על דמיון ומציאות , ביכורים ומערכות יחסים - פרשת "כי תבוא"

הפרשה שתיקרא השבת, ״כי תבוא״, פותחת במצוות הבאת ביכורים לבית המקדש מתוך ראשית פירות שבעת המינים. לכאורה מצווה פשוטה של הכרת תודה על פירות הארץ הטובה אך הרבה עומק יש בה... לפעמים נדמה שזה פשוט מאוד להוציא פירות, בסה״כ זורעים זרעים באדמה, משקים ומחכים... ואולם, כל מי שקצת מבין יודע שכדי שהעץ יצמח בבריאות וייתן פריו בשלמות, התהליכים צריכים להתרחש בֶּדִיוּק. האדמה צריכה להיות מטוחחת ואורירית כך שהשורשים יוכלו להשתרש, המינרלים באדמה צריכים להיות מאוזנים, המים צריכים להרטיב אותה ברמה הנכונה... לא פחות מדי שלא תישאר יבשה ולא יותר מדי עד כדי יצירת בוץ והטבעה ועוד... בדומה לזה, תינוק שנולד זהו נס של ממש. זה לא תמיד כל כך פשוט כמו שזה נשמע... זה לא תמיד רק לזרוע זרע האב באדמת רחם האם. מעורבים כאן תהליכים מאוד עדינים ... שכאשר הם פועלים רואים פירות שהם בגדר פלא פלאים... כאשר נולד תינוק או נולדת תינוקת בריא/ה להורים, אין כמוהם מאושרים ... השמחה מרקיעה שחקים, הנפש מתעלה לגבהים, האהבה היא בדרגה הכי גבוהה , אהבה בתענוגים... וכך גם כשקוטפים מהעץ פירות ראשונים, והם יפים, גדולים, בריאים ועסיסיים... הלב מתמלא בהכרת תודה על הפירות הנפלאים. זהו הלך הרוח המתאים להבאת ביכורים... מתוך שמחה והודי׳ה עצומה לבורא העולמים. ומתוך ההתעלות הזאת ממשיכים אל החיים האמיתיים המציאותיים שהם לא תמיד תמיד נעימים... התינוק המתוק הזה פתאום מתחיל לצרוח בלילות, לינוק מהאם עד כלות הכוחות, צריך להחליף לו חיתולים, להיות לו 100% מהזמן מסורים, לשמור עליו מכל מיני מרעין בישין, להחליט אם כן או לא לתת לו חיסונים ועוד ועוד דאגות ועיסוקים שלפעמים את ההורים מתישים... אמנם ״אל הנער הזה התפללנו״ אבל לא חשבנו שככה יהפוך לנו את החיים אך יחד עם כל הקשיים הילד הזה הוא הדבר הכי טוב שיש לנו בחיים. למעשה, הכרת התודה הראשונית בזמן ה״ביכורים״ מטעינה אותנו בכל כך הרבה אהבה ושמחה שנותנות לנו כוחות לעבור את כל האתגרים ולהישאר עדיין מאושרים. בדומה, העצים שהופכים בחורף ערומים לא מדכדכים את נפשנו כי אנו יודעים שהם שוב ילבלבו כמו בשנה שעברה והם שוב יתנו פירותיהם בעונה המתאימה. השלבים הללו של התעלות רוחנית ואז היכנסות ונחיתה אל תוך המציאות מתרחשות בעוד הרבה תהליכים בחיים, למשל במערכות יחסים, כמו בנישואין. בתחילה יש התרוממות והתעלות, התעוררות האהבה והרצון להתאחד ולהקים יחד משפחה, והכל מאוד קסום בתחושת אידיליה. לאחר מכן, הרבה פעמים ״נוחתים״ ומגלים שצריך להתמודד עם כל מיני קשיים . פתאום מגלים שבן או בת הזוג לא ת מ י ד כל כך נחמדים, שיש להם מצבי רוח לפעמים, שיש להם תכונות או הרגלים שלא תמיד אנחנו איתם מסתדרים, שאנחנו צריכים לותר על עקרונות שהיו לנו פעם חשובים בשביל לשמור על הקיים, שלא הכל תמיד מושלם. בכל מערכת יחסים , כמו אצל הצומח והעצים, מעורבים שני קטבים הפוכים. יש את האדמה, העפר, שזה לצורך העניין ה״עַבָר״... באדמה אצורים כל המינרלים, היא אוגרת בתוכה את כל מה שהיה ונפסד ונכנס לתוכה ומזין