תניא אגרת התשובה - פרק ב'
מתנה לה׳
בפרק ב׳ של אגרת התשובה אדמו״ר הזקן מתאר מצב שבו האדם עבר איזושהי עבירה שהרחיקה אותו מהקב״ה, מאור נשמתו. הוא שב בתשובה והדבר נמחל לו לחלוטין, ולא יזכירו לו על זה כלל ביום הדין. גם בעולם הבא הדבר הזה נמחק ולא יוזכר, מחול לו בכל העולמות ומכל ההיבטים. ויחד עם זאת, אותו אדם בעצמו מרגיש רצון עז לתת מתנה לה׳ , להקריב קורבן עולה שהוא קורבן נדבה ולא חובה. קורבן זה בא מתוך אהבתו של האדם לקב״ה והרצון שלו, לא רק שיימחק לו, אלא שהקשר יחזור להיות צח וטהור כבראשונה, שלא יישאר אפילו רושם קל שבקלים מהעבירה. בהמשלה אפשר ללמוד את העניין מחברים שהיתה ביניהם איזשהי התרחקות כתוצאה מפגיעה הדדית. הצד שהרגיש שפגע בחברו מבקש ממנו מחילה, שחברו ישכח מה שהיה. החבר מחל בלב שלם. יחד עם זאת, החבר שפגע רוצה לתת לחברו שי ומתנה כאות של קרבה ואהבה, כך שלא יישאר כלל זיכרון אפילו בחדרים הנפשיים הנסתרים, שהקשר ביניהם יחזור להיות תמים ובלי שום שאריות או שריטות נפשיות מצולקות, שיחזרו להיות קרובים ורעים אהובים. קשר חלק בלי סיגים. אין זו מתנת חנופה כדי ״להשיג דבר מה״ או כדי לקבל תמורה, אין זו מתנה שרוצה להיות כפרה או דרך להשגת מחילה, כי המחילה כבר ניתנה. השי הוא פשוט ביטוי נפשי של אהבה ללא התנייה. על כזה שי ודורון, על כזאת מתנה, מדבר אדמו״ר הזקן בפרק זה בתניא. כיום אין לנו יכולת להקריב קורבנות היות ובית המקדש טרם עומד במקומו, ואולם, ישנה אפשרות לעשות תענית. כשאדם מתענה, לא אוכל ולא שותה, הוא מקריב מעצמו, מחלבו ומדמו לבוראו. אנחנו לא יכולים כעת להקריב בשר בהמה אך אנחנו כן יכולים להקריב דרך תענית קצרה מהבשר שלנו שמתמעט כתוצאה מהתענית. אנחנו מעניקים לבורא ממש את עצמנו ובשרנו, חלבנו ודמנו. במשל הנ״ל כשאנחנו קונים מתנה לחבר אז גם בזה אנחנו מקריבים מ ״דמנו״ כי כספנו נקרא גם ״דמנו״, הרווחנו אותו דרך השקעה מעצמנו וזמננו, ואת מה שהרווחנו אנחנו מעוניינים להעניק לחברנו. ככל שהשקענו יותר זמן, מחשבה, כסף- דמים, כך מתנתנו מגיעה ממקום עצמותי יותר. יש הבדל בין נתינת מתנה בשתי ידיים ובהארת פנים לאחר מחשבה למשהו שבדיוק יתאים, מאשר נתינה כלאחר יד מ״ממה שהיה לנו בבית ושאיננו צריכים״. הקב״ה איננו צריך את ה״טובות״ שלנו, שניתן לו משהו מתוך תחושת חובה או מתוך פחד ורצון לרצות את מי שגורלנו בידו. כשאנחנו עושים עבורו מאהבה ונותנים לו מתוך תשוקה קדושה לקירבה, אז גם אם יהיה זה מעשה קטן, איזושהי תענית קטנה אך מלאה בכוונה, היא תתקבל בלב חפץ ובאהבה. כמו אמא או אבא שכל כך שמחים לקבל תשורה קטנה מילדם כשרואים שהשקיע את עצמו ביצירה המתוקה שהכין עבורם. כי בסוף זה לא באמת הכסף שהושקע, הקורבן שהובא או המזון שנמנע, זו פשוט האהבה התמימה. האהבה שריחה עולה כמו אדים של ניחוח מתוק ומשכר של תינוק שמעולם לא טעם טעם חטא, או שום הרהור עוון, שלא יודע על כל מיני עניינים שיש בעולם אשר מחספסים את הלב וממלאים אותו עיצבון. אדים נעימים חמימים ותמימים שעולים ומחברים אשת נעורים עם דודה, את השכינה עם קודשא בריך הוא, את הנשמה עם מקורה. חיבור שמוריד לעולם המון שמחה ותענוג של קדושה.
כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה,
תמר, אלול תשפ"ג
