שלא יגמר לעולם... פרשת "וילך"
אֵלִי, אֵלִי שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם הַחוֹל וְהַיָּם, רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם, בְּרַק הַשָּׁמַיִם, תְּפִלַּת הָאָדָם
מילים: חנה סנש
ישנם רגעים כאלה בחיים שהיינו רוצים שיתקיימו לעולמים
הרגע הזה שאת שוכבת על החול החם אחרי ששחית במימיו הצלולים של הים , צפית בדגים הצבעוניים השקטים שבנחת לאיטם נעים...
הרגע הזה אחרי שתינוקך יצא ממך והוא מונח על חזך...
הרגע הזה שהוא אומר לך שהוא אוהב ...
או שאת מצליחה לומר או לכתוב משהו שיוצא מעצם נשמתך
הרגע הזה שאת מתפללת מעומק הלב ויודעת שנשמעה תפילתך
רגעים קסומים של חיבורים עמוקים... שמרגישים בהם את דופק החיים
ישנם אותם רגעים שאת לא רוצה שייגמרו לעולם וישנם רגעים שאת רק מייחלת שכבר יסתיימו ויעברו מן העולם
היינו יכולים ממש להירגע אם רק היינו באמת מפנימים את האמת... שאכן העניינים הנשמתיים הם נצחיים, הטוב הוא נצחי ואמיתי. ואילו, כל מה שאיננו אמיתי, הוא זמני. ואולם, האדם והעולם אינם עומדים במקומם, הם נעים ומתקדמים כל הזמן... עוברים תהליכים, עולים בשלבים ... לפעמים רק נדמה לנו שמשהו נגמר אך הוא איננו נגמר הוא רק עלה שלב...
בפרשת ״וילך״ שתיקרא השבת, משה רבנו מגיע לסיום שליחותו עבור צאן מרעיתו, הוא נפרד מעמו ומעביר את השליחות ליהושע תלמידו וממשיכו...
״וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָֽנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹֽא אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא וַֽיהֹוָה֙ אָמַ֣ר אֵלַ֔י לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר אֶת הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה״. (דברים לא ב) רש״י מפרש שעל אף שידוע שמשה עד סוף ימיו היה בשיא כוחו ״לא כהתה עינו ולא נס לֵחֺה״, נסתמו ממנו מעיינות חוכמתו.
על פניו, נשמע דבר עצוב וקשה... סוף... משה רבנו הנביא הגדול ביותר מאז ולעולם, מי שרק מחיצה אחת דקה הפרידה אותו מריבונו של עולם, מי שהיה כאספקלריא המאירה שהאור עבר דרכו ללא הפרעה, הוא יפסיק לקבל נבואתו?! אך האמת היא שזה לא שהוא חלילה במותו ייפרד מבוראו אלא להיפך, החיבור יהיה גבוה יותר, נעלה יותר... הוא מסיים את שליחותו בהעברת המסרים והנבואות אלינו בעולמות התחתונים וכעת יוכל לעלות בנחת ובשלווה, בייחוד שלם ואמיתי עם הקב״ה בעולמות העליונים...
רואים את החיבור הזה בפסוקים הבאים. בהמשך כשמשה מעביר ליהושע את התפקיד הוא אומר לו: ״וַיְצַ֞ו אֶת יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן נ֗וּן וַיֹּ֘אמֶר֘ חֲזַ֣ק וֶֽאֱמָץ֒ כִּ֣י אַתָּ֗ה תָּבִיא֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּ֣עְתִּי לָהֶ֑ם וְאָֽנֹכִ֖י אֶֽהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ״ (שם כג) כשקראתי את הפסוק לא היה לי ברור, מי הוא זה שאומר ליהושע ״אנוכי אהיה עמך״? זה משה אומר לו? זה הקב״ה אומר לו? הרי כל הפרשה היא נאום הפרידה של משה.. ואולם המילה ״אנכי״ בדר״כ מכוונת לקב״ה... ואז הבנתי, מקווה שבצורה אמיתית ונכונה... שזה שניהם יחד כאחד... משה רבנו שמתייחד במותו עם בוראו ילווה את יהושע תלמידו בדרכו... אז משה לא נפרד אלא התאחד איתו.
