אנשי האלוקים

סימן כ"ז בתניא - אגרות הקודש

לכבוד יום הולדתו והילולתו של משה רבנו, קופצת לסימן כ״ז, בתניא אגרות הקודש, זה שלמדנו הערב.

באגרת זו אדמו״ר הזקן מנחם את החסידים בעקבות הסתלקותו של החסיד ר׳ מנחם מענדל מויטבסק ומלמדת אותנו על המהות והמשמעות הפנימית של הקשר עם צדיקים שבמותם קרויים חיים.

בעל התניא כמובן מוסיף לר׳ מנחם מענדל תיאורים נפלאים וקורא לו איש אלוקים קדוש ונר ישראל, ומכנה אותו ״מורנו״. ובכך מכליל את עצמו בין תלמידיו.

הוא מבאר את אמרת רבותינו ז״ל ״שבק חיים לכל חי״, בכוונה שצדיק שמסתלק משאיר חיים לכל החיים, כי ״צדיק באמונתו יחיה״. צדיק בגודל שכזה יראת ה׳ שלו העצומה ברוממותה, אהבת ה׳ שלו שהיא כרשפי אש ובוערת בקרבו יחד עם אמונתו מחיות במשך כך חייו את רוחו ונשמתו.

בחסידות מסבירים משמעות נוספת לאמרה ״צדיק באמונתו יחיה״ שיש לקרוא ״יְחַיֶּה״ שלא רק שהצדיק חי באמונה שלו אלא הצדיק באמונתו מחייה את האנשים המקבלים ממנו.

וכשהקב״ה מעלה את רוחו ונשמתו של הצדיק אליו, בעת הסתלקותו, הנשמה שלו מתחילה להיאסף ולעלות בעילוי אחר עילוי עד רום המעלות. אין זו עלייה אחת בלבד אלא עלייה אחר עלייה כמו מדרגות. בזמן שהצדיק עולה מעלה הוא משאיר למטה לכל הנפשות הקשורות אליו בחבלי עבותות אהבה רבה ואהבת עולם, את העבודה הפנימית הרוחנית שעשה בהיותו בגוף בעולם הזה.

כלומר, כל מי שהיה דבוק לאותו צדיק באהבה תדבק נפשו בעבודת הצדיק לאחר הסתלקותו. עבודת הצדיק הרוחנית, מהותו הפנימית, לא מסתלקת לעולם שהרי היא נצחית והיא תישאר תמיד צרורה בצרור החיים דרך רוח אפיהם של כל מי שמחוברים לאותו צדיק, וגם דרך מי שהתחברו אליו לאחר הסתלקותו. אנחנו ממשיכים לנשום עמוק את אותם צדיקים, את ניחוח עבודתם, אנחנו ממשיכים להתבשם בריח גן העדן שהם הותירו כאן גם לאחר הסתלקותם. עם כוחות רוחניים אלה אנחנו מסוגלים להתגבר על מכשולי החיים, על כל ההסתרות שמעיבות על ראייה אמיתית של ההשגחה האלוקית, של האור שמאיר גם במחשכים. עם החיוּת הזו שהם משאירים אנו מסוגלים להרגיע את הנפש הסוערת מבפנים.

כי לכל אחד ואחד הצדיק משאיר מהחיוּת שלו כפי בחינת התקשרותו אליו באמת. כפי אהבתו אליו באמת. כי ״כמים הפנים לפנים״ ואין מי שמרגיש אהבתנו אליו יותר מהצדיק שכולו זך כמים צלולים.

״וְרוּחַ אַיְּתִי רוּחַ וְאַמְשִׁיךְ רוּחַ״. רוח אהבתנו מגיעה אל הצדיק או הצדיקה על כנפי השכינה ונמשכת מהם אהבה אלינו בחזרה. כי אם יש משהו שאינו מוגבל כלל במימד המקום והזמן ושיכול לעבור כל מסך וכל מחיצה בין בעולם הזה או בעולם הבא - זוהי האהבה.

