תניא פרק מ״ה - אב הרחמים
כמה מתאים לכתוב אודות פרק מה בתניא במוצאי ט״ו בשבט. מט״ו בשבט מתחילים זמנים של רחמים. חודש טבת וחציו הראשון של שבט היו זמנים של דינים עפ״י הקבלה ואילו זמן של חסד ורחמים מעתה. פרק כה הוא אחד הפרקים הכי מרגשים לטעמי בתניא. נדרש לי זמן לכתוב עליו כי לפרק הזה כדאי להיות ממש מזוככים אם רוצים לפחות לנסות להעביר את המסרים העדינים והאלוקיים שבו נמצאים. כנראה שהמתנתי לזמן של רחמים. גם מבחינת התאריך וגם השעה, שידוע שזמן רחמים הוא מחצות הלילה. כאן פותח בפנינו אדמו״ר הזקן את הדרך הפנימית והעדינה לחיבור נשמתי עמוק ואמיתי עם המקור העליון של החסד והרחמים בעולמות העליונים. הדרך הזאת היא מעין דרך סתרים, שביל סודי השמור לאנשים חינניים (יודעי ח״ן), אלה שיודעים ומכירים את כל הנתיבים הרוחניים, גם את אלו שהכי מוחבאים, אלו שרק מתי מעט יוכלו להלך בהם ולהגיע למרומי המרומים, ומשם להשפיע לעולמות התחתונים. כבר ברור ומובן שאדמו״ר הזקן גמל בליבו לגלות בתניא את כל מה שיודע, את כל דרכי העבודה, הוא לא שמר לעצמו דבר, הוא שיחרר הכל לעולם. ידע מי שידע לעבוד עם אותם הכלים, ללכת באותם השבילים... את המפה הוא נותן לנו ככה מתוך אהבת חינם של צדיק נשגב שרק רוצה להיטיב ולהיות שליח נאמן. בעל התניא מגייס את יעקב אבינו, שהוא המרכבה למידת הרחמים. כמו שאברהם הוא מרכבה למידת החסד, ויצחק הוא מרכבה למידת הגבורה, יעקב מחבר את העולם למידת הרחמים. ואדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי הצדיק, מחבר אותנו הקטנים לאבינו יעקב וממנו למקור הרחמים. מסביר לנו בעל התניא שעלינו לעורר במחשבתנו ולהתבונן בכך שיש בנו ניצוץ אלוקי שמחיה את נפשנו והוא חלק אלוק ממש מהקב״ה, מהאור אינסוף ברוך הוא. אותו ניצוץ טהור וזך נכנס לגוף גשמי גס וחומרי, גוף שיש לו צרכים, תאוות, גוף שנוצר מקליפות. גוף שמסתיר את האור ומראה את עצמו כאילו רק הוא נמצא, בתוכו כלואה הנשמה. כל העולם הזה הוא כל כולו קליפות גסות. הוא העולם הכי תחתון, הכי חשוך, הכי רחוק ממקור האור. האור בכלל לא נראה, כדי למצוא אותו צריכים לעשות עבודה עמוקה. לרוב, הקליפות כל כך מסתירות עד כי האור הפנימי בתוכו ממש נעלם, נשכח, עזוב, כאילו לא קיים. כמו נקודה שעטופה ועטופה ועטופה, בעוד קליפה וקליפה וקליפה ובכלל שכחו שהיא אי פעם היתה. הכתר ניתן בעולם הזה למלך הקליפה. הוא הנחש הקדמוני ששולט ודורס ברגל גסה כל נקודה פנימית שמשוועת לצאת מגלותה. ורק לעיתים רחוקות, בעתי רצון, עם סיוע מלמעלה היא לרגע מבזיקה, לרגע משתחררת מכבליה. ואז חוזרת למקומה החבוי והנסתר בו לא יוכל לפגוע בה המלך האכזר. המלך האמיתי ״אסור ברהטים״ יחד עם אותה נקודה, שהיא חלק ממנו, אסור יחד עם אותה נשמה. כל המחשבות, הדיבורים והמעשים ששולט בהם מלך הקליפה, שהם רחוקים מהקדושה, מכניסים את הקב״ה בעצמו לאותה ביצה. כי הנשמה לעולם לא נפרדת ממנו, היא אליו קשורה כמו בחבל דק. כאשר קצהו התחתון של החבל, שבו נמצאת נקודת הנשמה נמשך או נד, כאשר היא סובלת, נמצא איתה באותו סבל גם הקצה העליון של החבל שבו נמצא אור אינסוף ברוך הוא בעצמו. הקב״ה בעצמו נמצא אף הוא בגלות, במאסר, יחד עם נקודת הניצוץ הנשמתי שאליה הוא מחובר. זוהי גלות השכינה. זה לא מושג אבסטרקטי פילוסופי מרוחק. זה קורה ממש עכשיו. כל עוד הנשמה אסורה בכבלים אסור איתה יחד מלך מלכי המלכים. ההתבוננות זאת מולידה בתוכנו רחמים. אנחנו מרחמים לא רק על נשמתנו הטהורה אלא על ה׳ הנמצא איתה יחד באותה ״סירה״. אנחנו מרחמים על השכינה האסורה בכבלי תודעה אנוכית, יישותית, גשמית, אגוצנטרית, תאוותנית, גאוותנית, שחטפה לעצמה את המלכות ולא מאפשרת לאמת