עץ חיים למחזיקים בה

בסימן כ״ו של אגרות הקודש בספר התניא אדמו״ר הזקן מעמיק בהסבר אודות מאמר מספר הזוהר הקדוש שעלול להתפרש באופן מוטעה על ידי מי שיקראו אותו מבלי להבין את עומקו.

החלק של ספר הזוהר שנקרא ״רעיא מהימנא״ לפרשת נשא דורש את הפסוק מספר דניאל: ״ וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ״, כך שאלה שלומדים ו״הולכים״ עם ספר הזוהר שאורו מגיע מספירת הבינה של עולם האצילות, זוכים לטעום מעץ החיים שהוא ספר הזוהר. מי שטועמים את טעמו של עץ החיים יצאו איתו מן הגלות ברחמים.

הם לא יצטרכו לעבור שום ניסיון בתהליך הגאולה, הם כבר יהיו מוכנים אליה.

בהם יתקיים הנאמר בשירת האזינו: ״יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר״ - הקב״ה בעצמו יוציא אותם מגלותם. כמו בגאולת מצריים שבה הקב״ה בעצמו הוציא את ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה, הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף, כך יהיה בגאולה האמיתית והשלמה עבור כל מי שאוחזים באילנא דחיי, בפנימיות התורה.

עליהם לא ישלוט יותר עץ הדעת טוב ורע - כל ענייני איסור והתר, טומאה וטהרה לא ישלטו יותר על ישראל בזמן הגאולה. זאת משום שכל ״פרנסתם״, כלומר כל חיותם תהיה מעץ החיים בלבד שאין בו שום קושיה, או מחלוקת שבאים מצד הטומאה. בעץ

החיים ישנה אחדות מופלאה ואהבה ואין בו ניכור או קנאה ככתוב ״ וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ״ (זכריה י״ג ב). או בשפה עממית ״יש בי אהבה והיא תנצח״…

אומר הזוהר הקדוש שבזמן הגאולה לא יתפרנסו תלמידי חכמים מעמי הארץ אלא מאלה שאוכלים מה שהוא ״טהרה, כשר התר״ ולא ממה שנקרא ״ערב רב״ שאוכל דברי ״טומאה, פסול אסור״ וכו׳

מסביר הזוהר שתלמידי חכמים דומים לשבתות וימים טובים. כמו שאין לשבת אלא מה שמכינים עבורה בימי החול, כך בזמן שישלוט עץ החיים, שזה מעין יום שכולו שבת, הדברים יתהפכו. עץ הדעת כביכול ״ייכנע״ ועמי הארץ הם אלה שיתפרנסו מתלמידי החכמים.

כדי להבין זאת מדוגמא פשוטה: כיום בזמן הגלות, לרוב - תלמידי חכמים שעוסקים כל זמנם בתורה זקוקים לסיוע מאלו שנחשבים ״עשירים״. האחרונים מסייעים באופן גשמי לאחזקת תלמידי החכמים. אותם ״עשירים״ אולי מקדישים זמן מועט מיומם לתורה ולענייני קודש, ואילו את מרבית זמנם משקיעים בפרנסה מתוך עולם החולין. זהו מצב ותודעה של טרום גאולה.

כל מי שקצת מעיין פנימה יודע שהעשירים האמיתיים הם תלמידי החכמים, כי אין עשיר אלא בדעת, וריבוי הנכסים אינו מעיד על עושר אמיתי אלא על אמצעי שנועד להגדיל תורה. פרנסת החולין נועדה לממן את ענייני הקדושה, ואת העוסקים בה.

״העשיר״ בגשמיות חושב לעצמו שהוא מאוד ״נדיב״ ו״איש חסד״ והנה הוא נותן מעצמו לתלמיד החכם. אם ישיג מעט דעת יבין שלשם כך העושר הגשמי הגיע, ושכל מה שנותן למען התורה אינו מעצמו, הוא רק משמש כלי העברה של הקב״ה שאוהב את הצדיקים ודואג שישלימו להם כל חסרונם.

