עכשיו זה לעולם - פרשת "וירא"

בפרשת ״וירא״, אנו יכולים לתפוס מהם חיי אמונה, מהם חיים שבהם כל שנייה היא משמעותית ונחווית במלואה. לחיות בכאן ועכשיו ולראות מה הכי טוב שביכולתי לעשות ברגע זה מיד. אנו לומדים זאת מאברהם, צדיק יסוד עולם. לאברהם אבינו הצדיק אין תודעה עצמית, כל כולו מסור לעבודת השם ומצוותיו, ורץ במהרה לעשות ולקיים כל מצווה שמזדמנת לו בשמחה ובאהבה. רובנו במהלך חיינו, רצים ורצים כל הזמן, אבל בשביל עצמנו. רצים וממהרים להתקדם בחיינו, להשיג יותר ויותר עבורנו ועלינו ללמוד מאברהם ולהמשיך לרוץ אך לעשות זאת למילוי רצון בוראנו. כי כל המציאות שלנו כאן היא אשלייה. אין עוד מלבדו, רק הוא נמצא. אברהם, בעודו מתאושש מברית המילה שעבר, רק רואה את שלושת האנשים (המלאכים) ומיד רץ לקראתם, שש ושמח לקיים מצוות הכנסת אורחים. לא חושב כלל על עצמו ועל כאבו. כל כולו מסור לשליחותו. ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה״. ובהמשך, לקראת סוף הפרשה עומד בניסיון הגדול של חייו, העשירי והמאתגר ביותר. הוא מתבקש להעלות את בנו, יחידו, אהובו לעולה. והוא מייד ללא היסוס נכנס לפעולה. ואף קם בבוקר השכם כדי למלא את רצון השם. אין לו לרגע מחשבה או תהייה הוא מבצע את המוטל עליו באמונה שלמה... הוא לא חושב על העבר ( למה השם עושה לי את זה? מה עשיתי לא טוב? על מה אני נענש? וכו׳ וכו׳) הוא לא חושב על העתיד ( איך אבצע? מה אגיד? איך אחייה לאחר המעשה? וכו׳ וכו׳) הוא פשוט כאן ועכשיו ובשלווה פנימית מקבל באהבה ובאמונה כל משימה מפי עליון, ועומד בניסיון. ולעומתו, רואים את לוט, שגם כשכבר ה׳ שולח לו מלאך להצילו מאש הגופרית שתכלה את סדום ועמורה, הוא מתמהמה ומנסה להציל נכסיו ( עפ״י רש״י) הוא דואג לעתיד... לפרנסתו... כשחייו וחיי משפחתו כלל לא ברורים מאליהם ועומדים להינצל רק בשל רחמי השם. ואנו רואים את אשתו של לוט, שמצטערת על העבר, לא משתחררת, מביטה לאחור וניצבת במקומה - הופכת לנציב מלח. ‎״ וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח״. רבי אברהם אבן עזרא אמר: ״העבר אין, העתיד עדיין וההווה כהרף עין, אם כן דאגה מניין?״ אם נהייה עסוקים בעבר, נצטער כל הזמן על מה שכבר היה ונגמר, נהייה משותקים, נהיה קשורים כל הזמן לעברנו מבלי יכולת להתקדם הלאה בחיינו. העבר הוא אין- הוא כבר היה ואיננו. חז״ל אמרו: ״הרשעים מלאים חרטות״. כל הזמן מתחרטים על מה שהיה וחושבים שהיו צריכים לעשות או לומר אחרת. לפי הבעל שם טוב, כשאדם הוא באמונה שלמה הוא יודע שכל מה שאמר או עשה היה בהשגחת הקב״ה עליו, שהוא הכניס לו את הדברים במחשבתו. הדברים היו צריכים להיעשות ולהיאמר והכל לטובה. אם אדם מתחרט על מה שקרה או היה, זה רק כי הוא מוציא את הקב״ה מהתמונה, ולכן הוא נחשב כ״רשע״. ובאותה מידה אל לנו לדאוג כל הזמן לגבי העתיד, הוא עדיין לא קיים, הוא רק אשלייה, ואין לנו באמת עליו שליטה. כל מה שיש בידינו זה ההווה. הכאן, העכשיו, ואם לא נתפוס אותו, אז גם הוא יברח... כי הוא חולף ״כהרף עין״ אם אנו כל הזמן עסוקים במה שהיה או במה שלא הגיע עדיין... בשבת "וירא" אנו קוראים על שלושה בנים שכמעט וחלפו מהעולם, וברגע האחרון ניצלו ונשתנה ״גורלם״. הראשון ישמעאל, בנה של הגר, שלאחר שסולקה מביתה כשבנה ישמעאל על כתפה, אזלו המים מאמתחתא כשהילד בוער מחום, והיא איבדה תקוותה. השליכה אותו מתחת לאחד השיחים וזזה ובכתה, לא רצתה לראות במותו הבלתי נמנע לפי חוויתה. אך אז מלאך השם קרא אליה, וה׳ פקח את עיניה ובאר מים נתגלתה לפניה... השני הוא יצחק, ש״גורלו״ כביכול כבר נקבע עליו, הוא היה בדרכו לעלות ע״י אביו לעולה וכבר נעקד... וברגע האחרון, נגמר הניסיון באמונה, והמעשה נמנע. מלאך השם אליו קרא: ״ אַל-תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל-הַנַּ֔עַר״ ואברהם נשא עיניו וראה את האיל... ישועת ה׳ כהרף עין... ״וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת-עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה-אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶֽאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת-הָאַ֔יִל וַיַּֽעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ:״ והשלישי הוא המקרה שקרה עם בנה של האישה השונמית, שנקרא בהפטרה מספר מלכים ב׳ פרק ד. אלישע, איש האלוקים, התפלל לה׳ על הילד, לאחר שכבר היה מת, ובחסדי השם הצליח להחיותו ולהצילו. ומכך גם עלינו ללמוד, קל וחומר, כפי שאמר רבי נחמן: ״שאין ייאוש בעולם כלל״. שלאל לנו אף פעם להתייאש מהרחמים. ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מהרחמים״ כמאמר חזקיה. כי כל עוד אנחנו כאן הכל נטוי לשינויים , רק להאמין... עלינו רק לחיות בהווה, באמונה שלמה ובתקווה ולשאת קולנו בתפילה. לקבל כל מה שעובר עלינו בשמחה ואהבה, לברך על הרעה כמו על הטובה ולהיות בשלווה. ללמוד מאבינו אברהם שלעולם לא יצא משלוותו ושמחתו ולכן תמיד גם שרתה עליו רוח נבואתו. כי כפי שכתב הרמב״ם, אין הנבואה שורה על אדם, אלא אם הוא נמצא בשמחה. וזאת המידה הנכונה להיות בה בכל מקום ובכל זמן, ממש לעת עתה וכשאנו חיים כך, בכאן ובעכשיו, אנו יכולים לגעת בנצח, להיות מעל הזמן, להיות עכשיו ולעולם... https://youtu.be/6tiVxB0omVY

תמר, חשון תשע"ח 2017