חסד לפנים משורת הדין

סימן ט"ז בתניא - אגרות הקודש

בשבוע שלפני ראש השנה הלימוד בספר התניא, איננו רק עיוני ורוחני אלא כולל עצות מהאדמו״ר הזקן למעשים בפועל, שיש בידם להשפיע על חיינו בעולם הזה ובשנה החדשה הבאה עלינו לטובה.

את סימן ט״ז באגרות הקודש מתחיל בעל התניא בנימה אוהבת וקרובה. ״ אֲהוּבַיי, אַחַיי וְרֵעַיי אֲשֶׁר כְּנַפְשִׁי!״. באגרת הזו המיועדת לקהילה מסוימת, מכיר אדמו״ר הזקן בכך שאותה קהילה עוברת תקופה של מצוקה כלכלית ובשל כך מצמצמת את הסכומים המועברים בדרך כלל על ידה לצדקה.

יחד עם זאת מייעץ להם בעל התניא לא לקפוץ את ידיהם מלעזור לאביונים שעיניהם נשואות אל נותני הצדקה והם זקוקים לרחמים.

אומר בעל התניא, שלא טוב הדבר שעושים לנפשם מי שקופצים ידיהם בשל צוק העתים. הוא מזכיר שאמנם ישנה הלכה לפיה כאשר יש בידו של אחד קתון אחד של מים שיכול לשמור עליו בחיים אז ״חייו קודמים״ לחיי אחרים. על פי זה אין הוא צריך לתת לחברו את אותם מים או לחלוק אותם עימו. ואולם, בדוגמא הזאת שני החברים הם באותו מצב של סכנת חיים. לעניין מתן הצדקה אין שיוויון בין נותן הצדקה לעני הזקוק לה. זאת משום שהעני זקוק ללחם, עצים ומלבושים, צרכים בסיסיים שהם קודמים בחשיבות למלבושי כבוד או מטעמים יקרים (כמו בשר ודגים) של נותן הצדקה. העני זקוק ל״חיי נפש״ ואין הוא מבקש מותרות. וגם אם נותן הצדקה הוא לא אדם שמתענג במותרות, אל לו לנהוג על פי דין אלא לפנים משורת הדין בעניין הצדקה. כלומר, גם אם על פי דין אין הוא חייב לתת צדקה היות שהוא בעצמו זקוק לאותו כסף או מצרכים, בכל זאת ממליץ לו אדמו״ר הזקן לנהוג בחסד ולתת לנזקקים. אומר בעל התניא שאדם שנוהג על פי מידת הדין, סופו שחס ושלום בעצמו יגיע למצב שייאלץ להזדקק לצדקה בעצמו.

מדגיש אדמו״ר הזקן את העניין שכולנו זקוקים לרחמים רבים משמיים בכל עת וזמן. גם אדם שחושב ״שיש לו״ משלו, עליו לדעת שכל מה שברשותו שייך לה׳ יתברך, הכל מגיע אליו בחסד משמיים כמתנת חינם. מה גם שכפי שמלמד הבעל שם טוב, העולם נברא כל רגע ורגע מחדש ואין הבטחה שאותו שפע יוזרם לאדם באותה מידה ברגע הבא. ועל אחת כמה וכמה בראש השנה שבו יורד אור חדש לעולם, ויש שנים שדבר זה מורגש ממש. האוויר החדש של השנה החדשה שונה לחלוטין מהאוויר שהיה יום אחד קודם.

ידוע כי בראש השנה נקבע מה יהיה לאדם בכל אותה שנה, וכי תשובה וצדקה ותפילה מסייעות להטיית הכף לשנה טובה ומתוקה. מזכיר בעל התניא ש״צדקה מכפרת ומגנה מן הפורענות״ ולכן היא רפואת הנפש והגוף. וכאשר מדובר ברפואה, אדם מוכן לתת כל אשר לו בעד נפשו.

בנוסף, ישראל הם מאמינים בני מאמינים ויודעים שהצדקה היא כ״הלוואה״ לקב״ה. כשאדם נותן צדקה הוא מאפשר לקב״ה לפעול את החסד שלו דרכו. והקב״ה לא נשאר חייב לעולם ומשלם למלווה כגמולו. אומר אדמו״ר הזקן שבדרך כלל שכר המצוות אינו בעולם הזה אלא בעולם הבא, אך כלל זה לא נוגע לצדקה ששכרה מגיע כבר בעולם זה שנקרא עולם הדין. צדקה הופכת דין לרחמים.

במיוחד מזהיר בעל התניא אודות המקרים שבהם חברים מתאספים יחד לתרום לצדקה, ואחד מהם נמנע. ואל לו להימנע אלא לתת גם הוא כמוהם.

הצדקה העיקרית, בעיקר בשבוע זה שלפני ראש השנה, היא צדקה גשמית בכסף או מצרכים גשמיים לנזקקים. ואולם, ישנה גם צדקה רוחנית, כי אין עני אלא עני בדעת. יכול להיות אדם עשיר מבחינה גשמית שהוא עני מבחינה רוחנית, ונשמתו נזקקת למזון רוחני לא פחות מאשר עני בחומר שזקוק למזון גשמי. רעב רוחני הוא במידה מסוימת הרבה יותר כואב מרעב גשמי. כל האוכל והמטעמים הגשמיים שבעולם לא ישקיטו נשמה מורעבת. מה גם שלא ניכר רעבונה כלפי חוץ, הרעב הפנימי הוא נסתר מהזולת. רק נשמות רגישות במיוחד תוכלנה לראות מעבר למסך החיצוני ולסייע בדרך של צדקה לאדם הזקוק לה. שיעור תורה, מילות חיזוק ותפילה, תשומת לב אישית שמעבירה ביטחון ואמונה או אפילו רק מחשבה טובה, שמבחינה רוחנית אף לה יש כוח להשפיע, כל אלה יש בידן להציל נפשות ממש מנפילה לשאול תחתיה בתהומות הנפש האביונה.

בימים האחרונים שנותרו לנו לפני בוא השנה החדשה, שנזכה לעשות ולפעול כמה שיותר צדקה, כך שבשולחן החג לא תהיה אפילו נפש אחת רעבה או עצובה.

אומרים הבעל שם טוב והמגיד ממעזריטש ״דע מה למעלה- ממך״. בראש השנה אתה זה שקובע מה השפע שירד אליך. האדם הוא זה ששופט כביכול את עצמו, כי כפי שהאדם נוהג עם זולתו, כפי שהוא שופט את העולם, כך משמיים ישתקף כלפיו.

והלוואי שנראה רק טוב בעצמנו ובזולתנו, שנכוף לכף זכות את כל מי שבחיינו, ושנזכה לרחמים רבים, כי אין נברא או אדם שאינו זקוק לרחמים.

כך נבראנו. שנעזור ונסייע איש לרעהו, ונגלה את רחמי ה׳ דרכנו.

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות.

תמר, אלול תשפ"ה