אור מציץ מן החרכים

פרשת שמות וסימן כ"ג באגרות הקודש - תניא

השבת נתחיל לקרוא בפרשת שמות אודות גלות מצרים, והקושי הגדול של שיעבוד בני ישראל בידי פרעה, מלך אכזר שמצווה להשליך היאורה את כל הבנים הנולדים. ואולם, בזכות שתי מיילדות עבריות צדקניות שלא מקשיבות לציוויי המלך הקשים ונמצאות בתודעת גאולה- נולד האור הגדול של משה רבנו, שמיד כשנולד נתמלא הבית אורה. משה שיוציא את ישראל משעבוד לחירות ומגלות לגאולה.

במהלך החיים אנו חווים לעתים נסיונות, מצבים לכאורה מאוד חשוכים, מאתגרים, מפילים, מייאשים, שמסתירים מהלב את האמונה הטבעית והידיעה הפנימית שכל ירידה היא לצורך עליה, שבכל קושי מסתתר אור שרוצה להתגלות, כוחות נפש שמבקשים להתעורר ולהוציא אותנו מכל המיצרים שבחיינו. כשאדם נמצא בגלות, כשהוא בירידה, קשה לו מאוד להוציא את עצמו משם, הוא זקוק לאור של משה רבנו שיייכנס לחייו ויאיר אותם באור של תורה ואמונה שאט אט יסיר את מעטה האפלה.

האור הזה קיים ונמצא בספר התניא.

בסימן כ״ג באגרות הקודש בתניא, אדמו״ר הזקן מזכיר לנו כיצד ניתן די בנקל להחדיר אור לחיים, שהרי האור נמצא כל הזמן אלא שכדי שיוכל להיכנס עלינו לפתוח לו חלון קטן, לאפשר לו מעבר, לפתוח לו פתח כחודה של מחט והוא יאיר את חיינו באור עולם.

אדמו״ר הזקן מזכיר את מאמר חז״ל במשנה אבות: ״עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם״ (אבות ג׳ ו). כלומר, כשעשרה לומדים תורה יחד השכינה שורה ביניהם. היא נמצאת ממש בתוכם. בשונה ממקום אחר שבו אמרו חכמינו ז״ל (סנהדרין לט א) ש: ״כֹּל בֵּי עַשְׂרָה שְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא״ שכל עשרה מישראל שנמצאים יחדיו, שורה שכינה עליהם. השראת שכינה זו מלמעלה כאור מקיף חלה גם כאשר אין הם עוסקים בתורה, אלא בענייני חולין. אור מקיף זה שורה עליהם מבלי שהם חשים בכך כלל אך אם מלאך אחד עומד במעמד כזה של עשרה מישראל יחד ״תיפול עליו אימתה ופחד בלי גבול ותכלית״ מהשראת השכינה שעליהם עד ש״יתבטל ממציאותו לגמרי״….

לכן, על אחת כמה וכמה כשעשרה מישראל בנוסף להיותם יחד, גם לומדים תורה. הם בעילוי כל כך גדול עד שאדמו״ר הזקן אומר שכל ירידתו של האדם בעולם הזה היא לצורך עלייה זו שאין עלייה למעלה ממנה! כי כשעשרה או יותר לומדים יחד הקב״ה שוכן בתוכם ממש. אין דבר נעלה ונשגב מזה, אין עילוי שאדם יכול להגיע אליו בעצמו כמו זה. כל הנאות העולם לא משתוות לרגע אחד של לימוד בציבור לומדים משותף.

ולמה דווקא עשרה? את זה הסיקו רבינו ז״ל מהפסוק שאמר הקב״ה ״וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם״. (ויקרא כ״ב לב). לגבי עדת קורח נאמר:

״הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת״ (במדבר ט״ז כא). וכמות של עשרה כ׳עדה׳, למדו מפרשת המרגלים שנאמר בה: ״עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת״ (במדבר י״ד כ״ז). רבותינו ז״ל למדו שכשהקב״ה רוצה לקדש את ישראל ולשכון בתוכם זה צריך להיות במספר של ״עדה״ שהם עשרה כנלמד מפרשת המרגלים.

לכן, יש משמעות גדולה למניין של עשרה יחד, בין אם רק נמצאים יחד שאז השכינה שורה מעליהם או לומדים תורה שאז שכינה שורה כאמור ביניהם.

ומה לגבי מי שלומד תורה לבדו? או עם מספר מועט יותר מעשרה? על כך אומר בעל התניא הוא מקבל שכר. אור התורה שהוא כמו מעטה ולבוש של הקב״ה, עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה, מתלבש בתוך כוחות הנפש של הלומד ומאיר אותה, אך היות שכוחות הנפש הם בעלי גבול, הם לא אינסופיים כך גם האור שמאיר אותם ומתלבש בהם הוא גבולי ומצומצם בהתאם להם. ככל שכוח האהבה בנפש גדול יותר כך יתלבש בו אור התורה ויאיר אותו יותר, וכך לגבי כוח היראה, כוח הדעת וכיוצא בזה. זהו סוג של ״שכר״ שמקבל מי שלומד תורה ומבקש את ה׳ דרכה.

ואולם, השראת השכינה שהיא אינסופית ובלתי מוגבלת, זה רק בעשרה ומעלה.

