תניא פרק יא' שער היחוד והאמונה

דבור - ה׳

בפרק יא מסביר אדמו״ר הזקן, שכפי שהמידות של הקב״ה נקראות בשמותיהן לגבי הנבראים בלבד, כמו שראינו בפרקים הקודמים, אז גם המאמרות שדרכן בורא הקב״ה את כל העולם ונבראיו, נקראות ״מאמרות״ עבורנו, כי באמת לאמיתה הדבור של הקב״ה מיוחד איתו, עם מהותו ועצמותו. אדמו״ר הזקן ממשיל את עשרת מאמרות השם, את דבורו של הקב״ה שבורא בכל רגע את העולם מאין ליש, לדבור של האדם. כפי שאצל האדם המידות שלו לא תוכלנה להתגלות בעולם אלמלא הן תקבלנה ביטוי במחשבה ובמעשה של האדם כך גם בנמשל, אצל הקב״ה. למשל, מידת החסד שבאדם היא רק בנעלם ובפוטנציאל עד שהיא מתגלה במחשבה שלו, שחושב מחשבה של חסד וצדקה. כשהוא מערב בכך אחרים או מצווה על אחרים לעשות מעשה של חסד אזי מידת החסד שלו מתלבשת בדיבור שלו. גם כשהוא מדבר דיבורי חסד, אהבה ורחמים לזולתו (או כותב אותם), זוהי התגלות של מידת החסד שטמונה בו. וכמובן הגילוי מגיע למעשה בפועל כאשר הוא למשל נותן צדקה ממש, כשהוא עושה בפועל מעשה של חסד. כך גם אצל הנמשל. הקב״ה ועשרת מאמרותיו. המידות של הקב״ה באות לידי התגלות בעולמות התחתונים דרך צירופים של אותיות שנקראות ״מאמרות״. לדוגמא: מתוך מידת החסד של הקב״ה נמשך כח וחיות ל״אור״. כאשר הקב״ה בורא את האור במאמר ״ויהי אור״, הוא ממשיך את מידת החסד דרך צירופי האותיות המיוחדים של ״יהי אור״. דרך דיבור זה של ה׳ נברא האור שבעולם שמקורו במידת החסד האלוקית. ממידת החסד נמשכת חיות אלוקית גם לבריאת ״מים״ שהם מתהווים מצירופי אותיות אחרים על אף שגם מקורם הוא בחסד האלוקי. לכן דבור ה׳ ממש מהווה את הנבראים, הוא ממש בורא יש מאין… כאשר צירופי האותיות השונים הם הדרך שדרכה משתלשלת החיות המיוחדת לכל נברא ונברא בהתאם למהותו הפנימית. האותיות שבהן מדבר ה׳ ובורא את הנבראים נקראות ״אותיות הקדושות״. האותיות הקדושות הן המשכת החיוּת מרצונו, חוכמתו ומידותיו של הקב״ה להתהוות העולמות ולהחיות אותם (כל רגע מחדש). בעל התניא מבהיר שישנם שני מיני עולמות שנבראים באותיות הקדושות: 1. עלמין סתימין דלא אתגליין- אלו הם עולמות סתומים שלא מתגלים. הם מתהווים, חיים וקיימים מכוחות והמשכות נעלמות, כלומר שאינן מגיעות לידי ביטוי בפועל, נשארות בעולם הנעלם של הפוטנציאל. אפשר להשוות זאת בדרך משל לאותיות המחשבה של האדם. אותיות המחשבה הן נעלמות בשכלו ומוחו של האדם ולא מתגלות בפועל במחשבה ממש או בדיבור או מעשה ממש. אפשר אולי לומר שהן כמו תבניות ראשוניות שלא צירפו אותן יחד לכדי צורה בעלת משמעות, אלא הן נשארות מעין תבניות וצורות שמשמעותן נעלמת בתוכן ואין הן מגיעות לכדי יצירת מבנה מובן. 2. עלמין אתגליין- העולמות הגלויים. אלו הם עולמות שנבראו וחיים מהתגלות שנתגלו הכוחות וההמשכות הנעלמות. אותיות המחשבה הפוטנציאליות מתגלות בתוך משהו שהוא מובן, מוחשי, גלוי. ההתגלות של אותיות המחשבה הנעלמות (שקודם להתגלות היו נעלמות) נקראת בשם ״מאמרות״, ״דבר ה״״ ו״רוח פיו״. כאן כבר יש דיבור שמגלה את המחשבה שהיתה קודם נעלמת, חבויה. בעל התניא ממשיל זאת לדיבור של האדם שמגלה לשומעים את מה שהיה קודם צפון וסתום בליבו. הדיבור הוא התגלות של פנימיות המחשבה. לעתים אנו מבחינים שהדיבור של האדם אפילו מגלה משהו שהוא בעצמו לא ידי שחשב אותו. הוא הרבה פעמים מגלה נסתרות פנימיות שאולי אפילו מתודעת האדם עצמו נעלמות…. כך הדיבור האלוקי מחייה ומהווה נבראים שקודם לכן היו נעלמים.

