תניא - אגרת התשובה - פרק א'
לב טהור
בהתאמה מופלאה התחלנו ללמוד את אגרת התשובה לקראת חודש אלול שהגיע אלינו לטובה ולברכה, חודש הרחמים והסליחות, זמן של תשובה. אדמו״ר הזקן בפרק הראשון מבאר ומפרט את הדרכים בהן מתכפר לנו אם חלילה עברנו על מצוות התורה. כדי להבין זאת בפנימיות חייבים ראשית לדעת מה משמעותן של המצוות. יש בתורה רמ״ח מצוות עשה, ושס״ה מצוות לא תעשה. מוסבר בחסידות שכאשר אדם מקיים מצוות עשה הוא ממשיך אור ושפע מהאינסוף ברוך הוא לעולמות העליונים וכן ממשיך אור ושפע על נפשו האלוקית. לכן לפני קיום המצווה מברכים ״אשר קדשנו במצוותיו וכו׳״ כי קיום המצווה מושך אור וקדושה על נפשו של מי שמקיים אותה. לא תמיד האדם שקיים מצווה מרגיש את האור שנמשך דרכו ועליו, היות והאור האלוקי בעולם הוא בהסתרה, ורק לעתים ניתן לראות למשל שפניו של אדם שקיים מצווה נסוכות באור זך ומיוחד, יכולים להבחין בזאת אנשים רגישים במיוחד. כאשר היתה הזדמנות לקיים מצוות עשה ופספסנו אותה, ולא קיימנו, אז אין דרך להוריד את האור שהיה יכול לרדת. למשל, אם אשה לא מדליקה נרות שבת בזמן והשבת כבר נכנסה אין לה אפשרות ״להשלים״ את האור שהיה אמור להאיר את החשכה (תרתי משמע- אור נרות השבת ואור המצווה). מצוות לא תעשה האדם מקיים בכך שנמנע מלעשות את מה שאסור עפ״י התורה. אם חלילה עשינו משהו בניגוד למצוות לא תעשה, נדבק לנו לכלוך בנפש שנפגעת בשורשה ומקור חוצבה. כלומר, קיום מצוות עשה מאיר את העולם ואת האדם וממליך בו את מלכות ה׳, ולעומת זאת כשעוברים על מצוות לא תעשה נוצר צל וחושך בשורש נפש האדם ובכך האור האלוקי עוד יותר נסתר. כשאדם רוצה לעשות תשובה הוא רוצה לטהר את עצמו, להזדכך, למצוא את האלוקות המסתתרת בקרבו, להאיר את החלק האפל שבנפשו. הוא רוצה להתקרב לנשמתו, להתחבר באהבה ויראה לבוראו ולעשות בדיוק כפי רצונו. הקושי מתחיל כשאנחנו לא באמת בטוחים מה הוא באמת רוצה? כשזה לא ברור כשמש מה הדרך הנכונה והאם אנחנו במסלול שלה? ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״. מחשבות רבות יוצרות בלבול. רצונות רבים ולעתים מנוגדים משתוללים לנו בנפש ואת לבנו מסעירים. אנו חיים בעולם של ניגודים ובין השחור ללבן יש כל כך הרבה גוונים…. איך אפשר למצוא את האמת כשמובילים אליה כל כך הרבה שבילים? ומהו השביל שלי מתאים? הרבה יותר קל להיות ״רובוטים״. שמישהו יגיד ויחליט לנו על כל צעד ושעל, על כל מחשבה, שיראה לנו בדיוק את הפניה הנכונה, את המילה הנכונה, את העיתוי המדויק לומר אותה. למרות שיש לנו תרי״ג מצוות אנחנו עדיין מלאים בחופש של בחירות. וכל רגע ורגע בוחרים מה ומי אנחנו רוצים להיות, מה לחשוב לומר ולעשות, והבחירות האלה יכולות גם להשתנות מרגע אחד למשנהו ולהיות שונות בתכלית. ככה רוצה ה׳ - שאנחנו נחליט! זה לא פשוט אך אלו החיים, ולכן הם מעניינים ולא משעממים. התסריט יכול להשתנות בכל דקה ואנחנו כותבים אותו ומבצעים אותו, אנחנו חיים אותו. אנחנו אחראים למה שמתרחש בו. אין לנו מה להאשים אחרים, זה הכל אנחנו בוחרים. וכל עוד אנחנו בתוך התווך של הגוונים, בתווך של ״המותר״ כשאין איסור מוחלט או ציווי מוחלט בדרך אחת, אז ״כל התשובות נכונות״, אין באמת טעויות. בלבן ובשחור הכל יותר ברור. אם אדם לא קיים מצוות עשה, והוא שב בתשובה על זה. אם למשל, חלילה אישה נרדמה ולא הדליקה נרות שבת והתחרטה מאוד על כך, וגמלה בלבה שזה יותר לא יקרה לה, ושלהבא לא תפספס אפילו הדלקת נרות אחת ותעשה ככל יכולתה עד כמה שזה תלוי בה, והתשובה היא מעומק לבה, אז מיד משמיים מוחלים לה. מצוות עשה שאדם לא עשה ושב על כך בתשובה המחילה היא מיידית ולא נזקק לעוד דבר מלבד התשובה עצמה. אם