תניא אגרת התשובה - פרק ו'

למשוך גאולה מתוך הנשמה

בפרק ו בספר התניא, אגרת התשובה, מבאר אדמו״ר הזקן כיצד זה ייתכן שישנן נשמות מישראל שעוברות על רצון ה׳ כפי שכתוב בתורה, ואפילו על עברות שדינן כרת חלילה, שביכולתן לכרות את הנשמה ממקור חוצבה, ובכל זאת ממשיכות אותן הנשמות לחיות כאן בעולם, ולכאורה אין דין ואין דיין.

מסביר בעל התניא שכאשר בני ישראל היו בדרגה רוחנית עליונה, והיתה השכינה שורה בישראל בבית המקדש, כל החיוּת של ישראל הגיעה מהנפש האלוקית, כלומר מהיכלות הקדושה ומשם היתה זורמת לרבדים הנמוכים יותר בחיי האנשים, לכן, כאשר היו חלילה עוברים על עבירת ״כרת״ הדבר היה מפסיק את חיותם ממש, או מקצר אותה בכל אופן (כך שלא יכלו להגיע לגיל 50 או 60 כפי שפורט בפרקים הקודמים). השכינה היא כנסת ישראל, כללות נשמות ישראל, כמו ה״אמא״ של כל נשמותינו, כשהשכינה שרתה בישראל היינו מחוברים לספירת המלכות של עולם האצילות. משם נמשכה החיות של הנשמה. ואולם מעשינו גרמו לשכינה להסתלק ממקומה, בית המקדש נחרב והשכינה נכנסה למצב של גלות שנקרא ״סוד גלות השכינה״ בקבלה. כשהשכינה גלתה, ההשפעה שלה לנשמותינו כבר לא מגיעה ממקומה העליון והנאצל, אלא היא ירדה והשתלשלה ממדרגה למדרגה עד שהגיעה ל״קליפת נוגה״, שהיא הקליפה שנמצאת בין עולם הקדושה שמעליה לעולם הטומאה שמתחתיה. קליפת נוגה כוללת בתוכה את הטוב ואת הרע, שהתערבבו בתוכנו מאז חטא עץ הדעת. ועד לשם הגיעה השכינה בגלותה…. היא התאימה את עצמה למצבנו הרוחני הירוד, כמו אמא שיורדת על ברכיה כדי לסייע לבנה שנפל. האמא יורדת ממרומי מעמדה כדי להיות שם עבור בניה.

מקליפת נוגה מושפעת החיות לכל עולם החי הגשמי שבעולם הזה, מקליפת נוגה מושפעת גם החיות לכל עולם הצומח. החיוּת לעולם החי והצומח שמגיעה מקליפת נוגה מועברת על ידי המזלות, וצבא השמיים, והשרים שעליהם. כותבים חז״ל שאין לך כל עשב מלמטה שאין לו מזל (או מלאך) שמכה אותו ואומר לו גדל…. כלומר, לכל נברא גשמי יש כח ומהות רוחנית שמחייה אותו כל רגע ורגע מחדש ומטביעה בו תכונותיו. החיות הזאת של הצמחים ובעלי החיים מגיעה מקליפת נוגה. נשמות ישראל במקורן מקבלות חיותן רק מהיכלות הקדושה ואולם כתוצאה מאותה ירידה של השכינה לגלותה, התאפשר מעבר של שפע וחיות גם לבני אדם - מאותו מקור של קליפת נוגה, מאותו המקור שממנו מקבלים חיותם הצמחים ובעלי החיים. זוהי החיות שמגיעה למי שחוטאים ופושעים. כמו שכתב דוד המלך בתהלים: ״נמשל כבהמות נדמו״. ישנם בני אדם שמבחינה רוחנית משולים ודומים לבהמות, כאשר הם עסוקים רוב זמנם בענייני צרכי הגוף ועניינים חומריים.

