מקדש מעט

סימן כ"ד בתניא - אגרת הקודש ופרשת "וארא"

בסימן כ״ד של אגרות הקודש בספר התניא, האדמו״ר הזקן מבהיר את המעמד המיוחד והקדוש שעומדים בו המתפללים בזמן התפילה במניין בבית הכנסת. אם למדנו כבר בסימן הקודם שכאשר עשרה מישראל מתפללים יחדיו, שורה בתוכם השכינה, אז כאשר הם מתפללים ב׳מקדש מעט׳ שזהו מעין בית מקדש באופן קטן ומצומצם, הם עומדים בעת רצון בזמן שהקב״ה מתגלה ופוקד את השכינה.

מניין המתפללים הם השכינה ששורה עליהם ובתוכם. הם מייצגים את כלל נשמות עם ישראל שנקרא ׳כנסת ישראל׳. נכון, שבזמן שעדיין אין בית מקדש אז השכינה בגלות, אין לה בית. לכלל נשמות ישראל אין כרגע בית מקדש והן, אנחנו, נמצאים בגעגוע אינסופי לבניינו וקימתו בקרוב ממש. זהו געגוע שיש לשמור עליו, שלא חלילה ״נתרגל״ לגלות, שלא נאבד את האמונה והתקווה לגאולה אמיתית ושלמה כמו בני ישראל בפרשת ״וארא״ שלא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה. שלא נפסיק לצפות כל רגע ורגע לישועה.

יחד עם זאת, בזמן התפילה בבית הכנסת זוהי עת רצון גדולה, שבה על אף הגלות הקב״ה פוקד את השכינה שנמצאת איתנו בתוך טומאתנו (שהרי היציאה מגלות לגאולה תלויה רק בנו). מקדש מעט זה מעין בית מקדש לרגע קט.

וברגע הזה ממש, אדמו״ר הזקן מבקש שנתקדש. שברגע הזה נצא קצת מעצמנו, מענייננו הפרטיים, צרכינו האישיים, ונפנה מקום לקב״ה להתגלות. ניתן מקום ל״מוחין דגדלות״, לשכלים היותר גבוהים להיכנס ולהאיר, נעזוב את כל עיסוקינו הקטנים. זה יכול להיות מה שעברנו באותו יום, מה הכאיב לנו, מה עלינו לעשות לאחר מכן.. כל אלה לא רלוונטיים בשעה הזאת. זה הזמן להתעלות.

אם אנחנו בכל זאת דבקים בענייננו הקטנים אנחנו חלילה הופכים להיות ״מרכבה טמאה לכסיל העליון״- לקליפה שהיא היפך הקדושה, שיוצרת מחיצה.

אדמו״ר הזקן מסביר שמלכות הרקיע של הקב״ה דומה למלכות בארץ. מלך של ארץ לרוב יהיה ספון בחדרי חדרים של ארמונו ושומרים שומרים על כל הפתחים. עד שהמלך מגלה את עצמו לעם יכולים לעבור כמה וכמה שנים. כאשר המלך רוצה סוף סוף להתגלות בני עמו ישתוקקו לראותו וימתינו בשקט וביראת מלכות להוד מלכותו. אם מי מהם יעמוד לפניו ויתעסק בצרכיו, כמה גרוע וטיפש ופתי הוא ייראה לשאר הבריות, ממש כמו בהמה שאין לה שכל ותבונה. התנהגות שכזו תגרום ביזיון למלך, כי הוא מראה שאין המלך חשוב בעיניו יותר מאשר כל ענייניו ועיסוקיו. ובעצם זה שמתנהג כך בפרהסיה ומראה את האופן שבו מטיל קלון ומבזה את המלך לעיני כל, הוא ממש מתחייב בנפשו למלך.

באותה מידה, בשעת התפילה בציבור, המתפלל עומד בפני המלך, מלך מלכי המלכים, הקב״ה.

וכל מי שחפץ להתבונן ולראות ביקר תפארת גדולתו של מלך מלכי המלכים, הקב״ה, להביט אל כבודו וגודלו המתעטף ומתלבש בתוך מילות התפילה שבסידור, יזכה לגילוי אלוקות לפי שכלו ושורש נשמתו.

ומי שאינו מראה שהמעמד הזה יקר בעיניו, לא פחות מאשר מתחייב בנפשו היות שהוא מכניס קלון בחיבור העליון ומראה שנפרד מהקדושה ועליו נאמר שאין לו חלק באלוקי ישראל (חס ושלום). וכל זה רק כשהוא עושה זאת בזדון, ולא כשפעל ללא כוונה ליצור הפרדה. הכוונה להפריד בין שניים היא דרכו של הסטרא אחרא, של הנחש, שרצה להפריד בין אדם וחווה. כך כביכול מי שבכוונה רוצה להפריד בין הקב״ה לשכינה. אדם כזה יהיה חייב לשבת על הארץ ולבקש משלושה אנשים שיתירו לו נידוי של מעלה. ואם שב בתשובה על מעשיו לא יהיה ולא היה עליו שום נידוי כלל למפרע. ואולם, מי שבתמימות לבו פעל, שנזרקו לו כמה מילים לא קשורות בזמן התפילה, כמה דיבורי חולין, הוא לא זקוק להתרה כי העיקר היא הכוונה, והקב״ה שבוחן לבבות וכליות ויודע כל הנסתרות, גלויות לפניו גם כל הכוונות של בניו.

על כן, אדמו״ר הזקן מדגיש את החשיבות הגדולה שאין לשוח שיחה בטלה מזמן שמתחיל שליח הציבור להתפלל ועד הקדיש האחרון בסוף התפילה.

ויש לזכור בנוסף ולא לקבל כמובן מאליו את הזכות הגדולה של כל יהודי להיות חלק ממניין, להיות מי ששם הוי׳ נודע לו. שהרי כפי שכתוב בפרשתנו (וארא) - ״וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי יְהֹוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם״. (שמות ו ג)

כלומר, אפילו אבותינו לא זכו ששם הוי׳ ניכר אליהם במידה האמיתית שלו. ומאז מתן תורה כשירד הוי׳ על הר סיני הוא מתגלה כל פעם, באופן מצומצם כמובן, בתפילה במניין.

ואולי, אם אדם יראה את עצמו כאילו שעומד בהר סיני בזמן התפילה בבית הכנסת, הוא יוכל להתקדש ולחבור לכוונת הלב שאדמו״ר הזקן מבקש.

ושנזכה כולנו לעמוד ממש, במהרה בימינו, בבית המקדש השלישי והנצחי.

תמר, טבת תשפ"ו

תמונת המחשה לבית כנסת עתיק: נסים קריספיל