היפוך התודעה לכיוון הנכון הוא כבר תחילת הגאולה - הידיעה שמי שבאמת מפרנס ונותן צדקה הוא התלמיד החכם שמחלק מחוכמת ה׳ לכל דכפין בחינם.

לפי הרעיא מהימנא, בזמן שעץ החיים ישלוט, בגאולה, לא יהיה לעמי הארץ אלא מה שיתנו להם תלמידי החכמים וכל ענייני איסור והיתר, טומאה וטהרה לא יילקחו מעמי הארץ, כלומר הם עדיין יצטרכו ללמוד אותם כי עבורם ההבדל בין הגלות לימות המשיח יהיה רק שלא יהיו תחת שיעבוד של מלכויות, כי הם לא יטעמו מעץ החיים.

עד כאן מה שנאמר במאמר הזוהר.

באופן פשוט אפשר להבין שחווית החיים בגאולה האמיתית והשלמה תהיה שונה לחלוטין ובלי שניתן בכלל להשוואה, בין מי שאוחזים בעץ החיים עוד מימים ימימה לבין מי שאינם, הם יישארו בעיוורונם.

כאן מתחיל אדמו״ר הזקן לבאר את המאמר מהזוהר ולהציל נשמות לומדות מטעויות.

לכאורה הלומד עלול לחשוב לאחר שקרא את דברי הזוהר שהלימוד בתורה בענייני אסור והיתר, טומאה וטהרה וכו׳ הוא מעץ הדעת טוב ורע. זאת מחשבה שאינה נכונה. ובעל התניא מסביר מדוע.

ראשית, כל התורה כולה נקראת ״עץ חיים למחזיקים בה״ ולא רק תורת הקבלה. מה גם שבמשך תקופה ארוכה ספר הזוהר היה גנוז ונסתר, ולכתחילה לאחר שנתגלה נלמד רק ע״י יחידי סגולה. עד שהאר״י ז״ל הקדוש אמר שדווקא בדורות האחרונים (שלנו) מותר ומצווה לגלות וללמוד את חוכמת הקבלה.

את חשיבות לימוד התורה בענייני אסור והיתר, טומאה וטהרה אפשר להבין מתוך זה שתלמידי חכמים שתורתם אומנותם וכל זמנם מתעסקים בתורה, אינם מפסיקים מלימוד זה כשמגיע זמן תפילה. התפילה חוברה על פי סודות מתורת הקבלה ולמרות זאת אין מפסיקים עבורה את לימוד התורה הנ״ל. יש סברה שמובאת בתלמוד הירושלמי לפיה רשב״י סובר שאפילו עבור קריאת שמע לא מפסיקים מלימוד משנה, אלא מפסיקים רק מלימוד מקרא. במובן זה המשנה שהיא תורה שבעל-פה מועדפת מהמקרא על ידי רבי שמעון בר יוחאי אפילו שעוסקים בה בנושאים כמו סדר זרעים ונזיקין, עניינים שעוסקים בדינים בנושאים מאוד ארציים. (מזכיר אדמו״ר הזקן שבמקומות אחרים רשב״י מעדיף את המקרא והתורה שבכתב שקורא לה ״מלך״ ביחס למשנה, התורה שבע״פ שקורא לה ״שפחה״)

בנוסף, רשב״י עצמו שחיבר את ספר הזוהר עסק רבות בתורה שבעל פה ומשניות במהלך 13 השנים שהיה במערה. מה שמראה את חשיבותה.

מזכיר אדמו״ר הזקן גם את מאמר חז״ל שמיום שנחרב בית המקדש אין לו לקב״ה אלא ד׳ אמות של הלכה. כלומר, לימוד ההלכה ממלא מקומה כביכול של קדושת בית המקדש. לכן אי אפשר לומר שלימוד משנה הוא ״עץ הדעת טוב ורע״…

ממשיך ואומר בעל התניא שלא רק שהלימוד של המשנה והלכות האיסור וההיתר הן חשובות כאמור, אלא שהן גם תמיד תהיינה רלוונטיות. לא רק למי שלא זכו לטעום מעץ החיים אלא לכולם. כי בימות המשיח יהיה צורך לדעת הלכות לשחיטת הקורבנות והלכות הקשורות לסכין שכשר לשחיטה ועוד… תמיד יהיה צורך להכין סכין באופן שתואם את ההלכה, וכן יהיה צורך לדעת הלכות שקשורות לחלב ולדם (בהתאם למצוות שנלמדות בפרשות שאנו קוראים בהן בספר ״ויקרא״) וכן לטומאת יולדת, אפילו כאשר האשה בזמן הגאולה תלד כבר ביום הביאה.