אדמו״ר הזקן מזהיר אותנו שמא חלילה נשווה באמת בין שכל חוכמה ודבור האדם לבין דבור ה׳. שהרי האדם עצמו (כולל כל השכל והחוכמה העליונה שהיתה באדם הראשון) נבראו מהבל פיו של הקב״ה בלבד. ובכל זאת, על אף שהדבור של מעלה הוא למעלה מעלה לאין שיעור מהחוכמה והשכל של הנברא, הוא המקור לכל החוכמה והשכל של האדם הראשון (אלא שפשוט שכל האדם הוא בהרבה הרבה לאין שיעור מדרגות מטה). לכן כן יש קשר בין החוכמה האלוקית העליונה לבין השכל והחוכמה של האדם, ובמיוחד האדם הראשון שנשמתו כוללת את כל נשמות הצדיקים שהם גדולים אפילו ממלאכי השרת… האותיות הקדושות הן המשכות של כוחות וחיוּת ממידותיו של הקב״ה וישנן כ״ב (22) המשכות חיוּת וכוחות שונים זה מזה. ודרך האותיות הקדושות והחיות שהן ממשיכות מהמידות האלוקיות נבראו כל העולמות, העליונים והתחתונים, וכל הנבראים שבתוכם, בהתאם לרצונו של הקב״ה לברוא את העולם בכ״ב המשכות -אותיות קדושות בדיוק. והן, באופן של התאמה, האותיות שקבועות בפה ובלשון שלנו, שמקורן בשכל והחוכמה שלנו. אמנם אנחנו נבראים ואי אפשר כלל להשוות את האותיות שאנו כנבראים מדברים לדבור ה׳, דבור האלוקים, ובכל זאת גם אנחנו בדיבור שלנו בוראים. הכח של הדבור הוא חזק מעבר למה שאנו בכלל מדמיינים…. ויש קשר בין העולמות העליונים לתחתונים. אומר הרבי מליובאוויטש שלמשל ״פני השור״ שבמעשה המרכבה העליון הוא גבוה ולמעלה למעלה מעולם העשיה, ובכל זאת לאחר הרבה השתלשלויות מתהווה השור הגשמי (הבהמה) שהוא מאותו סוג של השור שבמרכבה העילאה אלא שפשוט הרבה הרבה דרגות למטה ממנה. ככה הדבור של האדם הוא מאותו סוג של הדבור האלוקי על אף שאי אפשר להשוות כלל בדרגות.

ופלא פלאים, שראינו בחסדו יתברך חסד נפלא, והתגשמות הלימוד בפועל ממש עפ״י סדר השתלשלות, שהלוואי שתוכלנה מילות הכתב לתאר… בעודנו לומדות את דברי האלוקים החיים בפרק יא זה, בעודי קוראת בקול רם והוגה את מילותיו וצירופי האותיות הקדושות של ספר התניא קדישא, שמלמד על דבור ה׳ ועל דבור האדם, על השתלשלות מעולמות עליונים וגבוהים עד לעולמות התחתונים הגשמיים…. נכנסה לה לחדר הלימוד דבורה, דבורה גשמית אמיתית, מזמזמת ודבשית. והיא הגיעה ישירות אלי ונעמדה לה על הכתר שלי תרתי משמע. ממש בקודקוד הראש על גבי המטפחת. עמדה שם ולא עפה. באה לינוק מהצוף המתוק של פנימיות התורה, הדבורה, דבור -ה׳, המחישה לנו במהותה כיצד דבור ה׳ מגיע עד אלינו לכיתה. היא עמדה במשך דקה ארוכה במקומה ואז התקדמה לה לאיטה לכיוון המצח שלי. באיזשהו שלב הסרתי אותה בעדינות והיא המשיכה לדרכה אחרי הביקור האלוקי הנפלא. בדיוק כמה שעות קודם לכן כתבתי כמה מילים באהבה על דבורים. כתיבה היא דיבור ואותיות במעשה. והדיבור הזה יחד עם הלימוד העמוק של דבור- ה׳ בתניא קדישא הביא לנו ממש כמעשה נסים את הדבורה המקסימה והידידותית לחברותא שלנו הקטנה. מי אמר שאי אפשר להתידד עם דבורה? כל נברא ונבראת אוהבים ומכירים תודה כאשר אנו רואים אותם באמת, מתבוננים לפנימיותם ומגלים את הבורא וחיותו בתוכם. אז הם מוצאים משמעות לקיומם, הם דבר ה׳ ולא נברא גשמי סתם. הם דברי אלוקים חיים שמתגשמים כאן.

תמר, כ"ב תמוז תשפ"ג