נחמה בלי גבול
- תמר אשל
- 8 באוג׳
- זמן קריאה 5 דקות
פרשת "ואתחנן" וסימן י"ג בתניא - אגרות הקודש
השבת נקרא את פרשת ״ואתחנן״ בה מספר לנו משה רבנו על תפילותיו המרובות (515 במספר כמניין ואתחנן בגימטריא) למען כניסתו לארץ ישראל. אנו קוראים שהקב״ה לא נענה לתפילות ולא ביטל את הגזרה לפיה משה לא נכנס ויהושע הוא זה שיכניס את ישראל לארץ.
לכאורה, על פניו בראייתנו השטחית האנושית הנפש זועקת שנעשה פה אי צדק משווע. איך זה שמשה העבד הנאמן ששירת את הקב״ה ואת העם במסירות אין קץ במשך 40 שנה לא יזכה בסוף להיכנס איתם ארצה!?
לכן, בהפטרה לפרשה אנחנו קוראים נבואת נחמה. השבת הקרובה שלאחר ט׳ באב נקראת ״שבת נחמו״ שבה קוראים את נבואת הנחמה מהנביא ישעיה שמתחילה במילים ״נחמו נחמו עמי״
ואנחנו כל כך זקוקים לנחמה. נפשנו כבר עייפה ורצוצה. כל התפילות, המבצעים, הפרשות החלה, ההפגנות, המלחמות, הקורבנות, ועדיין לא קיבלנו את מבוקשנו, הם טרם שבו. ולא רק שטרם שבו אלא שהם הולכים ונמקים, וראינו במו עינינו מראות של שואה שהביאו הרבה מאיתנו לחידלון, לייאוש, לתעוקה עמוקה שאין לה נחמה. ענייה סוערה לא נוחמה.
איך ממשיכים מכאן הלאה?
בזכות רבי עקיבא ופנימיות התורה. דבר מלכות וספר התניא שמושכים אותנו פנימה למעמקים, למקומות הצפונים, הצנועים שאינם ניכרים. לנחמה שנמצאת מתחת לפני הדברים. מתחת ומעל לכל מה שאנו רואים.
העולם החיצוני הוא כל כך שטחי, כל כך לא מייצג, כל כך שקרי ולא אמיתי, כמעט כמו התמונות הוירטואליות המדומיינות של ״הגולם״ המלאכותי, שאצל כל כך הרבה הפך למלכותי.
בערב ט׳ באב ראיתי טלוויזיה. זה אולי הערב היחידי בשנה שעושה זאת ותמיד התכנים המשודרים מתאימים להלך הרוח הנדרש. ראיתי תוכנית שתיעדה את הילדים שהיו חטופים וחזרו מעזה. חדר ללבי במיוחד ילד אחד. על פניו נסוך חיוך תמידי, ואולם כשהתבוננתי פנימה מעבר למסך, מעבר למילים, מעבר לחיוכים, ראיתי כאב שאי אפשר להכיל, כאב של אובדן של אבא שהלך כל כך מוקדם ונשאר הילד מבלי שיש לו זרוע חזקה שמחזיקה ותומכת, מחבקת, מעודדת. ילד בתוך אינסוף רגשות שאין מקום בגופו הקטן להכיל, שאין לו כלים להרגיש אותן ולבטא במילים ואפילו לא בהבעות פנים.
אז מדוע אנחנו תמיד מתייחסים רק לרבדים החיצוניים וחושבים שאלו החיים? הודעות כתובות או קוליות, פוסטים ברשתות חברתיות, תצוגה של חיים טובים ומאושרים, הפגנת שרירים כשהלב מתפרק בפנים.
בקרוב ממש נידרש לבחור בחיים.
והחיים האמיתיים הם אלו הפנימיים, אלו שלא מדברים עליהם, אלה שמתרחשים במעמקים.
פנימיות התורה היא עץ החיים. האר״י הקדוש ז״ל אמר כבר בזמנו שכל אחד צריך ללמוד אותה. כי כשלומדים אותה היא אט אט מטפטפת טיפות של מים, של חסדים עליונים, שמרווים את הנשמה מבפנים, שמחברים אותה חזרה לחי החיים. וכשהנשמה מחוברת היא כבר לא תלויה בגורמים חיצוניים. היא לא מתפעלת מהחוסרים הגשמיים. כשהיא מחוברת היא כבר לא סובלת מגעגועים. לא געגועים למה שהיה ולא געגועים למה שהיה יכול להיות ונמנע.
בדבר מלכות של פרשת ואתחנן (שיחה משנת תשנ״א )מלמד הרבי מליובאוויטש את משמעות הכפילות של המילה ״נחמו״ בפסוק ״נחמו נחמו עמי״
הוא מסביר שה׳נחמו׳ הראשון הוא נחמה על חורבן בית המקדש הראשון, וה׳נחמו׳ השני נחמה על חורבן בית המקדש השני. ועצם הכפילות, הכפל שייך ומורה על הגאולה. למשל, כאשר אברהם אבינו נגאל מאור כשדים נכפלת המילה ״לך לך״. כמו כן, כשמכפילים ישנו ריבוי עד כדי בלי גבול. פעם אישה חסידה אחת לימדה אותי שכאשר מברכים אותי בברכה כלשהי, אפשר להשיב למברך: ״שתבורך בברכתך כפל כפליים״. הכוונה היא שהברכה החוזרת כלפיו היא בלי גבול ומדידה. כפל כפליים עד אינסוף.
