כי האדם עץ החיים
- תמר אשל
- 29 באוג׳
- זמן קריאה 5 דקות
סימן ט"ו בתניא - אגרות הקודש ופרשת שופטים.
עניינה של תורת החסידות הוא שהיא מביאה את העניינים הנעלים של תורת הקבלה במושגים הניתנים להשגה. בסימן ט״ו של אגרות הקודש אדמו״ר הזקן מלמד אותנו על הספירות האלוקיות שבהן ברא הקב״ה את העולם על ידי הבנתן ככוחות פנימיים שנמצאים בנפשנו ונשמתנו. אלו הן הספירות שמוצגות בקבלת האר״י ז״ל בספרו ״עץ חיים״.
ידוע הנאמר בזוהר הקדוש שכאשר הקב״ה נפח באדם הראשון נשמת חיים הוא עשה זאת מפנימיותו, בשונה מאשר בשאר הנבראים שנבראו בדיבורו. ישראל עלו במחשבתו, מקור נשמות ישראל מגיעות מהמקום הכי פנימי באלוקות. ככל שמקור הקשר הוא פנימי יותר כך הוא עצמותי ומהותי יותר.
נכון שישנן דרגות בקשרים, ישנם קשרים חיצוניים יותר שיכולים להתרופף עם השנים, וישנם קשרים פנימיים שיהיו בתוקף חיים שלמים. נכון גם שישנן דרגות בנפשות. ישנן כאלה ששייכות לעולם העשייה החיצוני והתחתון, וישנן ששייכות לעולם היצירה או הבריאה. כותב הרבי מליובאוויטש בספר היום יום להיום:
במעלת מין האנושי, ישנם ארבעה תארים:
אדם- מעלת המוחין והשכל [מקביל לעולם הבריאה]
איש-מעלת הלב והמידות [מקביל לעולם היצירה]
אנוש- יש לו חלישות בשכל או במידות או שתיהן [מקביל לעולם העשייה]
גבר- מתגבר על עצמו להסיר את המניעות והעיכובים להשיג ממעלות השכל או המידות.
כלומר, הגבר עוסק עם האנוש להגביהו למעלת איש או אדם. ומאחר שאפשר לעשות מאנוש איש או אדם [באמצעות פעולת הגבר], הרי בהכרח שגם באנוש ישנם כל אותם המעלות שישנם באיש ובאדם [אלא שהן באופן של פוטנציאל].
אמרה זו מתאימה באופן מדויק לדברי אדמו״ר הזקן בסימן ט״ו, שבו הוא אומר שאפילו בנפש של עולם העשייה נמצאות כל ששת הספירות שמעליה ובתוכן גם הספירות מעולם עליון יותר וכך עד עולם האצילות. בנפש של עולם העשייה גנוז עולם האצילות בפנימיותה.
לכן, בנשמת האדם מאיר אור אינסוף שבהשתלשלות הבריאה מחייה את האדם. ההכרה הזאת נוטעת בנו תפיסה כלשהי בספירות האלוקיות.
ואולם, מזכיר אדמו״ר הזקן את מורו ורבו, המגיד ממעזריטש, שלימד אותו אודות מאמר אברהם אבינו: ״ואנוכי עפר ואפר״. אברהם זכה להיות מרכבה למידת החסד העליונה. ספירת החסד תמיד משויכת אליו ומידתו היא ״אהבה רבה״ מתוך אהבתו הגדולה לקב״ה. ויחד עם זאת, אל לנו לחשוב שספירת האהבה העליונה היא מאותו סוג של אהבת אברהם. היא למעלה למעלה ממנה עד אין קץ ותכלית. אצל הקב״ה האהבה היא אינסופית בדרך שאדם לא יכול לתפוס או להשיג. אהבת האדם, גדולה ככל שתהיה, היא בעלת גבול כי נשמת האדם מלובשת בגוף גשמי שהוא מוגבל וסופי.
לכן, אמר אברהם ״אנוכי עפר ואפר״ כי היחס של אהבתו לעומת האהבה האלוקית היא כעין היחס בין אפר של עץ לבין העץ לפני שנשרף. לפני השריפה היו בעץ את 4 יסודות העולם. היו בו אש, רוח, מים ועפר. כעת נשאר רק יסוד העפר (באפר) והאחרים חלפו להם. כי העפר תמיד היה היסוד הכי עיקרי בו.
