אשת חיל עטרת בעלה
- תמר אשל
- לפני 7 דקות
- זמן קריאה 8 דקות
סימן כ"ט בתניא אגרות הקודש וליקוטי תורה לפרשת תזריע-מצורע
סימן כ״ט באגרות הקודש של ספר התניא עוסק בקשר בין תורה שבכתב לתורה שבע״פ. אדמו״ר הזקן ממשיל אותו לקשר שבין אישה לאישה. שלמה המלך כותב בספר משלי: ״אשת חיל עטרת בעלה״ בחסידות מבארים את הפסוק כמרמז על הגאולה שבה האישה הופכת להיות לעטרת ראשו או הכתר של בעלה. באופן המקובל והחיצוני האיש הוא המשפיע והאישה היא המקבלת, כך נבראו האיש והאישה אף באופן גשמי, האיש הוא אור והאישה כלי. כתוב בספרים ש״אין אישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי״ (בבלי, סנהדרין כ״ב ב). האישה מטבעה מתמסרת כל כולה לבן בריתה, למי שהפך אותה כלי לאור שלו.
דורות רבים היה מקובל שנשים הן פסיביות, סבילות, מקבלות, ״כל כבודה בת מלך פנימה״. ״אישה כשרה עושה רצון בעלה״, היא נתפסת כמי שכל מטרתה היא להיות כלי שמשמש את בעלה על פי מאוויו ורצונותיו, ואין לה כביכול רצון משל עצמה. נשים נחשבו ״קלות דעת״ והוגי דעות ופוסקי הלכה כמו הרמב״ם התייחסו אליהן בקבוצה אחת עם עמי הארץ והילדים הקטנים, בהקשר לכישוריהן האינטלקטואליים. ״ידועות מהירות היפעלותן וחולשת שכלן בדרך כלל״ (מורה נבוכים ג לז).
התפיסה הזאת היא זו שהלהיטה את כל תנועות הנשים החותרות ״לשיוויון האישה״. ואולם, היופי והעוצמה של האישה היא דווקא בהיותה בנויה אחרת מהאיש. לא ניתן להשוות ביניהם כמו שלא משווים בין שמן ליין - לכל אחד מהם התכונות המיוחדות שלו, הכישורים והאופן שבו הם מועילים וחיוניים. בתורת החסידות ובמיוחד בדורות האחרונים השיבו לאישה את מעמדה האמיתי שמתחת לפני השטח תמיד היה. כבר בימי אבותינו ואמהותינו, האימהות פעמים רבות הן אלה שניהלו את העניינים אף שהגברים הם אלה שפעלו בקדמת הבמה. החל משרה שהקב״ה אמר לאברהם ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״ והמפרשים הודו שהיא היתה גדולה ממנו בנבואתה, בהמשך רבקה שפעלה עבור יעקב לקבלת הברכה, רחל ולאה שהעמידו יחד עם בלהה וזלפה את 12 השבטים, ועד מרים ויוכבד, יעל, אביגיל, נעמי, רות, אסתר ועוד נשים רבות, מכובדות ונועזות שדאגו להמשכיות שושלת ישראל ברוחניות ובגשמיות.
בעוד שמאמרים וחוקרים מנסים לבחון האם האישה הינה כאמור בעלת יכולת השגה שכלית כשל האיש, כנראה שזו לא השאלה הרלוונטית. ייתכן שהזכר זוכר טוב יותר, ייתכן שהוא יכול להשתמש בשכלו באופן נרחב יותר, להתפלפל ולעיין, הוא יכול בקלות רבה יותר לנתק את רגשותיו מהנושא הנדון ולנתחו באופן שכלי קר. מתוך העיון השכלי וההשגות השכליות אולי יוכל לעלות בשלב כלשהו לדרגת נבואה. ואולם, האישה כלל אינה זקוקה לאותו עיון שכלי על מנת להגיע לאותו מקום גבוה, היא מגיעה לשם ישירות, כי משם שורשה. נשים רבות מבזבזות זמנן ומרצן רק כדי להוכיח שהן ״לא פחות טובות״ אך באמת אין כאן כלל תחרות. זו לא אותה מהות. האיש לעולם לא יוכל לחוות את העולם, לחשוב ולהרגיש כמו אישה ולא להיפך. הדרך הנכונה היא לא תחרות או השוואה אלא שיתוף פעולה.
כדי להביא לעולם פרי בטן צריך גם אבא וגם אמא וביניהם אהבה.
ובשפת תורת החסידות:
ספירת החוכמה שמצד ימין נקראת ״מוחין דאבא״ או כוח אבא, ספירת הבינה שמצד שמאל נקראת ״מוחין דאמא״ או כוח אמא.
