פרק ג' - להתאחד עם הבריאה
בפרק ג׳ בתניא אדמו״ר הזקן מתחיל להכניס אותנו לתוך עולמה הפנימי של הנפש האלוקית. היות והנפש האלוקית שלנו היא ממש חלק אלו-ה, ממש אלוקות, היא בנויה מאותן עשר ספירות עליונות שבאמצעותן ברא הקב״ה את העולם. שלוש הספירות העליונות הן ספירות חכמה, בינה ודעת (חב״ד), שנקראות ״אִמוֹת" כי הן "מולידות״ את שבע הספירות הבאות שהן הספירות הרגשיות. החוכמה נמצאת בקו הימין והיא הספירה שמייצגת את ״אבא״, הצד הזכרי. הבינה היא הספירה שנמצאת בצד שמאל ומייצגת את ״אמא״, הצד הנקבי. החוכמה היא הבזק של יש מאין, כמו ״ברק המבריק״ , ניצוץ של רעיון. האב מעביר לאם את אותו הניצוץ והאם ״בונה אותו״, מתחילה לפתח, לתת לו אורך רוחב ועומק, הרעיון הראשוני הופך להיות משהו שאפשר לתפוס בשכל, להבין לעומקו, לאשורו. כמו היווצרותו של עובר, שמתחיל מטיפה אחת של האב שבתוך רחם האם במשך 9 חודשים מתפתחת ומקבלת צורה של עוּבָּר. ספירת החוכמה בפנימיותה חייבת את מידת הביטול והענווה וזאת מפני שעל מנת לקבל הבזק של אור החוכמה (שהוא כנבואה) האדם חייב לבטל את עצמו, את יישותו, כפי שעשה העַנָו מכולם, ובעל הנבואה הכי גדולה אי פעם, משה רבנו. ספירת הבינה, האמא, מרחיבה בפנימיות שמחתה את אותה הנקודה, היא מבינה דבר מתוך דבר ויוצרת את ה״מוצר״. מתוך שתי הספירות של חוכמה ובינה נולדת ספירת הדעת, ספירה אמצעית שכוללת בתוכה את שתי הבחינות הקודמות, את אמא ואבא. בספירת הדעת יש כבר התקשרות אמיתית לרעיון, יש כבר הזדהות והתאחדות איתו ומתוך אותה התקשרות חזקה בשכל מתחילות להיוולד גם רגשות. מתוך ספירת הדעת נולדות רגשות היראה והאהבה ושאר הרגשות. בנפש האלוקית למעשה אנו מתבוננים באמצעות ספירות המוחין בגדלותו של הקב״ה בורא העולמים. אנו רואים במוחש ומעמיקים בהבנה של כמה הוא נמצא בכל מה שלעינינו ולחושינו נגלה. מהעוצמה הבלתי נתפסת של הטבע הגדול ועד החוכמה האדירה שנמצאת בכל תא קטן פצפון. שום דבר לא מובן מאליו וכמה חוכמה יש בכל פיסת בריאה... ההתבוננות הזאת מביאה אותנו לרגש יראת הרוממות , זאת היראה בהיבט הכי גבוה שלה (שלא כמו פחד שהוא יראה נמוכה, נפולה) . ביראת הרוממות אנחנו פשוט מרגישים כמה גדול ה׳ וזה גורם לנו לחוש מעין בושה, כמו למשל כשנמצאים ליד צדיק גדול מאוד . לי למשל היראה הזאת מתעוררת רק במחשבה אפילו על ביקור אצל הרשב״י. רבי שמעון בר יוחאי זצ״ל שכתב את ספר הזוהר, שלמד עם אחיה השילוני ואליהו הנביא, שידע את כל התורה בפנימיותה... מי אני הקטנה שבכלל אעיז להתקרב לאור כזה גדול, ובפרט שאינני צדיקה, איך אוכל לעמוד בעוצמת האור? לעומת זאת למשל במחשבה על החסידים הגדולים, שלקחו את תורת הקבלה והלבישו אותה בלבושי הנפש של החסידות... הבעש״ט, אדמו״ר הזקן בעל התניא, הרבי מליובאוויטש... איתם על אף היראה הגדולה כן מרגישה שיכולה לגשת על אף שאינני צדיקה. יש משהו בחסידות שהוא חם, מקבל ואוהב כל אדם, אפילו מי שרחוק מאוד מדרגת צדיקות ואפילו מי שנלחם להגיע לבינוניות. היראה היא המידה הפנימית של ספירת הגבורה, והיא באה מתוך רצון לשים לב לקיים ולשמור עליו, לעשות הכל שלא להתרחק מהקב״ה, לעשות מה שיכולה כדי לא להתרחק מנשמתי , לא להתרחק מהעצם הפנימי שלי רק כדי לנסות לרַצוֹת את מי ומה שאיננו אני... ואולם, מעבר ליראה, ההתבוננות בגדולת ה׳ וברוב טובו וחסדו מולידה גם אהבה... האהבה האמיתית לה׳ היא לא אהבה כזאת רדודה, לא אהבה כזאת שחולפת לה כפי שבאה, לא זמנית, ולא קרירה, היא האהבה הכי חמה והכי עצומה, ״אהבה עזה כרִשפֵּי אש בַּחַשיקָה וַחֲפיצָה וּתשוּקָה ונפש שוקקה לגדולת אין סוף ברוך הוא והיא כְּלוֹת הנפש" ככתוב בתהילים: ״צמאה לך נפשי״... כל האהבות שבעולם יונקות מאותה אהבה ראשונית ועוצמתית , מאותה תשוקה שלעולם לא יודעת שובע, לא יודעת רוויה, להתאחד עם מי שברא .
ההתאחדות עצמה היא בספירת הדעת, מלשון ״והאדם ידע את חוה״. אצל בני זוג , איש ואשה, לא מספיק שמכירים אחד את השניה, שמבינים בשכל שהוא/היא טוב/ה אלא ישנה התקשרות ברמת ״ידיעה״. לא מספיקה רק ״ידיעה גשמית״ בעשיית המצווה, אלא ידיעה פנימית של מה השני/ה מרגיש/ה ושימת לב לצרכיו/ה. לעיתים יכול להיווצר מצב שעל אף שבני זוג לכאורה ״יודעים״ זה את זו מבחינה גשמית, הם עלולים להיות רחוקים זה מזו מבחינה רוחנית... כשהם אינם יודעים ואינם מרגישים.. ועל זה יש לתת את הדעת לפחות לפעמים... בכלל בכל קשר שהוא , גם עם ילדים, לא מספיק ״לספק להם את הצרכים הגשמיים״, לא מספיק שיש להם אוכל, ובית , בגד ללבוש ומיטה מוצעת לישון... כהורים אנו חייבים להרגיש גם ובעיקר את פנימיותם, לשים דעתנו על רגשותם. הם חייבים לדעת שיש מי שנמצא איתם תמיד ומאמין בם, מרגיש אותם...
כשאנו בטבע, למשל בים, לא יספיק לנו להתפעל ממנו מרחוק.. לראות אותו רק בעיניי רוחנו או בתמונות... נרצה ללכת לים, לשאוף את מליחות האוויר, להקשיב לרחש הגלים, לדרוך על החול או הסלעים ולהרגיש את מרקמם, לשבת מול השקיעה, להתפעל מיופיה ועוצמתה.... וממש להתאחד עם הים, להתאחד עם הבריאה....
תמר, אב תשע"ט 2019