לעומת זאת אדם עבר על מצוות לא תעשה - כלומר עשה משהו שאסור לעשות עפ״י תורה, ושב בתשובה על כך. התשובה עצמה איננה מספיקה לבדה, והמעשה שעשה יתכפר לו רק ביום הכיפורים הבא. הסיבה שכפרה של מצוות עשה היא רק תשובה ואילו כפרה של מצוות לא תעשה נזקקת מלבד התשובה גם לתהליך הכפרה שמתרחש ביום הכיפורים, היא בהתאם לאמור לעיל. משום שאת האור של מצוות העשה שלא קוימה אי אפשר כבר להחזיר, אז מספיקה התשובה לבדה. ואילו את הלכלוך של הנפש כתוצאה ממעשה שאסור עפ״י תורה - אותו כן אפשר לנקות ולהסיר- ע״י תשובה ו״מכונת כביסה״ של יום הכיפורים. ויש עוד סוג של כפרה שמביא האדמו״ר הזקן בפרק זה. כאשר אדם עבר חלילה לא על מצוות לא תעשה פשוטה אלא ממש חמורה, שתוצאתה דין כרת, או מיתה ע״י בית דין. כרת זה ממש כריתת החבל שמחבר בין הנשמה לכור חוצבה, זה תוצאה מאוד מאוד קשה וכואבת לנשמה. ובחסדי השם גם לכזאת עבירה יש כפרה! זה מעורר התפעמות רבה, כמה חסד וחמלה יש לבוראנו כלפינו. שגם כשכבר חלילה מגיע לנו דין מיתה או כריתה, עדיין יש דרך חזרה! מרגש לראות כיצד ידי ה׳ תמיד פתוחות, תמיד מחכות, תמיד אוהבות. כמו אמא או אבא שתמיד אוהבים את ילדם ולא משנה היכן הוא נמצא ומה הוא עשה, הם תמיד מאמינים בו כי מכירים אותו בשורשו, בפנימיותו. ככה הקב״ה מאמין בנו תמיד ולעולם לא מתייאש מאיתנו. על כך נאמר ע״י רבי נחמן: ״אין ייאוש בעולם כלל״…. הדרך חזרה מאותה עבירה חמורה היא בנוסף לתשובה מעומק הלב וכפרה של יום הכיפורים- גם ייסורים. הייסורים מגיעים באהבה מה׳ על מנת לעזור לנו, למרק אותנו, לצחצח את נפשנו. ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח״. אנחנו רגילים להתלונן על הייסורים כי הם לא נעימים, הם כואבים ומייסרים… אך אם נפנים בעומק לבנו שהם מגיעים מאהבה אמיתית והם ממש מתנה אלוקית, אז נוכל לקבל אותם ביותר סבלנות ואז ממילא גם פחות ״נרגיש״ אותם, עוצמת הייסורים תפחת. כי אהבה אמיתית כמעט תמיד גם כואבת. וכאבים של אהבה לפחות מזכירים לנו שאנחנו זוכים לחוש אהבה, ואיזה זכות זאת לאהוב ולהיות נאהבים אפילו שהאהבה הזאת מלאה בייסורים. עצם היכולת לחוש אהבה זאת מתנה ענקית מבורא העולמים. התפקיד של הייסורים זה לעשות את הצחצוח האחרון עד כדי כך שאפילו לא יישאר בלב זיכרון לא טוב מהמעשה שנעשה.
הערב ראש חודש אלול. בתורה הקדושה זהו היום שבו משה רבנו עלה להר סיני בפעם השלישית להתפלל לכפרת עם ישראל. בפעם הראשונה, משה רבנו עלה להר סיני ל40 יום לאחר מתן תורה וירד עם לוחות הברית הראשונות, שנשברו כתוצאה מחטא העגל… בפעם השניה, משה רבנו עלה ל40 יום לאחר חטא העגל כדי להתפלל על עם ישראל. בסוף אותם 40 יום הקב״ה אמר לו לפסול את הלוחות השניים. בפעם השלישית משה רבנו עלה בראש חודש אלול ל40 יום נוספים מהם ירד עם הלוחות השניים ועם הבטחת הקב״ה ״סלחתי כדברך״. רש״י מבאר (על שמות לג יא) ש״מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון, אמור מעתה אמצעיים היו בכעס.״ כלומר, בפעם הראשונה שמשה עלה להר הקב״ה קיבל תפילתו ברצון, בפעם השניה (האמצעית) הוא קיבל תפילתו אך היה עדיין בכעס על עם ישראל. הוא ויתר להם אך לא בלב שלם. בפעם השלישית משה רבנו עלה בראש חודש אלול וירד בי׳ תשרי- יום הכיפורים, אז ״נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם״ (רש״י שם). זה בדיוק מה שעושים הייסורים. הם גורמים לכך שהלכלוך שהיה בנפש יוסר כלא היה. כמו אדם שלא רק ויתר לחברו על מה שעשה לו, אלא באמת באמת שכח לחלוטין ומחק מליבו את מה שהיה והאהבה חוזרת להיות טהורה ונקייה כבראשונה.
שנזכה כולנו כאחד ללב טהור נקי וזך,
חודש טוב ומבורך,
תמר, ראש חודש אלול תשפ"ג
