תניא פרק כא'- צמצום האור שהוא חסד גדול
בפרק כא האדמו״ר הזקן נכנס לנושא ההבדל בין בריאת הקב״ה את העולם בדיבור, בעשרה מאמרות, לבין הדיבור האנושי ששונה ממנו במהות. בעוד שאצלנו כשאנו מדברים הדיבור נפרד מהמחשבה, הוא יוצא ממנה אך לא מאוחד עמה, אצל הקב״ה אין הפרש בין מחשבתו, עצמותו ודיבורו, הכל אחד אצלו. כשאנו מדברים או מבינים ״מושגים״ חשוב שנדע שיש הבדל מהותי בין הבנתנו האנושית המוגבלת לבין המהות האלוקית האינסופית... המושגים נוצרו עבורנו, עבור דלות שכלנו... הקב״ה לא צריך את המושגים, זה רק אנחנו צריכים... ההשאלה של המושג ״דיבור״ עבור בריאת העולם בא כדי לבטא את העובדה שבכדי לברוא את העולם כך שיוכל להתקיים הקב״ה היה חייב לצמצם את אורו, אחרת שוב היו נשברים הכלים כמו שקרה בבריאת העולמות הקודמים. הדיבור שאנו בני האדם מדברים מבטא אמנם את המחשבה אך לא לגמרי מצליח להביא את כל כולה, הדיבור מוריד את עומק המחשבה בדרגה... מצמצם אותה... אך ללא הדיבור היא היתה נשארת חבויה וכמוסה, העולם הפנימי היה נשאר כמו כלוא אצלנו ולא מקבל ביטוי , כפי שקורה למשל אצל אנשים שאנו מתייחסים אליהם כנמצאים על ״הספקטרום״ האוטיסטי (לא חושבת שיש מישהו שלא נמצא על הספקטרום הזה במידת מה, שהרי כל אחד מאיתנו לפעמים מרגיש שאין מי שיוכל באמת להבין את פנימיותו, לא משנה כמה ינסה להסביר ולהוציא אותה מתוכו). לכן, למרות שאנו מצמצמים את העולם הפנימי שלנו כשאנו מבטאים אותו בדיבור, עדיין נעדיף לדבר ולשתף גם אם יהיה זה רק גילוי מועט של הפנימיות הרחבה, גם אם יהיה זה רק מתי מעט ממנה. כך הקב״ה בבריאת העולמות, יודע שלא יכול להביא במצבנו כיום את כל האור... כי לא נעמוד בו, נתבטל במציאות... כפי שפרחה נשמתנו כששמענו את קולו בהר סיני בשעת מתן תורה... וחזרנו לחיים בזכות טל התחייה. הצמצומים שהקב״ה מצמצם את עצמו הם רק עבורנו, הם לא באמת מצמצמים אותו... אין בו שום שינוי לא מלפני בריאת העולם ולא מאחריו, אין כל הפסד אין כל מימד של זמן, אורו אינסופי ובלתי מוגבל. בזכות אותם צמצומים אנו יכולים לחיות ולהרגיש כביכול ״נפרדים״, להרגיש כביכול ש״יש לנו מציאות״ ושאולי אנחנו בכלל לא צריכים את הבורא ... בלתי תלויים בו כביכול, אלו הם דמיונותנו וכל עבודתנו היא להשתחרר מהם ולהכיר באמת לאמיתה , שאנו לא קיימים כלל ורק הוא קיים... ״לית אתר פנוי מיניה״, אין עוד מלבדו... אך הסתר הפנים והתחושה האשלייתית שאנו ״נפרדים״ מאפשרת לנו לעשות עבודה פנימית מתוך בחירה חופשית, ולהגיע להכרה הנכונה והיותר גבוהה שכל חיותנו היא השתלשלות אור האלוקות של הבריאה . באותה מידה מוסבר על הפסוק בתהילים : ״כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהוָה אֱלֹהִים״ (תהלים פד יב), ששם הוי׳, שם הרחמים , מוסתר כביכול ע״י שם אלוקים שהוא מייצג את מידת הדין, כמו שהשמש בעצמותה מוסתרת ע״י הנרתיק שמכסה אותה. אלמלא הנרתיק היינו נשרפים מאורה וחומה, ולכן הנרתיק שהוא ה״צמצום״, ה״דינים״, ״הסתר הפנים״, במהותו הפנימית הוא חסדים רבים... באמת לאמיתה אין הבדל בין שם הוי׳ לשם אלוקים , כמו שאנו מכריזים בתפילה : ״ה׳ הוא האלוקים״... אנו מתוך מוגבלות שכלנו חושבים שאחד הוא חסד ואחד הוא דינים , אך באמת גם הדינים הם חסדים... הוי׳ הוא האלוקים... הוא אחד ושמו אחד. כל כולו אהבה טהורה (אחד=13= אהבה) שמתלבשת בכל מיני לבושים, אך נשארת היא בהוויתה- אהבה טהורה. גם היראה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מאותה אהבה, היא שומרת עליה, שאחרת מרוב אהבה היינו מתבטלים במציאות, מתאדים... עד כדי חוסר יכולת לשמש תפקידנו בחיים, לעשות לבורא דירה בעולמות התחתונים , שהרי זאת מטרת בריאת העולמות וכל הנבראים ... כל מה שנותר לנו זה לומר תודה על ה כ ל, על מה שגלוי ועל מה שנסתר, על מה שאנו מבינים ועל מה שמתובנתנו נעלם, על החסד הענקי של בורא העולם, שהוא ואך ורק הוא קיים.
תמר, סיוון תש"פ 2020
