תהייה על עניין השמחה - פרשת "זאת הברכה" והושענה רבה
אמרו חכמים ששמחה אמיתית היא רק שמחה של מצווה. אז מה זה לעזאזל אותה שמחה? ולמה אסור לי להיות לפעמים עצובה?
תודה לא-ל הרחמן שהסביר לי וירדה ההבנה לתודעתי ומשתפת כאן לזכות את כולם:
שמחה של מצווה זאת תופעה שמתרחשת בזמנים קסומים שבהם הרצון האישי שלי מתאחד בשלמות עם רצון האלוקים. שהוא ציווה משהו שאותו בדיוק גם אני רוצה ואז השמחה בזמן ואחרי עשיית מעשה המצווה היא שלמה. המצווה יצרה צוותא- ביני ובין קוני ורוממה את נפשי.
לעומתה מהי עצבות? עצבות זאת תופעה שמתרחשת בזמן שהרצון שלי האישי שונה בתכלית מרצונו של בוראי, והדבר יוצר תחושת חוסר צדק אצלי. כלומר, המציאות ממש לא מסתדרת לי... לא מתיישבת עם מה שהייתי רוצה שתהיה עבורי... ואז אני מאשימה את המציאות הזאת שלא מתאימה לי ונהיית עצובה ממנה...
בחסידות עצבות זו ממש מידה מגונה, וזאת מפני שבעומקה היא מתכחשת להשגחת השכינה, היא תומכת ברעיון שיכול להיות ש״השכינה לא רוצה שיהיה לי טוב״ אז היא מאפשרת למציאות לא טובה לקרות או שפשוט לא נמצאת שם באותו הזמן. זאת מחשבה של כפירה...
כי הרי האמת לאמיתה שהכל בהשגחתה... ואין רע יורד מלמעלה...
מה שכן מקובל ואפשרי לחוש מבלי לכפור בעיקר זאת ״תחושת מרירות״ ולא ממש עצבות. ברגש המרירות הרצון הפרטי שלי שונה מהרצון האלוקי, המציאות עדיין לא מתאימה לי או רצויה עבורי אך במקום להאשים אותה, או להאשים כל מי ומה שנמצא בתוכה, אני מצטערת על הפער הזה, על חוסר ההבנה, על עצם זה שהרצון שלי שונה מרצון השכינה, על חוסר ההתאמה. זה צער על הריחוק ממנה... במרירות אני מבינה שהבעיה האמיתית היא רק בי, שבי חסרה האמונה השלמה לדעת שהכל הכל לטובה. שאפילו הפער הזה הוא ברצונה והוא נוצר על מנת לגרום לי לרצות להתקרב יותר אליה, להגביר בי את האמונה.
הדרך הכי טובה להתמודד עם עצבות היא להפוך אותה בשלב ראשון למרירות... לא עבודה פשוטה אך אפשרית, העיקר לא ליפול לשאול תחתיה שגם ממנה אפשר לעלות, תמיד יש תקווה.
מעלתה של העצבות היא שלאחר שיוצאים ממנה השמחה שבאה לאחריה היא עצומה... כיתרון האור הבא מן החשכה ...
אז מחר אנו עומדים לסיים את קריאת התורה בפרשת ״וזאת הברכה״ שכוללת דברי ברכה נפלאים שמשה רבנו , איש האלוהים, מרעיף באהבתו ולפני הסתלקותו, על השבטים, כל אחד בנפרד ועל כל שבטי ישורון יחד כאחד.
הפסוקים האחרונים של התורה מחייבים ציטוט בשפתם:
וְלֹא־קָ֨ם נָבִ֥יא ע֛וֹד בְּיִשְׂרָאֵ֖ל כְּמשֶׁ֑ה אֲשֶׁר֙ יְדָע֣וֹ יְהֹוָ֔ה פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים:
לְכָל־הָֽ֨אֹתֹ֜ת וְהַמּֽוֹפְתִ֗ים אֲשֶׁ֤ר שְׁלָחוֹ֙ יְהֹוָ֔ה לַֽעֲשׂ֖וֹת בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה וּלְכָל־עֲבָדָ֖יו וּלְכָל־אַרְצֽוֹ:
וּלְכֹל֙ הַיָּ֣ד הַֽחֲזָקָ֔ה וּלְכֹ֖ל הַמּוֹרָ֣א הַגָּד֑וֹל אֲשֶׁר֙ עָשָׂ֣ה משֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־יִשְׂרָאֵֽל
רש״י מפרש את הפסוק האחרון שמדובר בו על עניין שבירת לוחות הברית הראשונים... שבהזדמנות זאת הקב״ה משבח את משה על השבירה ואומר לו: ״יישר כוחך ששברת״... התורה מסתיימת בהצדקת השבירה, שהיא זו שאפשרה לעם לחזור בתשובה, שבזכותה נכרתה בינינו ובין הקב״ה ברית נוספת ונצחית שחקוקה בשנית על לוחות הברית.
השבירה לפעמים נחוצה, אפילו שעל פניו לעולם לא היינו בוחרים בה... אך ״עת להשליך אבנים״... לפני שבונים מבנים חדשים, חזקים ויציבים.
האות האחרונה של התורה היא ״ל״ והאות הראשונה התורה היא ״ב״. יחד נוצרת המילה ״לב״. אך הלב הזה, כמו שאומר הרב גינזבורג, קרוע לגזרים... ל בקצה אחד ו ב בקצה השני... כל התורה למעשה כתובה על לב נשבר...
אולי כי דווקא כשהלב נשבר אז רואים את האור... כמו שאמר לאונרד כהן בשירו: שהאור נקלט דרך הסדקים:
There is a crack in everything
That's how the light gets in
אחרי שמסיימים לקרוא את התורה אין רגע של מנוחה, ישר ממשיכים ומתחילים שוב מהתחלה. מתחילים מבראשית...
כל סוף הוא התחלה חדשה, והתורה היא נצחית ואמיתית ותמיד פועמת כמו לב שפועם כל חייו של אדם ללא הפסקה.
שנזכה שהתורה תחקק בלבנו ותאיר את נשמתנו באורה הנצחי, המרפא והאינסופי.
שנזכה להיות בצוותא עם בוראנו ולשמוח במצוותינו.
שנזכה כולנו החג הזה לשמחה גדולה, ענקית, כבירה, שמחה של מצווה, שמחת תורה.
חג שמח ופתקא טובה לכולנו!
תמר, תשרי תשע"ט 2018