רוח הצדיק עומדת בקרבנו ממש, משפיעה עלינו מפנימיותנו כי כשהוא רואה את ילדיו שהם תלמידיו ותלמידותיו ההולכים בדרכיו, בדרך הוראותיו ואורחותיו - ביושר ללא עקמומיות ועיגולי פינות הוא מאפשר לרוחו להימשך לתוכנו על פי הקיבולת האישית שלנו. ההשפעה שלו אלינו היא לא משהו שהיה בעבר וחלילה נגמר, היא השפעה שזורמת באופן של הווה נצחי ואינסופי שלמעלה מהזמן.

לכן, מצטט בעל התניא כאן את מאמר הזוהר הקדוש: ״דְּצַדִיקָא דְּאִתְפַּטֵר אִשְׁתַּכַּח בְּכֻלְהוּ עָלְמִין יׇתִּיר מִבְּחַיוֹהִי״ - צדיק שנפטר נמצא בכל העולמות יותר מאשר בחייו.

הדעת נותנת שכביכול הצדיק שנפטר אמור להימצא רק בעולמות הרוחניים, שהרי הוא נפטר מהגוף הגשמי, אך את הדעת כידוע צריך לזרוק כשעוסקים בעץ החיים… ולדבוק בחיי החיים שלפיו הצדיק שנפטר נמצא בכל העולמות כולל גם עולם המעשה, שהוא העולם הזה. והוא נמצא כאן בעולם הזה יותר מאשר כשהיה בגוף גשמי.

אומר אדמו״ר הזקן: ״כי המעשה גדל והולך גידולי גידולין מן ׳אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק׳ ב׳שדה אשר ברכו ה׳״

כלומר: האור שזרע הצדיק הוא כעין זרע שנזרע בשדה וכשהשדה מבורך בברכת ה׳ הוא מצמיח גידולים ותבואה שצמחו מתוך אותו הזרע שהוא בעצמו כבר אינו ניכר ונפסד באדמה, אך כל הצמחים, הפרחים, ועצי הפרי הגיעו ממנו, הם תולדות שלו.

כך הצדיק זורע את האור שלו והאור הזה מופץ למרחקים בהמון המון מעשים טובים ומאירים שהם גידולי גידולים מעשיים בעולם הזה ממש. כך גם כשאין רואים את הצדיק בעיניי בשר הוא בכל זאת ממשיך לזרוע מאורו כאן ואף השפעתו גדולה יותר מאשר קודם הסתלקותו. כעת אין גוף, מקום וזמן שמגבילים אותו.

השפעתו היא גם בעניינים רוחניים וגם גשמים.

בזוהר הקדוש כתוב גם שהצדיקים מגינים על העולם לאחר הסתלקותם יותר מאשר בחייהם כאן ואלמלא תפילתם העולם הזה לא יכול היה להתקיים אפילו רגע אחד.

וכל מי שקרוב יותר לצדיק - קודם לברכה.

אדמו״ר הזקן מבאר עוד יותר את העניין ומסביר ששלושת המידות של הצדיק: אמונה, יראה ואהבה- היו במהלך חייו בתוך הכלי של נפשו וגופו, וכשהשפיע מהן לתלמידיו היתה זו רק הארה מהמידות הללו והזיו היוצא מהן דרך דיבוריו ומחשבותיו הקדושים. לכן אמרו חז״ל שאין אדם עומד על דעת רבו עד 40 שנה, כן ההשפעה של הרב היא הארה מהדעת שלו ולא הדעת עצמה. אבל לאחר פטירתו אין המידות הללו מוגבלות בנפש וגוף ולכן כל מי שקרוב לאותו צדיק יוכל לקבל חלק מעצמות המידות הללו, ולא רק מזיוון.

כי הרוח של הצדיק נפרדה מגופו והיא לא בתוך כלי גשמי אלא בגן עדן, וכתוב רבותינו ז״ל ש״אוויר גן עדן מתפשט סביב כל אדם״. באוויר הזה נכתבים מחשבותיו ודיבוריו הטובים בתורה ועבודת ה׳. לכן, כל תלמידיו של הצדיק יכולים לקבל בנקל ממנו את אמונתו יראתו ואהבתו בעצמן שאינן מוגבלות בתוך כלי ולבוש.