אותה. ויש את המים, שהם לצורך העניין ה"עתיד"... המים הם אלה שמסוגלים להחיות את האדמה ולהרוות אותה, לגרום לה להצמיח את הצמח מתוכה בזכות ההרטבה בשילוב המינרלים והחומרים המזינים שתמיד קיימים בה. אצל בני זוג, האשה נושאת בתוכה את הביציות שנוצרו כבר שהיתה היא בעצמה ברחם אימה... הן תמיד נמצאות בה (עבר) ואילו האיש מייצר כל הזמן זרע חדש שמתחדש (עתיד). הרווית העבר באמצעות העתיד יוצרת את ההווה.. היא זו שמאפשרת צמיחה , הצמחה, הוצאת פירות משובחים מתוך ההפרייה. בעצם כדי שיהיו חיים, חייבים את השילוב של שני הקטבים.... כדי שנוכל ״לבחור בחיים״ כפי שנקרא בשבוע הבא בפרשת ניצבים, אנו צריכים הפרייה הדדית משני הקטבים. משאת נפשנו היא לחיות בהווה , להיות נוכחים ולמצות את שליחותנו וייעודנו בחיים. נוכל לעשות זאת רק אם נשכיל לחבר בחוכמה את המים והאדמה, העתיד והעבר כדי ליצור הוויה מצמיחה וטובה. זאת תובנה שרלוונטית לכל עניין ועניין בחיינו. למשל, במערכת יחסים בין שניים, אי אפשר לבסס אותה רק על העבר... לדוגמא, אם בן זוג התחתן עם אשה שהיתה לפני 20 שנה נערת חלומותיו ובמהלך השנים היא השתנתה, אי אפשר לבסס את הקשר רק על מה שהיה ... וכנ״ל בכיוון השני... כל אחד מבני הזוג משתנה ומתפתח במהלך הזמן וכדי שהקשר ימשיך לצמוח ולתת פירותיו יש להזרים בו עתיד חדש. למצוא תחומי עניין חדשים שמקשרים, להתאים את הציפיות בהתאם לשינויים. החוכמה היא יכולת ההסתגלות והגמישות להתאים את עצמנו לשינויים שעוברים אצל חברינו (לא רק אצל בני זוג, אלא בכל מערכת יחסים בין חברים) ולהצמיח כך קשרים שיהיו טובים, פוריים ומניבים למשך כל החיים... עכשיו אנסה לנסח את הדברים במושגים חסידיים... ״ההתעלות ״ שכתבתי עליה בתחילה (של התעוררות האהבה במערכת יחסים, כמו לאחר לידה או בקטיף פירות ביכורים) נקראת בשפת הקבלה והחסידות תנועה של ״רַצוֹא״.... תנועה של עלייה כלפי מעלה בעוצמה והתלהבות, אורות גבוהים ו״צלצולים״ ...זאת התקופה שאותה אנו בדרך כלל הכי רוצים כי אנו מרגישים בה את האהבה בדרגה הגבוהה, בתענוגים... זאת התנועה שבה אנו הכי מרוממים למקומות עילאיים ונשגבים. ואולם, אי אפשר להישאר בתנועה הזו ללא הפסקה כי היא עלולה להביא ל״שבירת הכלים״, למשברים... התנועה המשלימה לרצוא היא תנועת ה״שוֹב״, בה אנו מאפשרים לאורות הגבוהים להתיישב בתוך כלים מתוקנים. כל מערכת יחסים נבחנת ביכולת שלה לעבור מתנועת ה״רצוא״ לתנועת ה״שוֹב" בצורה חלקה בלי להישבר ולותר על כל כולה. אם אנחנו נרצה להישאר כל הזמן רק ברצוא , בריגושים, בדפיקות הלב, בחידושים ... יהיה לנו מאוד קשה לשרוד במערכות יחסים... זה כמו לגדל ירקות רק על מים בלי אדמה, לא יוכלו להיווצר שורשים... אם נחזור לדוגמא עם התינוק בהתחלה, נצטרך להסכים להתעסק גם עם החלפת טיטולים... מערכת היחסים האמיתית מתחילה דווקא בתנועת השוב, דווקא שלא הכל מושלם וורוד ועושים ויתורים כדי לשמור על הטוב. ואותו הדבר בדיוק במערכת היחסים שלנו עם אלוקים ... חודש אלול הוא חודש התשובה... ונשאלת השאלה מתי מתחילה התשובה? לעניות דעתי התשובה האמיתית מתחילה לא בזמן