תניא לאור נרות החנוכה

סימן כ"א בתניא - אגרות הקודש

אמנם הערב למדנו לאור נרות החנוכיה את סימן כ״ב בתניא, אך את סימן כ״א אסכם, כי טרם הספקתי וכל עוד הנר דולק אפשר לתקן :-)

אם תשאלו ילד קטן, מה הוא מעדיף כדמי חנוכה, הרבה הרבה מטבעות קטנים או שטר אחד באותו סכום, סביר להניח שיעדיף את שפע המטבעות. לכל מטבע ומטבע ערך ומשקל משלו והוא תופס מקום במרחב ובקופה, ואילו שטר אחד חסר נפח, כמעט ואינו מורגש.

על כך כותב אדמו״ר הזקן בסימן כ״א באגרות הקודש של ספר התניא. הוא פונה אל כל המתנדבים שתורמים מכספם כצדקה לצורך תמיכה ביהודים היושבים בארץ הקודש. הוא מציע להם לתת את הסכום שהם מתכננים לתת במנות שבועיות או חודשיות ולא את הכל בבת אחת פעם בשנה. יש מי שהחליטו לתת בסוף השנה סכום מסוים כצדקה ואליהם פונה בעל התניא לזרזם במצווה. את מידת הזריזות קיבלנו כולנו מזריזותו של אברהם אבינו. כי הניסיון של העקדה כשלעצמו, לא הוא מה שהקנה לאברהם את מעלתו הגדולה. היו עוד קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה׳ אפילו מבלי שה׳ דיבר אליהם. המעלה של אברהם היא בכך שהוא עשה את המעשה בזריזות נפלאה. הוא קידש שם שמיים ופירסם אלוקות בעולם, והראה גם לאחרים את שמחתו וחפצו הגדולים למלא את רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו. הוא לא חשב כלל על תועלת עצמו. הוא לא הרהר, לא הטיל ספק ולא התמהמה אפילו לשניה, אלא הלך בחפץ לב השכם בבוקר, חבש את חמורו בעצמו מתוך אהבה ש״מקלקלת את השורה״, אהבת ה׳ גדולה ועצומה, שאותה הנחיל לכל צאצאיו. הזריזות לקיום מצווה היא מורשה לנו ממנו.

ובפרט, אומר אדמו״ר הזקן לעניין מצוות הצדקה שהיא עולה על כולנה. כשאומרים סתם ״מצווה״ בתלמוד הירושלמי הכוונה היא למצוות הצדקה כי היא שקולה כנגד כל המצוות. אומר אדמו״ר הזקן שמצוות הצדקה מגינה ומצילה בפירותיה בעולם הזה מכל מיני פורענויות שמתרגשות ובאות. כתוב במשלי: ״צדקה תציל ממוות״ ואם היא מצילה ממוות כל שכן שתציל מייסורים הקלים ממנו. אדם נידון בעל יום, ולא רק בראש השנה, ולכן כדאי לאדם במקום לתת רק פעם אחת בשנה, לתת צדקה כל יום קצת.

ישנה מעלה גדולה בנתינת צדקה בפעמים רבות, וכל המרבה הרי זה משובח. אדמו״ר הזקן מזכיר את הרמב״ם שכתב בפירוש המשנה ש״הכל לפי רוב המעשה״. כלומר, רוב המעשה חשוב יותר מגודל המעשה. אפשר להבין זאת מדוגמת הקשר בין בני זוג, אנחנו בערב נר שני של חנוכה שמרמז על זוגיות.

האם עדיף שאחד מבני הזוג פעם אחת בשנה ישקיע מאוד (למשל ביום ההולדת של בן/בת הזוג) בכתיבת ברכה וקניית מתנה מיוחדת במינה, והרעפת אהבה, או שכל יום יאמר מילת חיבה, שכל יום יעשה מחווה של קירבה? מה יעדיף הצד השני? סביר להניח שתמיד תועדף חיבה יומיומית על פני אהבה גדולה פעם בשנה…