ככל שקשר הוא במימד גבוה יותר כך הוא פחות צריך ביטוי גשמי, הביטוי שלו הוא יותר במימד הרוחני.
כל מה שאנחנו חוששים שיגמר לא נגמר אף פעם, הוא רק עולה למימד גבוה יותר. הקשרים הנשמתיים שלנו עם האהובים שלנו הם נצחיים וקיימים לעולמים... למשל, הקשר בין הורים לצאצאים. זהו קשר נשמתי נצחי שתמיד קיים, גם בתקופות של צמצום והסתרה. בהתחלה ברחם אנו מאוחדות עם העובר שלנו, הוא חלק מגופנו ממש. לאחר מכן הוא עובר בתעלה הצרה של הלידה וכאילו ״נפרד״, אך למעשה הקשר עכשיו עלה מדרגה. הוא עדיין יונק מאיתנו ומחובר בכל זאת אלינו (ההנקה גורמת ל״פרידה״ מהרחם להיות יותר רכה), בהמשך אנחנו מפסיקות להניק (מי מאיתנו מהר ואלה ש״נאחזות״ כמוני אחרי שנתיים ויותר:-) והקשר עולה שוב לעוד מימד... התקשורת מתחילה להתבטא גם ורבלית ולא רק גופנית...על אף שהיא תמיד היתה ותהיה רוחנית. אח״כ הוא מתחיל לגלות עצמאותו ומתחיל ״להיפרד״ עוד יותר... רוצה לעשות לבד ולרדת מהתלות בהוריו... בסביבות גיל שנתיים ואח״כ שוב בגיל ההתבגרות... אז יש מרידות ו״פיצוצים״ ולפעמים (כמו שקורה לצערי עכשיו כלפיי עם אחד הילדים) הוא אפילו לא מוכן לדבר עם אחד או שני ההורים... בשלבים הצרים הללו עלינו לשאוף עמוק אוויר ולדעת שהוא פשוט עובר שלב... זאת עוד תעלה צרה שהוא עובר בה וזה כואב גם לנו, כמו בלידה... אך מכאן יגיע הקשר לבטח למקום יותר גבוה. כל היצרות כזאת היא זמנית, כי אין ניתוק אמיתי ממי שיש לנו איתו קשר נשמתי...
כל הכאבים, הייסורים, הגעגועים, כל מה שעושה לנו בלב ובגוף לא נעים... אלו הכל עניינים זמניים... הם בטוח יגיעו לסיומם וקצם באיזשהו רגע בזמן. ואילו כל מה שטוב ונעים ונוגע בנשמה בפנים, אלו הם עניינים נצחיים שגם אם נדמה שהם נעלמים הם תמיד נשארים.
אנחנו נכנסים לשבת תשובה, השבת שלפני יום הכיפורים שבתוך עשרת ימי תשובה. זאת שבת מאוד חשובה. כל מה שתיארתי לעיל בקשר הנשמתי בין ילדים להורים... זה הכל מתיישב באותה מידה בקשר שלנו עם אלוקים... מדהים אותי לראות יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות ואין להם עם זה שום קושי או התלבטויות. זה מדהים אותי כי מבינה כמה האמונה שלהם בבורא עמוקה, כמה הקשר שלהם קרוב שהם מרשים לעצמם למרוד... זה כמו בני המתבגר שיודע שלא משנה מה יעשה לי... ימרוד בי, לא ידבר איתי, ואפילו יזלזל בי... לעולם לא אעזוב אותו, תמיד אהיה שם בשבילו, תמיד אחכה לו שישוב... ואמתין לו עם זרועות פתוחות וחיבוק חם, מוכנה לסובב עבורו את כל העולם... כך הקב״ה אוהב אותנו ולעולם לא מוותר עלינו... ״יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ ה֚וּא הַֽהֹלֵ֣ךְ עִמָּ֔ךְ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֥א יַֽעַזְבֶֽךָּ:״(ו) מחכה לנו... ויודע שנשוב. כי זוהי האמת לאמיתה. ילדים תמיד שבים אל הוריהם האוהבים.
קשרים נשמתיים, רגעים אמיתיים, הם נצחיים.
תמר, תשרי תש"פ 2019