התנועה של ספירת הבינה שהיסוד שלה הוא אש (מתחתיה הגבורה) היא כלפי מעלה: השתוקקות, כמיהה, אהבה כרשפי אש בחינת ״צמאה לך נפשי״ זו תנועה שנקראת בקבלה ובחסידות ״רצוא״.
התנועה של ספירת החוכמה שהיסוד שלה הוא מים (מתחתיה החסד) היא כלפי מטה - המשכה מתוך ביטול, שקט כאבן דוממת שמאפשרת למים העליונים לזרום מטה. באהבה של ספירת הבינה יש תחושת ישות עצמית, ״יש מי שאוהב״ יש מי שכמהה, צמאה… ואילו באהבה של ספירת החוכמה הביטול הוא במציאות, כבר אין תחושת ״אני״ אלא התכללות עם הנשגב מבינתי, עם החוכמה העילאה שנמשכת מטה כשאין הפרעה. בעוד שבספירת הבינה יש אש, תחושה עצמיות, פעולה. במוחין של אבא- ספירת החוכמה כל מה שצריך לעשות זה להתבטל ולא להפריע ואז האור האלוקי האינסופי נמשך מטה. זו תנועה שנקראת ״שוב״.
אדמו״ר הזקן מסביר בליקוטי תורה לפרשת ״מצורע״ שכל נגעי הצרעת הופיעו בשל הסתלקות אור החוכמה מעלה, בגלל שלא היה את הביטול שמאפשר לכוח אבא לזרום מטה. כשאור החוכמה הסתלק מעלה התחילה ״יניקת החיצוניים״. כל החיות והאש של אהבת הבינה התחברו עם כוחות שליליים של היפך הקדושה והובילו לנגעי צרעת.
כדי שיומשך אור החוכמה האלוקי מטה בתנועת ״שוב״ יש להרחיב את הכלים - שהם אותיות התורה, תורה שבע״פ ותורה שבכתב.
כאשר מוחין דאבא מתגלה בצורה נכונה אז יש המשכה של אור אלוקי שמהם נבנים פרצופי לאה ורחל. לאה היא בחינת המחשבה ורחל בחינת הדיבור. אם פרצוף לאה לא נבנה נוצרים נגעי צרעת שנקראים ״שאת״ ואם פרצוף רחל לא נבנה נוצרים נגעי ״בהרת״.
המניעה של יניקת החיצוניים היא בדרך של ״אם רץ לבך שוב לאחד״ . אם התלהבת בתפילה אחר כך עליך ללמוד תורה, לחבר את הלהבה עם חסד התורה. אם יש רצון עז והתלהבות לדבר מסויים והאדם עושה בכל כוחו ואפשרותו כדי להשיג את רצונו, והרצון בוער בו ולא נותן לו מנוח, והוא רץ במרץ ליעדו, עליו בשלב כלשהו ״לשוב״, לשקוט, להתבטל, לשחרר. לתת לקב״ה להאיר ולנהל, לתת לו מקום לפעול, לא לקחת אחריות על הכל. זה כמו שאדם לומד למבחן במרץ או לקראת כתיבה כלשהי, או ראיון מצולם. ייתכן שישקיע מרץ רב בהכנה, ויעשה הכל כדי שיצליח במעשיו. ואולם אחרי ההכנה הראשונה והפעולה, בשלב כלשהו עליו להרפות, להתבטל ולתת לאור האלוקי לכתוב או לדבר. בשלב הביטול הוא כבר לא קיים, אלא מתכלל עם אור החוכמה שיורד וכותב ואומר את דבריו.
אם כך, התיקון להיעדר הביטול הוא ראשית כל תשובה, על הניתוק בין הבינה לחוכמה, תשובה על הויתור שהיה על בחינת ה״שוב״. ולאחר מכן לעורר מחדש את הנפש ל״רצוא״ והעיקר להמשיך את האור האלוקי שמגיע מספירת החוכמה בכלים רבים של אותיות התורה ובמצוות. זאת לפי אדמו״ר הזקן ״עיקר העבודה״.
עד כאן ההקדמה לסימן כ״ט בתניא
בסימן זה של אגרות הקודש מביא אדמו״ר הזקן מקורות מהגמרא שמראים שהלכות התורה שמובאות בתורה שבע״פ (משנה וגמרא) נקראות ״כתרה של תורה״. הוא תוהה מדוע דווקא ההלכות נקראות כתר התורה? ומדוע ישנה הבטחה שכל מי ששונה הלכות (חוזר ולומד הלכות) ואפילו רק שני פרקי משניות ביום, הוא בן העולם הבא?