משום מה נזכרת כעת בעדות של אחד ממי שהיה חטוף בעזה, וסיפר שתקופות ארוכות הם היו מורעבים עד שהפכו לשלדים וייחלו לכל טיפת מזון, ואילו כאשר המחבלים הארורים הבינו שעוד מעט הם משתחררים, החלו להרעיף עליהם כמות מזון עצומה שקיבתם הצנומה לא יכלה להכיל אותה. הם אכלו כמה שיכלו שהרי לא ידעו אם יקבלו שוב מחר. זאת אולי כוונת הרמב״ם וכוונת אדמו״ר הזקן בסימן זה. אל תמתינו עם מצוות הצדקה, אל תאמר שכשיהיה לי הרבה כסף אז אתרום, אל תאמר, אחכה עד הרגע האחרון. כאמור במסכת אבות: ״ואל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תפנה״ (אבות ב׳ ד). הרמב״ם מסביר שהנפש מזדככת דווקא על ידי ריבוי המעשה.

במובן הפנימי יותר, מסביר אדמו״ר הזקן שפעולת הצדקה ממשיכה חיים עליונים מחיי החיים אינסוף ברוך הוא לארץ החיים. ארץ החיים בעץ החיים של הקבלה, היא ספירת המלכות, הארץ התחתונה. היא הספירה השביעית והאחרונה שמצד אחד אין לה כלום מעצמה והיא ככלי קיבול שמקבלת כל מה שמגיע אליה מהספירות שמעליה, אך מצד שני ספירת המלכות היא זו שמנהיגה ומחייה את הנבראים שמתחתיה, לכן היא נקראת ״ארץ החיים״. היא השכינה הקדושה, שכינת עוזנו. וכשעם ישראל נמצא בגלות, השכינה הקדושה גם היא בגלות יחד איתו. השכינה בגלות נקראת סוכת דוד הנופלת עד עפר. בגלות האחרונה השכינה הקדושה יורדת איתנו עד למקומות הכי תחתונים. כשאנחנו בגלות השכינה איתנו שם, גם במקומות הכי נמוכים וחשוכים. השכינה היתה בעזה עם החטופים, היא עדיין שם עם החטוף האחרון שנשאר, והיא נמצאת עם כל אחד ואחת מאיתנו בגלות האישית והפרטית שלנו. היא נמצאת איתנו בכל המקומות שעדיין חשוכים בחיינו, לא מובנים, לא בהירים, שאנחנו לא יכולים להבין אותם, הכואבים.

לכן, כאשר אנחנו בהתעוררות שלנו מלמטה עושים מעשה של צדקה ״להחיות רוח שפלים״ כשאנחנו נותנים מדמנו, מהכסף שלנו, או מהזמן שלנו ששווה כסף, או מהנפש שלנו במעשה של חסד, וזה מחייה ונותן כוח ושמחה למי שבאותו רגע ״אין לו מעצמו כלום״, כמו ספירת המלכות, שהוא חסר וזקוק לאותה צדקה או חסד, אז במעשה הזה שלנו שנעשה בעולמות התחתונים אנחנו מעוררים גם את העולמות העליונים להשפיע טוב וחסד לספירת המלכות. כלומר, מעשי החסד הקטנים שלנו בעולם הגשמי התחתון מעוררים הורדת חסדים גדולים הרבה יותר מהעולם העליון. אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה) שמעוררת אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה). השמיים משקפים את מעשה התחתונים. במובן הפשוט, כשאנחנו עושים חסדים יורדים גשמים…

ואנחנו רוצים גשמי ברכה, שיורדים בעיתם ומרווים את האדמה טיפה אחר טיפה, מאפשרים לזרעים שבתוכה לנבוט ולהצמיח שפע ותבואה. אין אנו רוצים מבול שמציף את האדמה ומטביע את כל מי שאין לו כלי מספיק גדול לקבל את כל השפע.

שבע״ה נצליח לזרוע צדקות ולהצמיח ישועות, כי כבר אמרו רבותינו ז״ל : ״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״.

את הגאולה מביאים אט אט ולא בבת אחת, מקימים את השכינה מעפרה מעט מעט, כל פעם קצת, ופתאום יבוא שילה, גימטריה משה, ומשיח יראה לנו טבעי כמו פריחה של פרח.

חנוכה שמח, שהאור ילך ויגבר אט אט וכל החלקים החשוכים בחיינו יוארו באור זך.

תמר, חנוכה תשפ"ו