בעץ החיים של הקבלה ישנן 7 מידות אלוקיות וכך גם בעץ החיים של האדם - ישנן 7 מידות רגשיות.
החסד- הרצון להשפיע בלי גבול
הגבורה- לצמצם ולהגביל את ההשפעה
התפארת- הרחמים- לרחם על מי שצריך לרחם ולהשפיע בהתאם לצרכיו.
כשההשפעה מגיעה לידי מעשה בפועל (ולא רק בגדר רעיון) צריך להתייעץ איך להשפיע בדרך שיוכל המקבל לקבל את ההשפעה. ואת העצות נותנות ״הכליות היועצות״ שהן ספירות הנצח וההוד.
כפי שהכליות בגוף בוחרות איזה חומרים להכניס לדם ואיזה להוציא ולהפריש בשתן, כך הכליות הרוחניות שלנו מסננות את אור ההשפעה בהתאם לקיבולת המושפע או מקבל הטובה.
עניין זה מביא אותנו היישר לפרשת השבוע- פרשת ״שופטים״. שמתחילה במילים: ״שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ״. מסביר רש״י שהשוטרים מוציאים לפועל את פסיקת השופטים. נביא הגאולה והנחמה ישעיה ניבא לירושלים: ״וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה״ (א כ״ו). כאן לא מוזכרים השוטרים, כי בזמן הגאולה מתמתק בשורשו ונעלם כל ״הרע״. לכן אין צורך בשוטרים שיאכפו בדרך של כוח את הפסיקה. הפסוק מוסיף גם את ״היועצים״. הרבי מליובאוויטש מסביר שההבדל בין שופט ליועץ הוא שהשופט שופט את משפט התורה והצדק על פי חוכמתו הגדולה, ואין זה חשוב לו אם הנשפט מבין את פסיקתו. כפי שלמשל שופט בבית דין ידבר בשפה גבוהה גבוהה גם כאשר הנשפט הוא איש בעל השכלה מאוד קטנה. לעומתו היועץ הוא מי שמתחשב במתייעץ ומייעץ לו באהבה בדרך שהוא יוכל להבין את העצה. הרב סקורי מלמד שאפשר להקביל זאת להבדל בין רב למשפיע חסידי. רב (׳שופט׳)יפסוק על פי דעת תורה, וייתכן שהפסיקה שלו תהיה מעומקי התורה שבהם אין תפיסה למי שפוסק עבורו. לעומתו המשפיע (׳היועץ׳) הוא כידיד טוב של המושפע ועל מנת שהמושפע ירד לסוף דעתו הוא יסביר לו במילים ובדרך המובנות לו. וייתכן שהמשפיע יצטרך לצמצם את עצמו ואת רוחב ידיעותיו שאותן לא יוכל להעביר למושפע ממנו, שמתייעץ עימו.
אלו הן הנצח וההוד, ״הכליות היועצות״ שכאמור מצמצמות בפועל את האור האלוקי, או את ההשפעה של האדם בחייו בהתאם למקבלים.
למשל, אבא שרוצה ללמד את בנו יצמצם את ידיעותיו לדרגת השכל שנמצא בה הבן, ויסביר לו שלב אחר שלב. כמו שפעוט מפורר לחם לפירורים כדי שיוכל לאכול אותו כך עושה האב עם העניינים המושכלים.
היסוד - היא ההתקשרות שמתקשר המשפיע עם המקבל בשעת ההתקשרות. כאשר אב רוצה ללמד את בנו ועושה זאת באהבה ורצון להעניק לבן, הבן יכול לקבל. וזה בזכות התענוג שיש לאב בזמן בלימוד. ככל שהתענוג גדול יותר כך ההשפעה והלימוד יהיו גדולים יותר. ממש כמו בזיווג גשמי שככל שהתענוג מתרבה כך ריבוי הזרעים בעלי הפוטנציאל להוליד חיים.
כל המידות המפורטות לעיל הן חיצוניות המידות.