כאשר 10 ויותר מתפללים או לומדים יחד או אף רק שוהים יחדיו, אז ״וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ״ (תהלים צ י״ז) אז השראת השכינה היא אינסופית עלינו או בנו ויחד עם זאת אינה מורגשת על ידנו. כשאנחנו לומדים או לומדות יחד יותר מעשר נשים אז השכינה שורה עלינו ממילא מבלי שאנו יכולות לתפוס אותה או להשיגה. והדבר הוא גם כשעשרה מקיימים יחד מצווה. יש משמעות למספר.

גם זה מקשר אותנו לפרשת השבוע: ״וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה״… מסביר הרבי מליובאוויטש שבני ישראל נמנים גם במספר (שבעים נפש) וגם בשמות (מצויינים שמותיהם) היות וזה מצביע על שתי בחינות שקיימות בכל יהודי. האחת ״מספר״ שמהבחינה הזאת כל היהודים שווים ונספרים במעלה אחת מתוך נקודת היהדות שיש בכולם, והשניה בחינת ״שם״ שבה לכל יהודי יש שם פרטי ואישי שמייחד כל אחד מהם במעלותיו המסויימות. כך גם מבחינת ההבדל בין אור התורה שמתלבש בכל לומד או לומדת לפי כוחות נפשו או נפשה (בחינת שם ואור גבולי) לבין השראת השכינה על מניין יהודים שהיא באופן שווה ובלתי מוגבל על כולם.

את השראת השכינה, האדם יכול להשיג רק לאחר התפשטות הנפש מהגוף ולכן נאמר ששכר המצוות מתקבל בעולם הבא.

הלימוד הזה אודות השראת השכינה ברבים מדגיש את החשיבות של הימנעות מ״מושב לצים״. בעל התניא מזהיר מכך את החסידים. שכן אמנם השכינה שורה גם כשלא לומדים תורה, אך כאשר נמצאים עשרה ומדברים דברי לשון הרע או דברי לצון והיפך הקדושה, אז מלבינים את פני השכינה ופשוט ״דוחקים אותה החוצה״ או אוסרים אותה ומכריחים אותה כביכול לשהות איתם באותו מושב שמבזה אותה. זאת אחת הסיבות שהזוהר הקדוש מונה לכך שהגלות נמשכת והגאולה האמיתית והשלמה מתעכבת.

לפני שהקב״ה מבקש להתקדש בתוך בני ישראל כפי שצוטט לעיל, הוא מצווה שלא לחלל את שמו חלילה:

״וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קׇדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם״.

לפני שאנו רוצים להתקדש עלינו להיות בטוחים שאין אנחנו בטעות מחללים…. כי מה שווה השראת השכינה אם במו מילותינו ומעשינו אנו דוחקים אותה החוצה?

לכן, מה שיש בו הכי הרבה פוטנציאל לקדושה הוא גם מה שהכי צריך להיזהר בו.

במסכת שבת דף ל״א סעיף א׳ נאמר שכשאדם עובר מן העולם הזה שואלים אותו:

 1. האם נשאת ונתת באמונה

 2. האם קבעת עתים לתורה

 3. האם עסקת בפריה ורביה

 4. האם ציפית לישועה

 5. האם פלפלת בחוכמה או הבנת דבר מתוך דבר.

והכי חשוב, רק אם היתה לאדם יראת שמיים אז כל אלה הם בעלי ערך. ומובא משל של אדם שאומר לשלוח שלו להעלות כור חיטים לעלייה (כמו למחסן) ולאחר שהוא העלה אותם שואל אותו המשלח אם עירב בהן גם קב חומטין (כמות קטנה של מלח להרחקת התולעים). אם השלוח משיב שלא, אומר לו המשלח, אם כך מוטב שגם את החטים לא היית מעלה (כי בינכה הן תעלינה תולעים ומה התועלת בחיטים מתולעות?).

לאור כל האמור, אנו יכולים להבין על המשמעות הנעלית של לימוד תורה, בין ביחיד או בקבוצה קטנה, שמחדיר את אור התורה המאיר את כוחות הנפש מבפנים, אור שמשמח אלוקים ואת הלומד או הלומדים, ובין ובמיוחד לימוד תורה או תפילה ברבים שמביאים להשראת שכינה בלתי מוגבלת בתוך הלומדים או המתפללים.

במיוחד חשוב ללמוד את פנימיות התורה שהאר"י הקדוש ציווה ללמוד אותה בדורותינו אנו ברבים והבעש״ט גילה שהמשיח אמר לו שבזכות הפצת מעיינותיה תהיה הגאולה האמיתית והשלמה.

ורק לזכור לעשות הכל ביראת שמיים - יראת קודש גדולה, ששומרת כמו ״קב של חומטין״ את כל המאמץ של הלימוד או התפילה.

האור של פנימיות התורה יסייע לנו לראות את האור גם ברגעים חשוכים ואפלים בחיים, ויוציא אותנו מאפלה לאורה ומגלות לגאולה. באופן פרטי ומכך גם באופן כללי. כי כל גאולה קטנה פועלת אדוות ומביאה לעוד ועוד גאולות.

ולשם כך היתה כל הירידה הגדולה, רק כדי שממנה נעלה מעלה מעלה.

שבת שלום

https://youtu.be/A19Jer_Gulo?si=hus-aI0_cQB_zAbH

תמר, טבת תשפ"ו