לאמיתה לצאת החוצה. ועל זה אומר בעל התניא, על זה כתוב: ״וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ״. ״רחל״ היא כנסת ישראל, מקור כל הנשמות, למעשה השכינה הקדושה. יעקב הוא מידת הרחמים שבעולם האצילות, וכשהוא בוכה הוא מעורר רחמים עליה, על השכינה. כלומר, יעקב ורחל זה לא רק סיפור אהבה תנכ״י ורומנטיקה. יש כאן מהלכים שמיימיים שמתרחשים. נקודת רחמים פנימית ועמוקה שמתעוררת ומושכת רחמים מעולמות עליונים ונשגבים. יעקב אבינו הוא מרכבה כאמור למידת הרחמים. זוהי מידת הרחמים שבעולם האצילות, העולם הגבוה ביותר מארבעת העולמות (אצילות, בריאה, יצירה, עשיה)ואולם, כדי למשוך רחמים רבים לרחל- כנסת ישראל, המיקום הגבוה שלו לא מספיק, והוא פונה למקור הרחמים העליונים. למקור הכי גבוה שממנו בכלל יוצאים הרחמים. זה מקום כל כך גבוה שאנחנו לא יכולים כלל לתפוס אותו במוחותינו המוגבלים. זה מקום שנקרא : ״אב הרחמים״. הבכיה של יעקב אבינו מצליחה לעורר את אותו מקור הרחמים העליון וממנו להמשיך, להוריד מטה, רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל (כלל נשמות ישראל). הבכיה העמוקה הזאת מוציאה את כל הנקודות הנשמתיות מגלותן שבקליפות ומעלה אותן להתאחד בייחוד עליון עם אור אינסוף ברוך הוא בבחינת נשיקין. התעוררות הרחמים של יעקב מצליחה לחבר את הנשמות עם מקורן, להחזיר אותן לביתן. החיבור הוא בייחוד עליון, בהתמזגות רוחא ברוחא, התאחדות עד כדי התפוגגות. הקב״ה כשברא אותנו ״נפח בנו נשמת חיים״, מהבל פיו, מפנימיותו, מתוך תוכו. בייחוד העליון אנו חוזרים להתאחדות עמו ככתוב בשיר השירים: ״יִשָּׁקֵ֙נִי֙ מִנְּשִׁיק֣וֹת פִּ֔יהוּ״. כח הרחמים של יעקב אבינו. והוא נמצא גם בנו. היכולת לעורר רחמים על נשמתנו. כל מי שפעם עורר בתוכו את מידת הרחמים יוכל לדעת כמה היא חזקה, כמה חסד לעולם היא מורידה. כשאנו מתפללים עבור אנשים אהובים ואנחנו מספרים באמת את כל השבחים שאנו בהם רואים, אנחנו בתפקיד ״סנגורים״ וזה משפיע בעולמות עליונים. באופן אישי ראיתי זאת כמה וכמה פעמים. הסנגוריה הזאת והתפילה מתוך רחמים אמיתיים ועמוקים מושכת אליהם דברים טובים. מושכת כלפיהם חסדים. אל לנו להמעיט בערכה של תפילה מעומק הלב ומתוך חסד ורחמים עמוקים שבאים מחיבורים נשמתיים. ואולם, כאן עוררות הרחמים היא לא על נשמה אחת או שתיים, אלא על כלל נשמות ישראל. על השכינה. וההתעוררות הזאת מסוגלת להביא את האדם לעבודת התורה והמצוות מתוך כוונה עמוקה לשמה. היא מסוגלת לפלס לו נתיב ישיר למדרגה העליונה של ״אהבה רבה״, אפילו מבלי שעבד על עצמו (כמו שראינו בפרק הקודם) כדי לתקן את הכלי שלו של היראה. עוררות הרחמים והאהבה הרבה שמתגלה בעקבותיה גורמת לאדם להתאחד בייחוד עליון מבחינת נשיקין, שזה הייחוד הכי פנימי, עמוק ואמיתי, עם אור אינסוף ברוך הוא, מלך מלכי המלכים. האיחוד הזה גורם לכך שכשאותו אדם לומד תורה, מדבר דברי תורה ועושה מצוות וחסד, זה לא ״הוא״ פלוני בן פלוני לומד תורה, מדבר דברי תורה או מקיים מצווה. זה הקב״ה בעצמו לומד, מדבר ועושה דרכו... הוא לא רק צינור הוא כבר איננו. יש רק הקב״ה. הדברים שיאמר הם דברי אלוקים חיים. הלימוד טהור וזך, המצוות, הצדקה והחסד נעשים לא על ידי הידיים הגשמיות שלו אלא על ידי חסד השם שעושה ביד ימין שמחבקת אותו: ״וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי״. הוא ואני חד. יחד אחד. ועל זה אמר הנביא ישעיהו: ״ בֵּית יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״. הרחמים הרבים של יעקב מסוגלים להוציא מהסתרה את האהבה הרבה של אברהם ולהפוך אותה גלויה.
ליל מנוחה עם גילוי נקודת הנשמה והוצאת השכינה מגלותה,
תמר, ט"ו בשבט תשפ"ב