ובכלל, אם תהיינה איזשהן ספקות ביחס להלכות בימות המשיח, אליהו הנביא יפשוט אותן ויביא לפתרונן כך שאל לנו לדאוג בעניינן.

ממשיך אדמו״ר הזקן לעיין במאמר הזוהר שבזמן הגאולה לא יתפרנסו תלמידי חכמים מעמי הארץ. משמעות המאמר עלולה להתפרש כאילו שאין לתלמידי חכמים לעסוק בתורה הקשורה להלכות היתר ואיסור, ומזכיר בעל התניא שגם בזמן בית המקדש השני לתלמידי החכמים היו פרדסים וכרמים ולא היו זקוקים להתפרנס מעמי הארץ ובכל זאת למדו ולימדו את ההלכות הנ״ל.

וכעת עובר אדמו״ר הזקן להסביר לעומק את המשמעות האמיתית של המאמר ואומר שלא התורה שנלמדת אודות הלכות איסור והיתר היא מעץ הדעת טוב ורע חלילה. אלא, הדברים עצמם בגופם שהם מותרים או אסורים הם מעץ הדעת טוב ורע שהוא קליפת נוגה. קליפת נוגה מעורב בה טוב ורע. אפשר להעלות ממנה את הדברים לקדושה או להורידם לטומאה. היא עצמה עץ הדעת טוב ורע.

כל דבר שהוא אסור, הוא למעשה קשור לשלוש הקליפות הטמאות שבעולם הטומאה ואינו יכול לעלות לקדושה, וכל דבר שהוא מותר, אפשר להעלות אותו לקדושה מקליפת נוגה. למשל, ניתן לקחת פרי שבא מעולם הצומח ודרך ברכה בכוונה להעלות אותו לעולם הקדושה, או ללמוד תורה בכוח מאכל שאכלנו שהוא כשר. ואולם, אם למשל הפרי הוא טבל (לא הופרשו ממנו מעשרות כדין) או עורלה (הוא משלוש שנותיו הראשונות של העץ בארץ ישראל) אז הוא אסור וקשור לטומאה, וכל ברכה ואפילו בכוונה הכי טהורה לא יוכלו להעלות אותו לקדושה.

יחד עם זאת, בשבת קודש, ישנה עלייה לקליפת נוגה בעצמה עם החיצוניות שבכל העולמות. אין בשבת בירור בין טוב ורע, קליפת נוגה עולה מעלה, ולכן בשבת מצווה לאכול את כל מאכלי התענוגים המותרים (הכשרים) והם יעלו מעלה ממילא בזכות קדושת השבת. בימי חול מרבה בבשר ויין נקרא ״זולל וסובא״. היין והבשר פעמים רבות יורידו אותו מטה במקום שהוא יעלה אותם מעלה. ואילו בשבת קודש מצווה לאכול בשר ולשתות יין (כשרים כמובן) כי בזכות השבת תהיה להם עלייה לדרגת אדם.

אם כך, הדברים עצמם שעוסקת בהם ההלכה - הם מעץ הדעת טוב ורע. ואילו התורה שמפרטת את ההלכות היא מגיעה ממקום גבוה, תורה שבעל פה שהיא ספירת מלכות של עולם האצילות. ספירת המלכות היא כנלמד בקבלה ובחסידות בחינת ״פה״ ותורה שבעל פה מגיעה מספירה זו של עולם האצילות, העולם הנעלה ביותר מארבעת העולמות. בעולם האצילות אור אינסוף מתייחד בתכלית הייחוד - באצילות הכל אחד. הקב״ה - רצונו וחוכמתו מלובשים בדיבורו שנקרא, ספירת המלכות.