למעשה, אומר לנו אדמו״ר הזקן שיש לאדם כל רגע ורגע בחייו בחירה- האם לקבל השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא- הצד המנוגד לקדושה, או מהיכלות הקדושה. גלותה של השכינה מאפשרת למעבר של חיות גם מהיכלות הטומאה והכל תלוי בבחירה.

אנחנו חיים בעולם מבולבל, בו הטוב והרע מעורבבים עד לבלי היכר מה טוב ומה רע, ומה הכיוון הרצוי, ואיך נדע? האור היחידי הבהיר, שבו אין בלבולים זהו אור התורה המאירה, שהיא אמת לאמיתה.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ כותב בביאורו על פרק זה מהי משמעותה של הגלות:

״הגלות היא שיעבוד. בן החורין הוא זה היושב בארצו ונוהג על פי חוקיו שלו, ואילו הגולה נמצא במקום זר ומשועבד לחוקים אחרים, והוא נאלץ לעשות מלאכה שאינה מלאכתו.״ ובהמשך: ״דוגמא למצב כזה אפשר לראות בסיפורים רבים שמספרים על אנשים שנחטפו ממקומם והוכנסו למערכת שבה מושלים הערכים וההעדפות של החוטפים. בתוך המערכת הזו, היחסים של נכון ולא נכון, של טוב ורע, הם אחרים מהמערכת ממנה הם נלקחו. אותו אדם לאחר שהוכנס למערכת האחרת עשוי להגיע במשך הזמן לכמעט הזדהות עם הערכים של המערכת החדשה. הוא עדיין יודע שלא כל העולם הוא כך, הוא עדיין זוכר באופן כלשהו שבעולם שבחוץ זה היה שונה, אבל בתוך העולם הקטן הזה של החוטפים והנחטפים- הסדר והאי סדר, הטוב והרע- מתייחסים זה לזה בדרך אחרת. וידוע, שבדרך כלל לאחר זמן מסויים מתחילים הנחטפים לשתף פעולה מתוך שכנוע והזדהות עם החוטפים. בהיקף אחר, זו היא אולי הבעיה החמורה ביותר של עם ישראל בגלות. לא רק ההתמודדות עם הסבל, עם המצב של היות שבורים ודווים תחת האומות, אלא הצורך יחד עם זה לעמוד כל הזמן על המשמר שלא להגיע להזדהות פנימית עם השקפת עולמם של אלה שיש בידם הכח״. (עדין אבן ישראל שטיינזלץ אגרת התשובה, עמוד 113).

גלות השכינה, הסיפור הלאומי בנמשל, והסיפור הפרטי במשל שהוא לצערנו כיום לא רק משל אלא מציאות חיינו…

יכולים לשפוך לנו אור אף על מסע נשמתנו.

נשמתנו הטהורה שהגיעה מעולמות עליונים, מעולם האמת לאמיתה, מחיבור לאור אינסוף של שם הוי׳ יורדת בגלגולים מגיעה לעולם הזה שרובו רע ומיעוטו טוב, עולם שבו הערך הכי גבוה ניתן לבעלי הכח והשררה, לבעלי הממון, לאלו ששמים את עצמם במקום הראשון, שהעונג מגיע מסיפוק צרכים גשמיים וגופניים של אכילה לשם תאווה וגירויים מיניים. מבני אדם שנבראו בצלם אלוקים, שנשמתם מגיעה מעולם הבריאה שלמעלה מעולם היצירה שבו נבראים המלאכים, הורדנו את עצמנו לדרגת בעלי החיים שכל מבטם לעבר האדמה. במשך ירידת הדורות ״נחטפה״ נשמתנו הזכה ושכחנו לשאת עינינו למרום בתפילה. להביט לשמיים, להתחבר בחיבורים רוחניים, ולתת תשומת לב לחיי הנשמה הנצחיים. אנו חיים את ההווה של הכאן ועכשיו רק מתוך רצון למלא תאוותינו הגשמיים היום כי מחר נמות, במקום לחיות את ההוה הנצחי שאין לו תמותה, שהרי הנשמה לנצח נשארת בחיותה.

