ״ודע שלפעמים יזכה אדם למעלה עליונה, לא מפני שילמד הרבה מסכתות ופוסקים, רק משום תפילה, שהוא מתפלל בכוונה גדולה״.
שנזכה לעלות ולעלות, לזכך את עצמנו ולהאיר את נשמתנו. שמתנותינו תהיינה תמיד מעומק הלב והנשמה, מלאות בכוונה ואהבה עזה וטהורה.
תמר, כ"ח סיון תשפ"א
