גלו לאדום - שכינה עמהם

סימן כ"ה בתניא - אגרת הקודש ופרשת בוא

בסימן כ״ה של אגרת הקודש בספר התניא אדמו״ר הזקן מעמיק ומבאר עניין בתורתו של הבעל שם טוב כפי שמופיע בספר ״צוואת הריב״ש״ (צוואת הרבי ישראל בעל שם טוב), שמכיל ליקוטים מתורתו שאספו תלמידיו. הבעל שם טוב עצמו למד את תורתו של האר״י הקדוש ואדמו״ר הזקן ניגש לתורה זו כדי להסביר את דברי הבעש״ט. ראשית הוא מבהיר שהבעש״ט העביר את דבריו לתלמידיו בשפת האידיש, ואילו תלמידיו העלו את הדברים על הכתב בשפת הקודש. תרגום זה יכול היה להביא לשיבושים במינוחים. כך קרה בעניין הלימוד אודות החיוּת האלוקית הנשפעת לנבראים שבוחרים להזיק לזולתם כפי שיפורט להלן.

אותו מאמר של הבעש״ט מעמיק במה שאמרו רבותינו ז״ל : ״ כל הכועס כאילו עובד עבודת כוכבים ומזלות״. הטעם לכך, אומר בעל התניא, הוא משום שבעת שאדם כועס הסתלקה ממנו האמונה. כי אם היה מאמין שכל מה שקרה לו הוא מאת ה׳, לא היה כועס. ואם הכעס התעורר בעקבות אדם אחר שקילל אותו או הכה אותו, או הזיק לו בממונו, אמנם אותו אדם שקילל או הזיק בחר בהתנהגות זו בבחירתו החופשית ויהיה מחוייב בדין בשל בחירתו, ואולם מבחינת האדם הנפגע - אותו נזק שנגרם לו נגזר משמיים עליו, שהרי אין מקריות בעולם וכך נקבע ונרקם. וגם אם האדם המזיק היה בוחר אחרת, הקב״ה היה מעביר את אותה גזרה דרך שליח אחר.

ולא רק זה, אלא שבאותה שעה ממש שהמזיק פוגע, למשל מכה או מקלל, מתלבש בו כוח ה׳ ורוח פיו של הקב״ה שמחייה ומקיים אותו. אדמו״ר הזקן מביא את דוגמת דוד המלך שכאשר שמעי בן גרא קיללו, לא איפשר המלך דוד לשומריו להשיב לו כגמולו, כי הבין ש ״ה׳ אמר לו קלל״. דוד הבין שמשמיים נגזר עליו לקבל עלבון זה וששמעי בן גרא הוא רק השליח לביצוע הגזרה. המחשבה של שמעי לקלל ירדה אליו מאת ה׳. הקב״ה בעצמו החיה אותו בזמן שקילל, כי אם לא היה מחייה אותו לא יכול היה לדבר מאומה. כאן מתחבר בעל התניא למאמר אחר של הבעש״ט בו מבאר את הפסוק: ״לעולם ה׳ דברך ניצב בשמיים״. מסביר הבעש״ט שכשהקב״ה ברא את השמיים לא היתה זו בריאה אחת שהיתה ונגמרה חלילה אלא שצירוף האותיות שבוראות את השמיים כל רגע ורגע עומדות בשמיים ומחיות ומקיימות אותם. שלא כמו יצירה של בני אדם, שלמשל יוצרים כלי מסויים ולאחר מכן הכלי בפני עצמו עומד, מעשה הבריאה של הקב״ה אינו רק אירוע שהיה מזמן אלא הוא עומד שריר וקיים כל הזמן. ההבדל בין מעשי האדם למעשי הבורא, הוא שאדם בורא ״יש מיש״. הוא לוקח למשל את חומר הכסף וצורף ממנו תכשיט או כלי כסף מהודר. לעומת זאת הקב״ה במעשה הבריאה בורא ״יש מאין״ שהוא פלא גדול יותר אפילו מנס קריעת ים סוף. זאת משום שבקריעת ים סוף לא היתה בריאה של משהו חדש אלא שינוי חוקיהטבע למשך כל זמן הנס - זהו נס שפועל בתוך גדרי ה״יש מיש״, ואילו עצם בריאת המים למשל מחייה אותם מאין ליש כל רגע בזמן. אם אותו מאמר אלוקי שבורא את המים היה מפסיק הם היו שבים להיות אין ואפס ממש.

החיוּת האלוקית שבוראת כל העת את כל הנבראים היא דבר ה׳ מעשרה מאמרות שמלובש בהם. כמובן לכל נברא מוזרמת חיות אלוקית מיוחדת משלו, שפע אלוקי שמוזרם רק לו ומחייה אותו. והדבר רלוונטי לכל הנבראים, בין אם חיים, צומחים או דוממים.