הוא מביא מהאר״י ז״ל שכל אדם מישראל צריך לבוא בגלגולים רבים עד שיקיים את כל תרי״ג 613 מצוות התורה במחשבה, דיבור ומעשה. קיום המצוות מביא להשלמת לבושי הנפש שלו כך שכשיעלה לעולם הבא לא יהיו חסרים לו לבושים (אותם לא ניתן להשלים בעולמות העליונים היות שמצוות גשמיות יכולה לקיים רק נשמה בגוף). הוא מזכיר שישנן מצוות שהמלך מקיים עבור כל העם אותן לא צריך האדם לקיים באופן פרטי.
כפי שמובא בכתבי האר״י ז״ל וכתבי ר׳ חיים ויטאל שהלילה ל׳ בניסן הילולתו, יש לכל אדם אדם תרי״ג איברים בגוף כנגד תרי״ג מצוות התורה, וגם תרי״ג איברים בנפש. לפי הזוהר הקדוש הקב״ה הסתכל בתורה וברא את העולם בדיוק לפיה. כאשר האדם זוכה לאחר גלגולים רבים או מעטים לקיים את כל מצוות התורה הוא מלביש בכך את כל תרי״ג בחינות וכוחות שבנפשו.
מדוע יש צורך בלבושים הללו? מסביר בעל התניא שזאת משום שאף נברא לא יכול להשיג השגה כלשהי בבורא ויוצר הכל, אין סוף ברוך הוא, גם אחרי שהקב״ה האיר מאורו באופן מצומצם כמובא בקבלת האר״י ז״ל בדרך של השתלשלות ממדרגה למדרגה עד שהצמצום והלבושים של האור נקראים בשם ״שערות״, כלומר צמצום כה גדול כפי ששערות ניתן לגזור מבלי לחוש בכך.
ועדיין, אפילו לאחר הצמצומים, האור כל כך טוב ומתוק שהנפש על כל רבדיה לא מסוגלת להכיל ולקלוט כזה אור. אור שנקרא ״נועם ה׳״ לשון נעימות, ערבות, מתיקות ותענוג אין קץ. זו מתיקות שהנפש צמאה לה מאוד אך לא תוכל לקבל את הנעימות הזו מבלי שתגיע לכלות הנפש ותתבטל ממציאותה כמו נר באבוקה.
וכדי שכן תהיה להיות אפשרות לקלוט משהו מהאור המתוק, ממנו יוצאת עוד הארה מועטת (מתוך האור המצומצם יוצאת הארה שעוד מצמצמת אותו מאוד) ומתוך ההארה הזאת יוצא בסוף לבוש לנפש. ורק דרך הלבוש הזה שהוא מההארה המועטת שמתוך האור המצומצם, תוכל הנפש ליהנות מזיו האור מבלי להתבטל ממציאותה. הלבוש הוא המדרגה האחרונה של האור הזה שנקראת גם ״מדרגה החיצונה״. היא החיצוניות של האור ולא פנימיותו.
אדמו״ר הזקן מסביר את העניין בדרך של משל.
כמו שלאדם יש את התענוג של הנפש שהוא בפנימיות, ויש לו את כוח הרצון שהוא בחיצוניות - כי רוצה מה שמסב לו עונג, ככה בנמשל אצל הקב״ה יש את פנימיות אור אינסוף שזה ״העונג העליון״ ו״נועם ה׳״ ועוד כינויים מתוקים ויש את החיצוניות של אור אינסוף ב״ה שזה הרצון העליון. כמובן שהם מאוחדים בקב״ה וההפרדה היא רק לצורך הבנת המשל.
אצל האדם, כשהוא משכיל רעיון כלשהו ומרגיש את השכל והחוכמה כך שמבין היטב, אז למעשה כשהעניין המושכל מגיע לספירת הבינה - יש בה את התגלות החוכמה עם התענוג המלובש בה. כלומר, בספירת הבינה מתגלים החוכמה עם התענוג שקודם לכן היו רק בפוטנציאל, ולכן היא נקראת בזוהר הקדוש ״עולם הבא״ כי בה יש גילוי של בחינות עליונות כפי שמשיגים הצדיקים בגן העדן.
אצל הקב״ה, הרצון העליון מכונה בפי המקובלים ״כתר עליון״ שיש בו תר״ך 620 עמודי אור. כמו בית שיש בו 620 עמודים מהארץ ועד ראשם שבתקרה.
הכתר הוא מלשון כותרת, הוא מקיף ומכתיר על המוחין שבראש. הכתר העליון הוא מעל מדרגת החוכמה (מוחין דאבא) וכמובן שמעל בינה (מוחין דאמא) ודעת, והוא ככתר מעליהן.
