עץ הפוך
- תמר אשל
- 15 באוג׳
- זמן קריאה 6 דקות
פרשת עקב וסימן י"ד בתניא - אגרות הקודש
היום כ״א לחודש מנחם אב, 40 ימים בדיוק ליום ראש השנה. (ובאופן אישי 25 שנה ליום שבו הפכתי לאמא בראשונה לבני בכורי).
בהשגחה פרטית מופלאה שאין להסביר אותה בדרך הטבע, גם השבוע לימוד התניא התקשר באופן מדוייק לזמן שבו אנו נמצאים ולפרשת השבוע ״עקב״.
בפרשת השבוע מזכיר משה רבנו לישראל את 40 הימים והלילות ששהה בהם על הר סיני מבלי לאכול לחם או לשתות מים. הוא עשה זאת 3 פעמים, כל פעם 40 ימים:
א) לאחר מעמד הר סיני וקבלת התורה מפי הגבורה בו׳ סיון משה רבנו עלה להר סיני וקיבל את לוחות הברית הראשונים. כשהוא ירד עימם בי״ז בתמוז הוא ראה את מעשי העם בחטא העגל ושבר אותם.
ב) הוא עלה שוב להתפלל עבור עם ישראל, מי״ח תמוז עד כ״ט באב. עד שהקב״ה נתרצה לישראל ואמר למשה לפסל לו את לוחות הברית השניים.
ג) משה עלה שוב להר סיני מראש חודש אלול ועד יום הכיפורים כשהקב״ה סלח לישראל ואמר לו ״סלחתי כדבריך״.
מסביר רש״י ש40 הימים הראשונים והאחרונים היו ברצון, ואילו האמצעיים היו בכעס.
הסליחה המוחלטת לישראל היתה במהלך חודש אלול, חודש הרחמים, שבו מתגלות י״ג מידות הרחמים של ה׳. אותן משה רבנו עורר בתפילתו והוריד אלינו את הלוחות השניים.
משה רבנו מלמד אותנו בדוגמתו האישית שכדי להוריד חסד מלמעלה יש לפעול מלמטה. לא רק ״לסמוך על זה״ שהקב״ה רחום וחנון ויעשה לנו רק טוב ועוד יותר טוב, אלא לפעול ולעורר את חסדיו מלמטה.
בעוד 10 ימים ייכנס חודש אלול, חודש הרחמים, החודש שראשי תיבותיו מוטמעות בשיר השירים, קודש הקודשים:
״אני לדודי ודודי לי״.
כשאני אוהבת מלמטה אני מעוררת כלפי אהבה מלמעלה. כשאני עושה חסד כאן, הקב״ה מוריד חסד לעולם. כשאני חושבת, מדברת ורואה את האור והטוב שבעולם, הקב״ה מאיר עוד יותר.
להפוך את החושך לאור זה לא לשנות את המציאות אלא לפתח את הראייה. כי חושך הוא פשוט אור מאוד גדול שמסנוור עד שנראה לנו כמו חושך אבל באמת הוא אור. ״סגי נהור״ זה ביטוי עברי לעיוור. ומשמעותו היא ״הרבה אור״. כדי שהחושך בחיינו יהפוך לאור, אנחנו צריכים ללמוד להסתגל לתדרי אור יותר גבוהים, ולאט לאט נקלוט שמה שחשבנו שהוא היפך האהבה הוא בפנימיותו שיא האהבה, שכל המקומות החסרים הם בכלל שקים מלאים באור אלוקי. כי דווקא היכן שכביכול ריק שם יש מקום לה׳ להתגלות. כשאנחנו מלאים בעצמנו מצטמצם הביטוי האלוקי, כשרם לבבנו ואנחנו בטוחים שהצלחנו בזכות כישורינו ועוצם ידינו, שם הנטייה שלנו ליפול לחושך גדול שכאן בעולם התחתון נחשב לפעמים ל״אור״.
משה רבנו מזכיר לנו אודות הלחם מן השמיים שהקב״ה הוריד עבורנו במדבר- מן. המן היה אוכל רוחני ולא גשמי. האר״י הקדוש אומר ש״לא היתה כוונת הבורא יתברך בתת המן לישראל, כדי שתהיה אכילתם על דרך טבע, כי אם עשה זה הקב״ה כדי לנסותם הילכו בתורתו אם לא, וגם כן כדי לראות מי הוא הראוי לדעת סודות התורה ויהיה בעל נשמה, זה יוכל לקבל רוחניות התורה, שהיה מוצא פי ה׳, מצד המן שהיה נבלע באיברים שלו, ומאכלו מצד קנה חוכמה. אבל מי שהיה בעל חומר, גם כמו האספסוף אשר בקרבו שהתאוו תאווה, דברים חומריים, כמו הבצלים והשומים ואבטיחים… הם לקטו וטחנו ובישלו מיני פשטים [מאכלים] הרבה״.