ובתוכן מלובשות פנימיות המידות. האהבה היא פנימיות החסד. היראה היא פנימיות הגבורה, הרחמים היא פנימיות התפארת. פנימיות הנצח הוא הביטחון הפעיל, פנימיות ההוד הוא הביטחון הסביל, פנימיות היסוד היא הוא קשר הברית הנצחית בין המשפיע למושפע.
והמקור לכל מידות הרגש הם מידות השכל- המוחין.
ספירות חב״ד- חוכמה, בינה ודעת.
ככל שהשכל גדול יותר כך הוא מוליד מידות רגשיות גדולות יותר. אדם בעל שכל גדול יאהב דברים גדולים ואיש בעל שכל קטן יאהב דברים קטנים.
ישנה אמרה שלא ידועה לי מקורה: "אנשים קטנים מדברים על אנשים, אנשים בינונים מדברים על מקומות ואנשים גדולים מדברים על רעיונות"…
נאמר על לאה אמנו בתורת החסידות ששורשה הפנימי גבוה יותר משל רחל, משום שלאה היא בחינת המחשבה בעוד רחל היא בחינת הדיבור. זו הסיבה שלאה זכתה להוליד 6 בנים ליעקב, כנגד 6 המידות. לאה היא כנגד ספירת הבינה בעוד רחל היא כנגד ספירת המלכות השביעית. ה עילאה וה תתאה בשם הוי׳. ושתיהן יחד הקימו את עם ישראל.
אותן 6 מידות מחסד ועד יסוד. הן לא רק כוחות הנפש בחיים הארציים והגשמיים בהם ההשפעות הן יותר חיצוניות , אלא הן מייצגות גם את כוחות הנשמה אף בחיים האלוקיים הפנימיים.
ביחס לנפש האלוקית, ספירת החסד למשל מתבטאת באהבת ה׳ שגורמת לאדם לעשות חסד כדי לדמות לבוראו שכולו חסד, הגבורה מתבטאת בכך שהאדם עושה סייג לתורה, או בהקשר לפרשתנו, כשהוא שם ״שופטים ושוטרים״ בששת השערים שבפניו- 2 עיניים, אף, 2 אוזניים, פה. הוא שומר שלא לראות דברים שיזיקו לנשמתו, לא לשמוע דברי הבל ורכילות, לא להריח ריחות מזיקים שהרי חוש הריח הוא החוש שהנשמה נהנית ממנו ולכן אף עלולה להינזק מריחות טמאים, ולא להכניס לפיו מאכלים שאינם כשרים ועלולים להזיק לנפשו שהרי האוכל שאדם אוכל הופך להיות בשרו.
התפארת- היא לפאר את ה׳ ותורתו כמו למשל באמצעות פרוכת מהודרת לארון הקודש לכבוד יום הכיפורים, הנצח- לנצח את כל המניעות והעיכובים שמנסים להסית אותנו מהדרך האלוקית של נשמתנו (ייתכן שכתיבת דבר תורה בשעה 2:30 בלילה זה בזכות הנצח שמנצחת את עייפות החומר הגופני) ,
ההוד- להיות בהודיה לה׳ על כל נשימה ונשימה שבכל רגע ורגע בוראת את האדם מחדש מתוך כך שה׳ מאמין בו ובשליחות חייו. היסוד- להיות קשור בעצם הנפש למלך מלכי המלכים, חיי החיים וללמוד וללמד את תורתו הקדושה בעונג וחשק נפלא.
המלכות- היא לקבל עול מלכות שמיים במסירות אין קץ.
וגם כאן שורש המידות הרגשיות הן ספירות החב״ד- חוכמה שהיא מקור השכל והיא כמי מעיין שנובעים טיפה אחר טיפה ובינה שמרחיבה את אותן טיפות עד ששכל התורה זורם בנהרות. והדעת שמתקשרת באופן פנימי למושכלות עד שהן פנימיות וחודרות לעצם הנפש עמוק.
בפרשתנו מובא ש ״כי האדם עץ השדה״
ועץ חיים שכזה מוכרח שיוליד גאולה אמיתית ושלמה, מוכרח שממש במהרה ישובו שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה.
וישובו השלום והאהבה.
וישובו כל חיילינו ושבויינו הביתה במהרה.
שבת שלום ומבורכת,
תמר, אלול תשפ"ה
תגובות