החיוּת האלוקית הזו נקראת בשם ״שכינה״ או ״אמא תתאה״ (תחתונה) או מטרוניתא (מלכה). כך היא נקראת בלשון הזוהר הקדוש. בלשון המקובלים היא נקראת ״ספירת המלכות״. כל המונחים הם אותה גברת בשינוי אדרת.

ספירת המלכות היא הספירה התחתונה והאחרונה מתוך עשר הספירות והיא קיימת בכל אחד מהעולמות. בעולם האצילות ספירת המלכות של האצילות מחיה ומהווה נשמות שהן מבחינת עולם האצילות, כמו נשמת אדם הראשון, ונשמות האבות והנביאים. עולם האצילות הוא כל כולו אלוקות ללא הסתרה, וכך היו אבותינו ונביאינו, שהיו בביטול במציאות וכל כולם מרכבה לשכינה. כשמשה רבנו דיבר והתנבא, כמו למשל בדיבורו למול פרעה בפרשת בוא בה מבשר לפרעה : ״כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים״ שכינה דיברה מתוך גרונו. מסביר רש״י שהנבואה הזאת נאמרה לו בזמן שעמד בפני פרעה שהרי ברגע שיצא ממנו לא הוסיף לראות פניו. הקב״ה דיבר לפרעה דרך משה. משה רבנו לא תפס מקום בעצמו. כך גם כאשר הרבי מליובאוויטש אמר מאמרים שנקראים ״דברי אלוקים חיים״, אותם דברים היו דברי אלוקות צלולים ללא כל התערבות אישית. ככל שהצינור נקי וזך כך ה׳ יכול להעביר דרכו ללא הפרעה את מסריו.

בעולם הבריאה, ספירת המלכות מחייה מחייה ומהווה את הנשמות והמלאכים שמגיעים מעולם הבריאה. בעולם היצירה, ספירת המלכות של הבריאה מחייה את המלאכים שמעולם היצירה, בעולם העשייה, ספירת המלכות של העשיה מחייה ומהווה את העולם הזה, עד יסוד העפר והמים אשר מתחת לארץ.

ואולם, בארצות שמחוץ לארץ הקודש החיוּת האלוקית היא על ידי שרים שממונים על אומות העולם. למעשה, דבר ה׳ ממלכות של עולם העשייה מאיר על אותם שרים שהם מלאכים ממונים באופן שמקיף מעליהם אך לא מתלבש בתוכם. מהם עוברת החיוּת לאומות העולם ולבהמות, העופות והחיות שבארצות שלהם, ולארץ הגשמית שלהם, וגם לגלגלים שהם כוכבי הלכת. כלומר יש כאן סוג של היררכיה. השמיים, הארץ וכל הנבראים שבהם בארצות של אומות העולם לא נחשבים לכלום לעומת השרים- המלאכים שמהם הם מקבלים חיוּתם, והשרים בעצמם לא נחשבים לכלום לעומת החיוּת שנמשכת אליהם מהניצוץ של דבר ה׳ - שעובר דרך מלכות של עולם העשיה ומאיר על אותם שרים מלמעלה. ואפילו שהם מקבלים חיות מניצוץ של דבר ה׳ הוא נמצא אצלם בגלות, הוא נסתר עד כדי כך שאותם שרים/מלאכים הממונים על האומות נקראים בשם ״אלוקים אחרים״ והם קוראים לקב״ה כביכול ״האלוקים של כל האלוקיות״ (״ אלהא דאלהיא), כי הם מרגישים עצמם גם כן כביכול ״כאלוקים״ ולכן, הגויים שנשפעים מאותם שרים הם עובדי עבודה זרה ממש.

ההסתרה מגיעה עד כדי כך שפרעה אמר: ״לי יאורי ואני עשיתיני״ וזהו השורש לכל העבודות הזרות ומעשי הכפירה של האומות. השכינה נמצאת בגלות בתוכם. הגלות הזאת התחילה בחטא עץ הדעת, מאז שהקליפה הפסיקה להיות רק שכבה חיצונית שמגינה על הפרי והחלה לינוק מתוכו. כל עוד היתה הפרדה מוחלטת, הרע היה רק בפוטנציאל ולא יכול היה להיכנס לתחום הקדושה. ורק מאותה פגיעה בשלמות שהיתה, החל להתערבב הטוב עם הרע ונוצרה הטומאה. כל מה שנמצא בתחום הטומאה מקבל חיותו מהצד האחורי של הקדושה, אחוריים דקדושה הם אלה שנותנים חיות למי שעובדים אלוהים אחרים.

עם ישראל בשורשו הם מפנימיותו של הקב״ה. לכן כשישראל גולים לבין האומות גם השכינה גולה איתם. ולכן נאמר: ״גלו לאדום - שכינה עימהם״ וכשהם שבים - שכינה שבה איתם.