מסביר בעל התניא כיצד משייך האר״י ז״ל את המשניות לספירת מלכות של עולם היצירה (שהוא מטה יותר בתורת הצמצום מעולם האצילות) ואומר שבתוך מלכות של עולם היצירה מתלבשת מלכות של עולם האצילות. לכן הביא אדמו״ר הזקן את המאמר הסותר כביכול של רשב״י שפעם אחת אומר קורא רשב״י למשנה ״שפחה״ ביחס למקרא ופעם אחרת הוא מעדיף את המשנה שבעבורה לא עוצר לצורך קריאת שמע. כשהמשנה מלובשת בספירת מלכות של עולם היצירה היא נקראת ״שפחה״ ואילו במקורה, כשהיא בעצם, היא במלכות של עולם האצילות.

אותו רעיון מובא גם לגבי תורה שבכתב. התורה שבכתב בעצם היא מספירת התפארת של עולם האצילות, והיא מתלבשת בעולם העשייה (התחתון ביותר).

מבאר אדמו״ר הזקן שכאשר המשנה שמגיעה ממלכות של עולם האצילות מתלבשת בקליפת נוגה כדי לברר את הניצוצות שנפלו בחטא אדם הראשון, וכדי לברר את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים (לפי תורת הקבלה) אז היא נקראת ״עץ הדעת טוב ורע״. כלומר, רק כאשר היא מתלבשת בקליפות כדי לבררן היא נקראת בשם עץ הדעת אך אין זה מקורה.

כשספירת מלכות של עולם האצילות מתלבשת בקליפת נוגה כאמור זה נקרא ״סוד גלות השכינה״. השכינה יורדת מטה מטה בזמן הגלות. כי כשאנחנו בגלות אז גם השכינה יורדת איתנו אליה ״גלו לאדום שכינה עימהם״. כשאנחנו נצא מהגלות לגאולה גם השכינה תשוב למקומה.

כל עוד ״שולט עץ הדעת טוב ורע״ כאמור ברעיא מהימנא, כל עוד יש יניקה לקליפות הטומאה מתוך הקדושה - אז עבודת האדם היא עבודת בירורים - לברר את הניצוצות של הקדושה שנפלו לקליפות הטומאה. לכן, בזמן שליטת עץ הדעת עיקר עניין הלימוד הוא לדעת להבחין בין אסור למותר, בין טהור לטמא על פי ההלכה כדי לדעת כיצד להוציא את הטהור והמותר מתוך הערבוביה שהוא מצוי בה. למצוא את הטוב בתוך הרע, את הפנינה שחבויה בחול, את היהלום שמוסתר בעפר.

כדי לעשות זאת, את הבירור, יש להשתמש בספירת החוכמה של עולם האצילות (חכמה עילאה) שהיא הספירה הכי גבוהה בעולם האצילות. החוכמה הזאת מתלבשת במלכות של עולם האצילות (תורה שבע״פ) והיא מתלבשת במלכות של עולם היצירה (כאמור לעיל), וההתלבשות יורדת ומגיעה עד לקליפת נוגה ובחינת עץ הדעת טוב ורע.

וכשלומדים ומבררים את ההלכה, מוציאים אותה מהקליפות שהיו מעלימות ומכסות עליה. לפעמים לא היתה ההלכה ידועה או לא מובנת ומושגת די צורכה.

השורש של ההלכה הוא מאותה ספירת חוכמה עילאה שנפלה מטה מטה אל הקליפה ומי שמגלה אותה ומתיר או אוסר לפי העניין מסיר ממנה את כל הקליפות והשכבות המסתירות וגואל אותה.

יכולים לעשות זאת רק נשמות שלבושות בגופים כי הם מסוגלים להתיש את כוח הסטרא אחרא, את היצר הרע, על ידי שבירת התאוות בדרך של אתכפייא, ולכן באים העליונים -הנשמות מעולמות עליונים - לשמוע חידושי תורה מהנשמות שנמצאות בעולמות התחתונים.

אומר בעל התניא שכל איש מישראל יכול לגלות תעלומות חוכמה ולחדש משהו בתורה, באחד מחלקיה, על פי השייכות שלו בשורש נשמתו. ולא רק שיכול אלא מחוייב לעשות זאת ובכך הוא משלים את נשמתו ומעלה את כל ניצוצות הקדושה שנפלו לחלק ולגורל של הנשמה שלו.