מסביר האר״י הקדוש, שהמן אמנם ירד להיות מאכל גשמי אך יש בו צד רוחני שהוא ״מוצא פי ה׳״. הערב רב שנכללו בעם השתמשו בו כחומר, והכינו ממנו כל מיני מאכלים, ועדיין זה לא הספיק להם והם התגעגעו למאכלים גשמיים כמו בצלים ושומים. הם לא זכו לקבל את הערך הרוחני הגבוה שהיה טמון במן. אבל אלו שהם בעלי נפש [אלוקית] ונשמה מצד ישראל, הוזנו מהרוחניות שבמן. הם לא הכינו ממנו, לא טחנו ולשו, אלא אכלו אותו כפי שהוא, מוכן כאוכל המוגש בשבת קודש. והם טעמו בו כל מה שירצו (הסודות) חוץ מהדברים הגסים בעלי החומר (בצלים שומים וכו׳) וגם היו זוכים לקבל את התורה וסודותיה מפי משה רבנו. (ספר הליקוטים, עקב).
את הלחם הרוחני הזה אכלו ישראל עד שהגיעו לארץ כנען והתחילו לאכול לחם משבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל.
בעוד שהלחם הרוחני, המן, הגיע מהספירות הגבוהות של המוחין בעץ החיים, כשהם הגיעו לארץ ישראל הם התחילו למתק לברר אוכל מתוך פסולת ולהעלות את הקדושה למעלה. כלומר, בהיותם במדבר הם קיבלו את המזון מלמעלה למטה (לחם משמיים, אתערותא דלעילא, דודי לי) ובארץ הם מתחילים לעבוד בכוח עצמם, בהתעוררות מלמטה. אני לדודי.
האר״י הקדוש מסביר שגם היום כשאדם אוכל מזונותיו, בכל מזון יש את החלק הרוחני שבו שמחייה אותו (מוצא פי ה׳ שבו) וכדי שהחלק הרוחני של המזון יחייה את האדם, הוא צריך לברך עליו. הברכות על המזונות מעוררת את החיוּת הפנימית שבהם ומזינה את החלק הרוחני שבנו. המהות הרוחנית של המזון נבראה בדיבור ה׳ במעשה בראשית והדיבור שלנו (בברכה עליו)מעוררת את אותה חיוּת ראשונית.
בפרשה שלנו מפרט משה רבנו את סגולותיה של ארץ ישראל שהובטחה לאבותינו ולנו:
״אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה.״ (דברים יא יב)
בסימן י״ד בתניא אגרות הקודש, חושק אדמו״ר הזקן לעורר בנו את אותה אהבה ישנה וחיבה לארץ הקודש. שהרי התורה היא לא ״ספר היסטוריה״ אלא היא חיה, נושמת ופועמת, ומפעימה את לבנו כל פעם מחדש כשאנו לומדים אותה שנה אחר שנה. על זה אמרו חז״ל: ״בְּכָל יוֹם יִהְיוּ בְּעֵינֶיךָ חֲדָשִׁים, כְּאִלּוּ בּוֹ בַיּוֹם נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם״.
בעל התניא מפיח באותה אהבה ישנה אש. כי גם הברית בינינו לבין ה׳ אלוקינו, היא לא ברית שמעלה אבק של אלפי שנים, היא לא מכתב ישן בבוידם עם נפטלין, היא מתחדשת כל שנה מבראשית - אותיות: ״ברית אש״ (מהאר״י הקדוש).
ובזמננו אנו, אולי יותר מתמיד, מורגש במוחש שה׳ נותן לנו את ארצנו האהובה כל יום ויום מחדש. כי אין זה מובן מאליו שאנו חיים בארצנו הקדושה כשכל כך הרבה שנאה ואיבה כלפינו בוערת בכל הסביבה. זה נס אלוקי תמידי שמוזרם אלינו, ולא בשל צדקתנו, או יושר לבבנו… ועל אף קושי עורפנו. והלוואי שלא נתרגל לנס הזה לעולם ונודה עליו כל בוקר כשאנו קמים בארץ שהקמנו בה מדינה ליהודים, והלוואי שהתורה הקדושה תקבל את מעמדה הראוי בה.
בארץ ישראל האהובה מאיר אור נעלה ומיוחד, כמידת ״קודש העליון״ שמתחדש ומתרבה בה תמיד, לדברי אדמו״ר הזקן. דברים העולים בקנה אחד עם נבואתו של ירמיהו לגבי קדושת ישראל היושבים בארץ ישראל: ״קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה״.(ירמיהו ב ג). עם קדוש בארץ בה קדושה עילאה.
בעל התניא דורש את הפסוק הנ״ל מפרשתנו לגבי ״תמיד עיני ה׳ אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה״ ותוהה, מדוע לא נאמר שעיני ה׳ בה לעולם ועד? שהרי בסוף השנה ממילא מתחילה שנה חדשה וכך הלאה…
והוא מסביר. ארץ ישראל התחתונה היא כנגד הארץ העליונה. כתוב במשלי: ״ה׳ בחוכמה יסד ארץ״. הכוונה היא לארץ העליונה, ספירת המלכות של עולם האצילות. הארץ שבעולמות העליונים. ספירת החוכמה העליונה מייסדת אותה. (כמו אבא ייסד ברתא- יש קשר בין הספירה הכי עליונה לספירה הכי תחתונה). מתוך ארבעת העולמות אצילות- בריאה- יצירה- עשייה. עולם האצילות הוא הכי גבוה ונעלה, עולם שכולו טוב, שהוא בחינת ״אצל ה׳״ ומתבטאת בו אחדותו המופלאה. שם נמצאת ארץ ישראל העליונה. ארץ ישראל התחתונה נמצאת בעולם העשייה ויחד עם זאת היא ״ארץ חפץ״. ״חפץ״ בחסידות הוא פנימיות הרצון, שיש בו תענוג וקשור עם עצם הנשמה. כמובא בשיר השירים: "אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ".