כמו שראינו, בעולמות העליונים כל פעם הנשמה עולה בעילוי אחר עילוי מדרגה אחר מדרגה. אך, מסביר בעל התניא שכל דבר שבקדושה גם כשעלה למדרגה הבאה לא נעקר לגמרי ממדרגתו הראשונה. ואותה בחינה שנשארה למטה במדרגה הקודמת, או בגן העדן התחתון היא זו שמתפשטת בתלמידיו. זאת הבחינה ש׳שובקת חיים לכל חי׳ ומועברת לכל המקושרים לצדיק באהבה רבה.

כדי לזכות באותן מידות יש להתייגע ולהתכונן הכנה רבה לאותן אמונה, יראה ואהבה. לא לחכות שאותן מידות תגענה אליו מאליהן אלא לעבוד עליהן. שלא נהיה בתודעה שהצדיק ״יעביר אלינו״ את מידותיו ללא עמל מצידנו, כי אם לא נעשה הכנה עבור אותן מידות נאצלות לא יהיה להן מקום בתוכנו, לא נוכל להכיל את עוצמתן. ההכנה היא כהכנת כלי לאור שיוכל לשכון. ויגעת ומצאת - תאמין.

מעבר לאותה הארה פנימית של הצדיק על תלמידיו ומקושריו, ישנה עוד בחינה של השפעה והארה ״מלמעלה״ באופן שווה ולא על-פי הכלים האישיים של כל אחד מהתלמידים. זוהי הארה שהיא בחינת ״מקיף״ אור שמקיף מלמעלה ואינו חודר פנימה.

כאשר הצדיק עולה למקור חוצבו , שנקרא ״חקל תפוחין קדישין״ - מקור נשמות הצדיקים, נעשה ייחוד בעולמות העליונים ויורדים אורות עליונים שמאירים לכל תלמידיו שנעשו עובדי ה׳ על ידי תורתו ועבודתו של הצדיק - באופן שווה. זאת הארה שאינה חודרת פנימה אך כן מסוגלת להכניס בליבם הרהורי תשובה ומעשים טובים. המעשים הטובים שנולדים מהארה זו אלו הם ה׳גידולין״ שצמחו בחקל תפוחין קדישין, בשדה התפוחים.

אין התלמידים מרגישים בהארה הזו, היא נסתרת וחבויה אך בכל זאת משפיעה השפעתה. ״כמו שמש המאיר לכוכבים מתחת לארץ״. הכוכבים אינם מרגישים שמקבלים את אורם מהשמש, ונדמה להם כביכול שהם מאירים מעצמם. כך ניצוץ נשמת משה רבנו מאיר בכל אחת מנשמות ישראל גם שאין הם מרגישות זאת. כמובא בתיקוני הזוהר שלאחר פטירתו של משה רבנו מתפשטת הארתו בכל דור ודור לששים ריבוא נשמות שבישראל כמו שמש שמאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים.

כך גם לגבי צדיקים אחרים שמאירים עבור תלמידיהם בין אם באופן פנימי או מקיף מבלי שהדבר מגיע לתודעתם ובכל זאת ניכרת השפעתם.

ולעתים ברגעי חסד קטנים אנו מקבלים דרישת שלום אמיתית מאותם צדיקים אליהם אנו קשורים. כך זכיתי אתמול לקבל דרישת שלום מהרבנית חיה מושקא עליה השלום. לאחר שיעור נפלא של רבנית בשם שולמית שעיניה תכולות כים ומביעות אהבה עמוקה לכל אדם, התקרבתי אליה כדי להביט קרוב יותר אל תוך עיניה. תוך כדי אמרתי לה שהזכירה לי בדבריה את הרבנית חיה מושקא וסיפרתי לה אודותיה. כיצד שנשאלה מהו הרגע המאושר בחייה השיבה ״הרגע הזה״ ובשתי מילים אלה הביעה כל כך הרבה. היא העבירה מסר נצחי שנחרט עמוק בליבי. הרבנית שולמית אמרה לי שאני דומה לה, לחיה מושקא, וכל כך שימחה אותי, כי במובן מסויים היא - חיה מושקא- אמא שלי.

שנזכה לדבוק בצדיקים ובצדיקות, לאהוב אותם וללכת בדרכם.

תמר, אדר תשפ"ו