פרק ו' - ה ״לעומת זה״...
לאחר ששהינו כמעט כל המפגשים בעולמות עליונים אלוקיים, למדנו על הנפש האלוקית, על תכונותיה ועל מקורותיה, על הדרך לאיחוד שמיימי מוחלט, בפרק השישי בתניא אנחנו נוחתות לעובי הקורה- של הנפש הבהמית שאף היא מונחת במקומה... לרגל ״המאורע״ וכדי שהנחיתה תהיה קצת יותר ״רכה״ אכלנו הערב סופלה שוקולד מושחת רק כדי שנחוש קצת... מה זאת תאווה... מה זה עונג גשמי של נפש בהמית שרוצה לענג את עצמה... ״זה לעומת זה עשה האלוקים״ אמר קהלת ומצטט אדמו״ר הזקן בפרק. כפי שנפש האלוקית באה מעולם הקדושה כך הבהמית, הטבעית, היא מהעולם הנגדי ששייך לצד ה״אחר״ של הטומאה, אך גם בו יש דרגות. ישנן 4 קליפות. 4 ״הסתרות״ על הקדושה. ״טמא״ אותיות ״אטם״, הקליפות אוטמות את האור האלוקי הטהור... הקליפה שממנה מגיעה הנפש הבהמית הטבעית היא הקליפה שנושקת בכל זאת לטוב, שהיא לא כולה רע, שאפשר באמצעות חופש הבחירה להעלותה לקדושה. היא נקראת ״קליפת נוגה״. הנפש הבהמית מלובשת בדם האדם, וגם בה יש כוחות שנובעים מספירות עליונות ומארבע יסודות העולם, אלא שהן מבוטאות בצד השני של המתרס כאשר האהבה הטהורה של הקדושה נופלת להיות תאווה גשמית פשוטה, היראה של הגבורה נופלת להיות כעס או חרדה, התפארת נהיית התפארות, הנצח- התנצחות, ההוד- התכנסות וכך הלאה... באופן כללי, הנפש הבהמית יוצרת ״ישות״ ונפרדות מאלוקות . בעוד שככל שאדם בטל יותר כלפי הקב״ה כך אור השכינה שורה בו יותר בגלוי (בחינה שנקראת ״פנים״- אור ה׳ מאיר פניו דרכו ואליו) כך ככל שאדם מרגיש את עצמו וישותו כך מצטמצם אורו, כך ההארה איננה מבחינת ״פנים" אלא מגיעה לאחר הסתרות וצמצומים רבים עד שלא ניכרת כמעט כלל מציאות האלוקים... ההבדל בין הקשר האלוקי לקדושה לבין הקשר בצד השני, הוא שבצד הקדושה מאיר השכל יותר בהדגשה. האדם מתבונן בשכלו, בכוחות המוחין שלו, וההתבוננות מביאה אותו לרגשות נכונים ומתוקנים כלפי בוראו והוא חש אחדות עמו. לעומת זאת, בצד השני, השכל פחות משחק תפקיד משמעותי והרגש מתעורר מתוך תאוות גשמיות לתענוגים חולפים, שהנפש הבהמית מנסה לשכנע שהם הם החשובים והמשמעותיים... אם התחלנו בדוגמת האכילה אז נמשיך בה... והעיקר ביהדות היא הכוונה. אפשר לאכול את אותו המאכל (אם הוא כשר ומותר) בכוונה שתעלה אותו ואת האכילה לצד הקדושה או אפשר לאכול אותו בכוונת תאווה שתוריד אותו לטומאה. למשל, אפשר לאכול דבש מתוך תאווה גשמית למתוק, או אפשר לאכול מתוך התבוננות בדבש הזה, בתהליך המורכב שבו הוא נוצר ואיך בהשגחה אלוקית הוא הגיע אלינו לכפית😊 למשל, השבוע למדתי שדבורה במהלך חייה מייצרת בסך הכל חצי כפית דבש... או כשמתבוננים בתהליך המורכב של הפקת הדיבס , ההתבוננות גורמת לנו להכיר תודה , לברך ולאכול בחרדת קודש ובמידה... אפילו סופלה השוקולד שהיה אמור להמחיש את התאווה לא באמת נאכל מצד ה״סטרא אחרא״ , לא מצד הטומאה, כי בסה״כ אכלנו ממנו כדי להבין טוב יותר את כוונת התניא😍
כשקוראים את פרק ו' בתניא הופכים להיות קצת יותר ״מציאותיים ״ ומבינים שיש עוד הרבה עבודה... כי כל רגע שאנו לא בתודעה של ביטול לאלוקות, כל רגע בחיינו שאיננו כל כולו ״לה׳ המה״ לקיום עבודתו ורצונו הוא רגע שבו אנו בקליפה, שבו אנו נפרדים מצד הקדושה. שנזכה לזכך את עצמנו כל רגע ורגע קצת יותר, וכל רגע חדש שמגיע יותר להתחבר.
תמר, חשון תש"פ 2019