אדמו״ר הזקן מסביר שנמשכת הארה מחוכמה עילאה, ממקור החיים העליונים, כל שנה ושנה לארץ העליונה. בערב ראש השנה מסתלק האור שהיה באותה שנה לשורשו. העולם נמצא כמו בשינה, זה מצב שנקרא בלשון הקבלה ״דורמיתא״. ועל ידי תקיעות השופר בראש השנה והתפילות נמשך לשנה החדשה אור חדש ועליון יותר ממה שהיה. אור חדש ומחודש שלא היה מאיר עדיין מעולם. האור האלוקי האינסופי מוזרם דרך ספירת החוכמה עד לארץ העליונה.
תהליך דומה מתרחש כל יום ויום לאדם. בזמן התפילה נמשך אליו מוחין (שכל) גבוה יותר מאשר היה לו ביום הקודם ואשר נסתלק ממנו לאחר שסיים להתפלל.
כך קורה כל שנה ושנה. לכן כתוב בפסוק ״עיני ה׳ בה מרשית שנה״ ללא א (כתוב רשית ולא ראשית) הסתלקות האות א מרמזת על הסתלקות האור בליל ראש השנה עד לזמן תקיעות השופר.
וכתוב עיני ה׳ אלוקיך בה - כי העיניים הן כינויים להמשכת אור החוכמה. חכמים נקראים ״עיני העדה״.
האור החדש העליון מתלבש ומסתתר בארץ החיים שלמעלה (הארץ העליונה) ושלמטה (ארץ ישראל התחתונה) והאור הזה מחייה את כל העולמות למשך כל אותה שנה.
כלומר, אותו אור עליון נמצא באופן מוסתר, כמו פוטנציאל, וכדי לגלות אותו מההסתר כך שיאיר ממש, הדבר תלוי במעשינו בעשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ויום הכיפורים.
המשך עבודת ״אני לדודי ודודי לי״, המשך ההתעוררות מלמטה.
לפי האר״י הקדוש, 7 המינים שהתברכה בהם ארץ ישראל הם כנגד 7 הספירות התחתונות בעץ החיים. האחרון שבהם הוא הדבש (דבש תמרים). האר״י הקדוש מביא שהדבש הוא כנגד ספירת המלכות (השביעית כמו ארץ ישראל). דבש בגימטריא ״שו״ (306) כנגד תחילת המילה ״שופר״. ואכן השופר הוא מה שמוריד את אור החוכמה להתלבש בספירת המלכות- ארץ ישראל העליונה והתחתונה.
ככל שאנחנו נחייה חיים של מתיקות, של דבש, של התמרת כל המר למתוק, של הסתגלות הראייה לאור, על ידי עין טובה, אהבה וחסד במחשבה-דיבור ומעשה, על ידי חיבור לתורה ומצוותיה, כך נזכה שאותו אור אלוקי שכולו טוב וחסד שמיימי יתגלה בעולמנו הכללי והפרטי.
המהר״ל מפראג אמר שהאדם הוא עץ הפוך, בניגוד לעץ ששורשיו הם באדמה וענפיו גדלים כלפי מעלה, האדם, שורשו הוא בשכלו שהוא נטוע בשמים, והענפים שלו הם הידיים והרגלים שנמצאים מתחת לראשו.
הלימוד היום המחיש את העובדה שכל האור שלנו מגיע מספירת החוכמה, ממנה אנו יונקים את חיותנו, והפירות המתוקים הם המעשים הטובים שלנו. ובתוך הפירות נמצאים הזרעים שבזכותם, ממשיך לזרום אלינו אור ושפע מהעליונים (שהם השורשים).
האדם, כמן עץ השדה, צומח, פורח ונותן פירותיו, כל עוד הוא מחובר לשורשיו.
אדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, הוא דור שביעי למהר״ל. רבי לוי יצחק שניאורסון זצ״ל, אביו של הרבי מליובאוויטש, שהילולתו היתה אתמול ב כ׳ מנחם אב, הוא דור שביעי לאדמו״ר הזקן. המהר״ל מפראג הוא מזרע דוד המלך. וכך גם אדונינו מורינו ורבינו רבי מנחם מענדל מבית דוד.
שנזכה לראות את משיח בן דוד בעיני בשר בקרוב ממש
תוכו רצוף אהבה
יצא מההסתר אל הגילוי בגאולה האמיתית והשלמה.
היגלה נא
שבת שלום,
תמר, כ"א מנחם אב תשפ"ה
תגובות