ומי שמחדש בתורה כאילו פודה את הקב״ה עצמו מאומות העולם, הוא עוזר להקים את השכינה מעפרה.

לאחר השלמת כל הבירורים והעלאת הניצוצות, והיפרדות כל הטוב מהרע מפסיק לשלוט עץ הדעת טוב ורע. עסק התורה איננו יותר ברור ברורים אלא ייחוד ייחודים.

הרבי מליובאוויטש אמר (כבר לפני יותר מ 30 שנה) שבדור שלנו הסתיימה עבודת הבירורים ואנחנו כבר בדור הגאולה שבו מייחדים ייחודים.

המשמעות היא שכבר ביררנו את הטוב מהרע. כבר גאלנו את כל ניצוצות הקדושה, ומה שנותר לנו לעשות כעת הוא כפי שמסביר אדמו״ר הזקן- להמשיך אורות עליונים יותר מעולם האצילות על ידי פנימיות התורה. לקיים את המצוות בכוונות עליונות. אנחנו כעת כמו שאומר הרבי ״מצחצחים את הכפתורים״. אנחנו מדייקים את העבודה הפנימית, את הכוונה, זאת עבודה יותר עדינה.

אומר בעל התניא ששורש המצוות, אפילו שהן מלובשות כאן בעניינים הכי גשמיים, הוא למעלה מעלה באין סוף ברוך הוא, בהכי עליונים.

בימות המשיח (שאנו נמצאים בהם כיום על פי דעות רבות) העבודה שלנו היא לעסוק בפנימיות המצוות וטעמיהם הנסתרים.

בימות המשיח כל עניני התורה והמצוות של הנגלה שבתורה יהיו (הם) ידועים לכל אחד מישראל בידיעה מלכתחילה מבלי שיצטרכו (או צריכים) ללמוד אותם.

לא תהיה ואין שכחה בעניינם.

הידיעה בתורה בימות המשיח היא ידיעה פנימית. היא הכרת הבורא, הכרת התורה ומצוותיה כפי שהן בעצם הנשמה, כפי שהן מוטבעות בנו מעצם בריאתנו, מקודדות בתוכנו.

מתוך הפנימיות יודעים גם את החיצוניות. הכיוון הוא מבפנים החוצה ולא מבחוץ פנימה. כמו אברהם אבינו שידע מפנימיותו את כל התורה עוד קודם שניתנה וקיים אותה.

בימות המשיח מתוך פנימיות התורה יודעים את חיצוניות התורה ולכן פחות צריכים לעסוק בחיצוניות של התורה כי היא נובעת ממילא מתוך פנימיותה.

אבל כל זה רלוונטי למי שטועם מעץ החיים של פנימיות התורה, עץ חיים למחזיקים בה.

מי אינו קשור לפנימיות התורה, והוא מערב רב, יצטרך להמשיך ללמוד ולעסוק בתורה, במשנה, כדי להתיש את כוח הסטרא אחרא שעדיין דבוק בו, על מנת שלא יחטא, ויהיה חייב ללמוד הלכות אסור והיתר וטומאה וטהרה, יותר מישראל כי ישראל כבר יהיו משוחררים לחלוטין מכל אחיזה של הסטרא אחרא, כבר לא יהיה לו מהם יניקה.

וייתכן שאנחנו כבר שם באמת ועלינו רק לשחרר את התודעה שרוצה להיאחז באילנא דטוב ורע, שמנסה לשכנע את הנשמה שיש בה רע, לשחרר את התפיסה בשניות הזאת, לא לחפש את החושך ורק לאפשר לאור להאיר מבפנים. לא לנסות להסתיר.

לאפשר לעץ החיים ללבלב, לפרוח ולהצמיח פירותיו המתוקים.

תַּעֲרֹךְ לְפָנַי, שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי;

דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי, כּוֹסִי רְוָיָה.

אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי;

וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים (תהלים כ״ג)

חג חירות שמח וכשר ממילא.

תמר