הרצון הזה שמקורו בכתר העליון מתלבש ב 613 מצוות התורה ושבע מצוות דרבנן שכלולות בהן. המצוות הן כמו העמודים המחברים מהתקרה ועד הארץ, מהכתר העליון ועד המצוות הגשמיות.
והעמודים הללו הם כמו חלולים שמקיפים את הנפש הרוח ונשמת האדם ומלבישים אותו באור כאשר הוא מקיים מצוות. דרך עמודי האור הנפש-רוח-נשמה שלו עולות עד רום המעלות והן מלובשות באור הכתר - שהוא הרצון העליון.
הלבוש, המצוות, מאפשרות לאדם לחזות ב״נועם ה׳״ שלמעלה מהכתר. כמו שאדם יכול להביט על השמש דרך משקפי שמש עבות.
המצוות הן פנימיותו של אור הכתר, הן נוגעות לעונג העליון כפי שמובא בזוהר הקדוש שהמצוות והמעשים הטובים שעושה האדם ממשיכים אור מהכתר העליון.
המצוות עצמן הן הלבושים של הנשמות בגן העדן התחתון ואילו הכוונות של המצוות הם הלבושים של הנשמות בגן העדן העליון.
וכעת מגיע אדמו״ר הזקן לכוונת המאמר הזה: שהרצון העליון ב״ה שמלובש כאמור בתרי״ג המצוות שבתורה שבכתב הוא ״מופלא ומכוסה טמיר ונעלם״ כפי שהוא שם, והוא מתגלה רק בתורה שבעל פה.
בתורה שבכתב כתובות המצוות באופן שלא ניתן להבינן על בוריין, הן שם באופן ״סתום ונעלם״ ורק בזכות התורה שבע״פ שמרחיבה, מפרטת, מבארת, ומבהירה ניתן להבין ולקיים כל מצווה ומצווה. בעל התניא מביא כדוגמא את מצוות התפילין ומצוות השבת שמפורטות הלכותיהן בתורה שבעל פה. למשל אלה מלאכות אסורות בשבת קודש, ואיך לקדש את השבת במצוות עשה, וכדומה.
התורה שבעל פה היא כנגד כוח אימא - מוחין דאמא, בחינת ״אל תיטוש תורת אמך״. כמו שאיברי הולד כלולים בפוטנציאל בטיפת זרע האב אבל האמא היא זו שמגדלת אותו ברחמה 9 חודשים ומביאה את הפוטנציאל לכדי מימוש ולידת התינוק בפועל, ככה ממש המצוות שבתורה שבכתב (כוח אבא) שמגיעות מחוכמה עילאה הן עדיין בהעלם והן באות לגילוי דרך התורה שבעל-פה בחינת אמא.
ועל זה כתוב ״אשת חיל עטרת בעלה״ כי התורה שבע״פ מולידה ומעמדת חילות הרבה. הלכות רבות.
כמו שראינו, ההלכות עצמן שורשן למעלה מעלה מהחוכמה העילאה, שורשן בכתר העליון שממנו מגיעים עמודי האור.
זאת הסיבה שהלכות נקראות כאמור לעיל ״כתרה של תורה״.
בתחילת פרשת תזריע מובא ש״ אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר״. בחסידות מבואר שהכוונה היא לגאולה, גאולה היא בחינת לידה, וזכר בחינת גאולה שאין אחריה גלות וישירו בה שיר חדש (בלשון זכר ולא שירה כפי שהיה בשירת הים). כלומר- גאולה אמיתית ושלמה.
״אשת חיל עטרת בעלה" בחסידות היא זמן הגאולה שבה הנשמה תקבל חיותה מאלקות על ידי הגוף, ששורשו גבוה משורש הנשמה.
בתחילת הדברים לעיל למדנו מליקוטי תורה על החיבור בין כוח הבינה לכוח החוכמה, בין הרצוא לשוב, אהבה כאש והמשכה כמים דרך ביטול לאור החוכמה. ואולם לאחר עבודת הביטול והמשכת האור האלוקי דרך החוכמה מגיע השלב השלישי שזה גילוי ״היש האמיתי״. הוא זה שבו אשת החיל בשורשה משפיעה חיוּת ואלוקות לאיש שלה. אשת חיל עטרת בעלה.
חודש טוב ומבורך!
אייר = אני ה׳ רופאך
שהנסים העליונים של חודש ניסן יתלבשו בכלים התחתונים של חודש אייר. ר״ת אברהם-יצחק- יעקב-רחל.
ונזכה לאור הגאולה האמיתית והשלמה - ולתקוותה של כל אשת חיל וכל אמא:
״מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם־יְהוָה וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:
וְיֵשׁ־תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם־יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם״
שבת שלום ומבורך,
תמר
תגובות