אדמו״ר הזקן מסביר, שאמנם ההארה והמשכת החיוּת מ״רוח פיו״ יתברך מצטמצמת ככל שיורדים בעולמות מעולם האצילות ועד העשייה. האור עובר מסכים וצמצומים רבים, ואולם אין חלילה שום שינוי בעצמות השכינה. אותו אור אינסוף ברוך הוא שנמצא בעולם האצילות הינו גם בעולם העשייה כפי שמבואר בכתבי האר״י ז״ל.

כמו כן, ממשיך בעל התניא לבאר את הקשר בין עשר הספירות האלוקיות לעשרת כוחות הנפש שבאדם כפי שמובא גם בחלקים הקודמים של ספר התניא ובכלל בתורת החסידות. חוכמה-בינה- דעת שבאדם הן כנגד חוכמה-בינה-דעת שבספירות האלוקיות. כוח אבא שהיא החוכמה וכוח אימא שהיא הבינה נמצאים גם באדם, וכן שבע המידות הרגשיות שהן כנגד שבע הספירות התחתונות (שנקראות זעיר אנפין) וכוח הדיבור של האדם בנפש הוא כנגד הדיבור העליון שנקרא ״ספירת המלכות״ או ״השכינה״. לכן כשאדם מדבר דברי תורה הוא מעורר בכך ייחוד עליון בין הקב״ה לשכינה.

לעומת 10 כוחות הנפש שבקדושה ישנם 10 ״כתרים מן הטומאה״ (בתרגום מהזוהר). מהם נמשכות נפשות אומות העולם. ובתוכם נמצאת השכינה בגלות כאמור, זהו סוד גלות השכינה. שהקב״ה מחייה את אומות העולם גם כאשר הן שולטות על ישראל. בספר הגלגולים של האר״י ז״ל מוסבר שהמשמעות הפנימית של הפסוק מקהלת: ״ אשר שלט האדם באדם לרע לו״היא אותה שליטה של הקליפה בקדושה ושכל זה קורה על מנת לברר ניצוצי קדושה שקיימות בקליפה, להשיב אותן לתחום הקדושה.

אותן קליפות יונקות את חיותן מהצד האחורי של הקדושה, על ידי צמצומים ומסכים רבים, כאמור עד כדי עבודה זרה, ולעומתן ישראל יונקים מבחינת הפנים העליונים, יש לנו קשר ישיר. לכל אחד ואחת מישראל הקב״ה מאיר פניו לפי שורש הנשמה.

ובאותו עניין מלימודו של הבעש״ט בעניין הכעס שהוא ״כעובד עבודה זרה״. הכוונה היא לכעס בענייני העולם, כשאדם לא מרוצה ממה שקורה לו בחייו. ואילו בענייני שמיים, כאשר יש לעזור ליהודי אחר להימנע ממעשה איסור על פי תורה, אפשר להראות כביכול כעס כפי שמשה הראה לעם ישראל כשסרו מהדרך הטובה. זאת כדי לזכות את אותו יהודי במצוות (אחת משס״ה מצוות אל תעשה שבתורה). אך זאת רק כאשר יש ביכולת האדם למחות ולכעוס על חברו ואותו כעס יניא אותו ממעשהו. אבל כשאי אפשר למחות, כמו למשל כשאדם נוכרי מדבר ומבלבל אותו בתפילתו, עליו להתגבר ולהתאמץ יותר בתפילה בעומק ובכוונה עד שלא ישמע כלל את דיבור הנוכרי. כמובן שהכוונה היא בין אם אותו ״נוכרי״ נמצא בפועל ממש, או בין אם הוא נמצא בתוך המתפלל ומנסה להסיט את המחשבה מלהתרכז בתפילה לעבר מחשבה שאינה קשורה.

אדמו״ר הזקן נותן עיצה כיצד להתגבר ולהתעורר בתפילה בכוונה גדולה כשכך קורה. הוא מייעץ שהמתפלל יתבונן כיצד השכינה ירדה ממקומה העליון עד כדי כך שמתלבש ניצוץ מהארתה באותה קליפה, שבתוכה היא בגלות ומחייה אותה. היא יכולה להתלבש בדיבור של הנוכרי המפריע בזמן התפילה. וגם כאשר עולה לאדם המתפלל מחשבה זרה בזמן התפילה הרי בתוך אותה מחשבה נמצאת בגלות השכינה. התבוננות זו תסייע למתפלל להשיב את כוונתו הטהורה ולא להתבלבל מאותו דיבור של נוכרי שמגיע מתוכו או מחוצה לו.