התעוררות הרצוא, גילוי האמת האלוקית, גילוי האור אינסוף והרצון לדבוק בו מתוך השתוקקות גדולה ואהבה רבה. התשובה האמיתית מתחילה דווקא ב״שוב״ (לשון תשובה), דווקא כשרוצים להכניס את האורות הגדולים לכלים של מצוות מעשיות שלא תמיד קל לקיים אותן, וכשנתקלים בעוד התמודדויות. הרבה פעמים בתחילת התשובה חושבים שהעולם הדתי הוא מושלם ואז מגלים שהמציאות רחוקה מהדמיון וגם בעולם הדתי יש לתקן המון... לגלות את זה ועדיין לא לעזוב הכל... התשובה האמיתית היא להישאר באהבה ושמחה לא רק כשהכל נראה טוב אלא גם כשנראה כאילו שיש גם רע... כדי לפשט מעט וליצור אווירה יותר קלילה אספר סיפור אישי ממחיש וקצת מצחיק. לפני מספר ימים נסעתי עם חלק ממשפחתי לטיול בסטף שליד ירושלים. לפני כן קראתי על המסלול והייתי בטוחה שאנו עומדים להגיע לגן עדן עלי אדמות.... שנלך בתוך בוסתנים עם 70 מיני תאנים נוטפות דבש, שנעבור דרך מטעי רימונים עסיסיים, נקטוף גפנים בזמן בצירתם, נגיע למעיין עם מים זכים ונטבול שם... המציאות היתה רחוקה מהדמיון השביל היה יבש, הפירות היחידים שראינו היו זיתים וחוץ מכתלה חריפה לא היה עשב אחד שזיהיתי לרפואה. כשחזרנו, אמי קיבלה שיחת טלפון מחברתה הטובה. היא שאלה אותה על מעשיה והיא סיפרה לה על הבוסתנים השופעים פרי, על התאנים, הרימונים והמים הזכים, וכשנשאלה ע״י החברה, איפה כל זה היה? אמרה לה...״בדמיון של תמי״ (כך קוראת לי) החברה ביקשה שתשלח לה תמונות מהדמיון שלי The story of your life יגידו לי... ולא יטעו בי... בפרשתנו כתוב : ״ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה יְהֹוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ מְצַוְּךָ֧ לַֽעֲשׂ֛וֹת אֶת־הַֽחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִ֑ים וְשָֽׁמַרְתָּ֤ וְעָשִׂ֨יתָ֙ אוֹתָ֔ם בְּכָל־לְבָֽבְךָ֖ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ״ רש״י מפרש שהכוונה ב״היום הזה״ שכל יום יהיו בעיניך (החוקים והמצוות) כחדשים, כאילו קיבלת אותם היום. הרבי מליובאוויטש מסביר - ש״היום״ מורה על חיבור בין שתי תנועות הפוכות: תמידיות והתחדשות. הוא מסביר שיום מורכב מיום ולילה , משמש וירח. בשמש שאין בו שינויים, יש מעלת התמידיות . בירח, המשתנה תמיד, יש מעלת ההתחדשות. ויום מחבר את שתי התנועות המנוגדות הללו, את שתי המעלות יחד. הדברים מתחברים נפלא עם הרעיונות של הצורך ב״רצוא״ שמתיישב בצורה מתוקנת ב״שוב״, בעתיד שמתלבש על עבר ויוצר הווה, במים שמשקים אדמה ונוצרת צמיחה. בעזרת השם שנצליח תמיד לאזן בין התנועות ההפוכות שבחיינו ולראות פירות מתוקים ויפים לעמלנו, בכל המישורים ... במערכות היחסים, בחיים האישיים והמקצועיים, בילדים ובפירות על העצים...

מצרפת את הניגון הכי קדוש ועמוק בחסידות ניגון שמשמיעים רק בזמנים ממש מיוחדים, כמו בימי הולדת של אנשים אהובים... השבוע בח״י אלול היה יום ההולדת של שני המאורות הגדולים.... מתאים להקשיב לניגון במיוחד בחודש אלול...

https://youtu.be/WwBt6EIpkbM

תמר, אלול תשעט 2019

בתמונה: תינוק הביכורים שלי שפדיתי אותו חזרה כהלכה לפני 19 שנה