נשמתנו יודעת את כל זה בתוכה ואולם בגלותה בתוך עולם של שקר, של עץ הדעת טוב ורע, היא נסחפת לתוך חוקי המשחק של העולם ושוכחת את עצמה. המסע לשחרור החטופים הוא המסע הפרטי של כל אחד ואחת מאיתנו לשחרור עצמנו מכבלי תודעתנו, כבלים שהצבנו לעצמנו במשך שנים כדי להתאים את עצמנו לעולמות החיצוניים, כדי להיות ״כמו כולם ולא שונים״. למי יש את האומץ להיות הראשון לקפוץ אל הים, מתוך מסירות נפש ואמונה וחוסר התפעלות מהמציאות הדוחקת, הממררת והמצערת? למי יש היום אומץ להיות כנחשון בן עמינדב, או להיות לפחות הוא עצמו כפי שזועקת מתוכו נשמתו?! העבדות המודרנית גורמת לכולנו להיות ״אותו הדבר״ כמו מידת סדום שמאריכה בכח את הקצרים ומקצצת רגליהם של הארוכים על גבי המזבח של אנשים ״נורמטיבים״ ו״רגישים״. אם תעיזי לשמוח יאמרו לך שאת אטומה ואם תעיזי ליחל לגאולה יאמרו לך שאת משוגעת משיחיסטית שאיבדה את הצפון. איך אפשר להאמין באהבה ובאור!? את לא רואה שהכל רק חושך סמיך ושחור!?

אז תהיי בשקט או תצעקי, יש לך ״בחירה״, העיקר שתאמרי את מה שמצופה ממך ולא תעיזי להיות שונה, לא תעיזי להיות את באמת, העיקר שתישארי בתוך הכלוב שבנית לעצמך ושכנעת את עצמך שנים שהוא ארמון מלכים.

אומר הרב שטיינזלץ (שם בעמוד 116):

״רק מי שמבחין שגלות היא גלות, שגלות היא דבר רע שאין רוצים בו- אפשר להתחיל את גאולתו״

רק כשנכיר בגלותנו נוכל להתחיל לצאת למסע נשמתי אל עבר חירותנו…

עלינו להבין כפי שאומר אדמו״ר הזקן שהמשמעות של הפסוק: ״יעקב חבל נחלתו״, היא שהמחשבות והמעשים שלנו הם הם שמשפיעים על השורש הנשמתי שלנו באות ה׳ משם הוי׳, כמו חבל שמנענעים אותו בראשו מלמטה מניע גם את ראשו העליון. המחשבות הדיבורים והמעשים הגלותיים שלנו הם אלה שמשאירים את השכינה בגלותה, הם אלה שמאלצים אותה להישאר ולהשפיע מאותן ספירות שבקליפת נוגה. כאשר אנחנו בוחרים לחיות בתודעה של אהבת העולם הזה, ומתן משמעות עליונה לעניינים חומריים וגשמיים, אהבת עצמנו והעלאת חשיבותנו על פני חשיבותם של אחרים, כשאין בנו את היכולת לשים את עצמנו ואת זולתנו באותו היחס ממש, כאיש אחד בלב אחד, לאהוב את האחר כמו שאוהבת את ה׳ וכמו שאוהבת את עצמי, אהבה שאינה תלויה בדבר, ואינה תלויה בדיבור, אהבה פנימית עצמותית ונצחית, אז אנחנו משאירים את השכינה בגלותה, ואת המשיח ובית המקדש בהסתרו. כדי לגלות את המשיח בעולם עלינו לגלות אותו בתוכנו, בזכות זה שסוף סוף יהיה בנו האומץ לחיות באמת את אהבתנו, להתחבר לה׳, לתורתו, למצוותיו, מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר, ואינה מוגבלת, שהיא אנחנו באמת והיא רצוננו והיא חיינו.

תמר, שבט תשפ"ד

33