במאמר הבעש״ט בצוואת הריב״ש שמזכר לעיל כתבו תלמידיו שהשכינה ״שרתה״ באותו נוכרי שמדבר ומבלבל את המתפלל. כאן מעמיד אדמו״ר הזקן את הדברים על דיוקם, ומתקן שהכוונה היתה לומר שהשכינה ״נתלבשה״ באותו נוכרי ולא שרתה עליו. היא נמצאת בגלות בתוכו. ואין לתמוה, שניצוץ מהארת השכינה נקרא ״שכינה״ (שנתלבשה בגוי כמאמר הבעש״ט) כי אפילו מלאך שהוא נברא נקרא בתורה בשם ה׳. כך קרא אברהם למלאך שהגיע לבקרו, וכך קראה הגר למלאך שנגלה אליה.

אדמו״ר הזקן רומז שהתנגדות אנשים מסוימים לכלוב בצוואת הריב״ש אונה בשל הטעות הדקדוקית במונח אלא בשל כך שאין הם מקבלים את כתבי האר״י הקדוש לגבי התלבשות השכינה בקליפות. ואין פה על מה לערער היות שלא מדובר בעניין מתורת הנסתר, אלא מהתורה הגלויה שהרי כתוב בה: ״הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא נְאֻם יְהֹוָה.״ (ירמיהו כג כד). וכפי שבעל התניא ביאר כאן את מאמר הבעש״ט לכל המפקפקים למיניהם, כך העיד שאפשר כל מאמר חסידות לבאר.

ורק אם נשוב לרגע לעניין הכעס המותר, כפי שהובא לעיל, שישנם מעט מקרים שבהם הכעס מבורך ומועיל, כדאי להזכיר לימוד מהרבי מליובאוויטש בדבר מלכות לפרשת בוא. נשאלת השאלה, מדוע בני ישראל צוו להשאיל כלי כסף וזהב מהמצרים, ולאחר מכן ה׳ נתן את חן העם בעיני המצרים והם השאילו להם עד כי ״וינצלו את מצרים״ ״ויצאו ברכוש גדול״ כפי שהובטח לאברהם בברית בין הביתרים. מדוע היה צריך שבני ישראל ״ימצאו חן״ בעיני המצרים ולא שפשוט יקבלו את המגיע להם אחרי מאות שנות שיעבוד? מדוע היו צריכים ״להשאיל״ ולא פשוט לקחת מהם את המגיע להם (בזמן מכת חושך כשהמצרים בינכה לא ראו כלום ולבנ״י היה אור במושבותם). והרבי מסביר שהכוונה בגאולת מצרים היא כדי להביא בסופו של דבר למתן תורה וירידת הקב״ה ל״דירה בתחתונים״. והשלמות של העניין היא לא בדרך של שבירה, אלא דווקא כאשר גשמיות העולם, והמתנגדים לקדושה בעצמם - במקרה זה המצרים, מסכימים מרצונם לסייע לגאולה. במאמר מוסגר אומר הרבי שבמקום שלא עוזרת דרך אחרת אז אפשר לבטל ולשבור את המנגד, כפי שהיה במצריים שהוטלו עליהם עשר המכות כדי לשבור את הקליפות הגסות. ואולם, הדרך הטובה והראויה יותר אם הדבר הוא אפשרי היא לפעול בדרכי נועם ולא בדרך של שבירה.

בספר ״היום יום״ ליום כ״ה טבת כותב הרבי לעניין זה: ״ יְצִיאַת מִצְרַיִם הִיא הַיְּצִיאָה מִמְּצָרִים וְהַגְבָּלוֹת; וַחֲסִידוּת הִיא כְּדֵי לָצֵאת מֵהַמְּצָרִים וְהַמִּגְבָּלוֹת שֶׁל הָעוֹלָם. יֶשְׁנוֹ הֶבְדֵּל: יְצִיאַת מִצְרַיִם הִיא בִּתְנוּעָה שֶׁל שְׁבִירָה וַעֲזִיבָה, וְלָכֵן גֹּרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם; יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁל חֲסִידוּת הִיא בֵּרוּר וְתִקּוּן - יְצִיאָה מִמְּצָרֵי וּמִגְבְּלוֹת הָעוֹלָם, אַךְ בְּתוֹךְ הָעוֹלָם. כְּלוֹמַר: עִם הַהִמָּצְאוּת בָּעוֹלָם, יֵשׁ לִהְיוֹת בִּיצִיאָה מִמֵּצַר וּגְבוּל הָעוֹלָם. לְהָסִיר אֶת הַמֵּצַר וְהַגְּבוּל וְלִקְלֹט אֶת הָאֱמֶת, שֶׁהָעוֹלָם עַצְמוֹ הוּא בֶּאֱמֶת טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁזֶּהוּ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, הֲרֵי זֶה [מֻשָּׂג] עַל יְדֵי עֲבוֹדַת הַחֲסִידוּת.״

שבוע טוב ומבורך בהרבה אור חסידי,

תמר

בתמונה: שקיעה במילנו