הגאולה האמיתית והשלמה תתבטא בכך שאור אין סוף ברוך הוא יתגלה בעולם, יתגלה ה׳בלי גבול׳ . זה יתבטא באין סוף בחינות, וגם בבחינת החסד שיהיה בלי גבול, אהבה שאין לה סוף ומידה. ״ולא יסף״, במשמע ״ולא פסק״
בסימן י״ג בתניא אגרות הקודש מסביר אדמו״ר הזקן שיש שתי בחינות חסד. ׳אית חסד ואית חסד׳ (יש חסד ויש חסד). יש חסד שנקרא ׳חסד עולם׳, שהוא חסד מוגבל כי יש כנגדו את מידת הדין המצמצמת ומגבילה. זהו חסד ״זוגי״ שיש לו ״בת זוג״ והיא הגבורה. היא מצמצמת וממעטת את חסדו וטובו כך שלא ממש יצא מגדרו מרוב החסד שבו. היא עושה כלי לחסד שלא חלילה יתפזר לו.
ואולם מעליו יש חסד עליון שנקרא ״רב חסד״ (כבר למדנו עליו), שאין כנגדו מידת הדין. אין מה שימעט ויצמצם את רוב חסדו מלהתפשט בלי גבול ותכלית.
החסד הראשון, היותר תחתון, נמשך ממקום פנימי, אור ממלא כל עלמין. החסד השני העליון, נמשך ממקום מאוד גבוה שנקרא ״סובב כל עלמין״ (גם עליהם כבר למדנו בסימנים הקודמים).
ההבדל ביניהם זה באופן שבו הם מתגלים.
מכלל עובדי ה׳, מסביר אדמו״ר הזקן, יש שתי בחינות ומדרגות על פי שורש הנשמה של כל אחד למעלה. יש נשמות שמגיעות בשורשן מבחינת ימין (חסד) ויש מבחינת שמאל (גבורה/דין). יד ימין היא היד המושטת לרווחה, מקרבת, נותנת ומעניקה. בחינת ״וימינו תחבקני״. יד שמאל היא היד המרחיקה ודוחה, הקופצת את ידה, זאת ש״מחזיקה את הראש במקום שלא יזוז בחינת ״שמאלו תחת ראשי״.
כל מה שקשור לשמאל זה תמיד מגיע בצמצום, בסתר בהצנעה. הדין קשור למקומות החשוכים, האפלים. באותו ערב ״טלוויזיה״ צפיתי גם בסיפור של נער ששמו היה ״דין״ ומגיל צעיר עסק בכל מיני פשעים ושהה בכמה וכמה מוסדות ובתי מאסר סגורים. יום אחד הוא החליט לצאת מתוך אותו מעגל קסמים ולבחור בחיים. הוא שינה את שמו לדניאל (שם א-ל הוא שם החסד של הקב״ה) והחל להופיע במופעי סטנד אפ קומדי. לאחרונה עשו אודותיו סדרה (שנמכרה לנטפליקס) ושמה ״ילד רע״. (לא מקבלת תמלוגים :-) . הכל כדי להסביר מהו צד שמאל- מידת הדין. הדין נותן באופן מדויק את מה שמגיע ולא אגורה אחת יותר. גם הצדקה שתינתן על פיו תהיה מאוד מדודה. החסד של ימין לעומתו נותן בשפע.
למרות החלוקה הבסיסית בין בני אדם ששורשם מחסד לבני אדם ששורשם מדין, החלוקה אינה ממש דיכוטומית. לכל אדם יש את שתי הבחינות. גם אם אחת מהן דומיננטית יותר באישיותו, הבחינה ההפוכה תתגלה בו לעתים, בהתאם למה שעובר בחיים. ״לכל עת וזמן לכל חפץ״ כפי שאמר שלמה המלך. למשל, על אברהם אבינו כתוב שהוא מידת החסד והאהבה ויחד עם זאת בפרשת העקדה הוא נדרש להשתמש במידת הגבורה. יצחק אבינו משויך בתורת הסוד לספירת הגבורה כפי שכתוב ״פחד יצחק״ (פחד ויראה היא תכונת הגבורה) ויחד עם זאת היתה בתוכו גם לא מעט אהבה.
הההבדל בין אברהם ליצחק, מבאר אדמו״ר הזקן, הוא מה בגילוי ומה בהעלם.
בעוד שאצל אברהם החסד הוא בגילוי עד שהקב״ה קורא לו ׳אברהם אוהבי׳, והגבורה היא בהעלם, אצל יצחק הגבורה היא בגילוי והחסד בהעלם.
על כך אומר דוד המלך בתהלים: ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״. הטוב והחסד צפון ומכונס בתוך היראה.
הטוב הרב הצפון בתוך ׳יראיו׳ מגיע מהאור הסובב כל עלמין, מהחסד העליון הנקרא ׳רב חסד׳ כאמור. לכן כתוב בפסוק ׳רב טובך׳ אשר צפנת. דווקא באלה שנראים על פניו כאנשים של ״גבורה״ צפון חסד שלמעלה מכל הגבלה. לכן, ׳אל תסתכל בקנקן׳ אל תתפעל מהרושם החיצוני, מהצמצומים בעולמות התחתונים. ככל שנראה יותר חשוך, כך צפון בפנימיות הדברים יותר אור.
ככל שאתה רואה בחוץ צמצום ככה יש חסד בהעלם שאינו נראה, אלא לבעלי ראייה עמוקה כמו רבי עקיבא.
כולם בוכים ורבי עקיבא צוחק, כי כולם מתפעלים מהחושך, מהחורבן, מהשועלים שיוצאים מקודש הקודשים, ורבי עקיבא רואה בעיני רוחו את בית המקדש השלישי. הוא רואה את האור האינסופי, הבלי גבול. הוא רואה את האמת שמאחורי השקר, את האהבה שמאחורי הריחוק, את החיבור שבתוך הפירוד.
גם רש״י ידע שכשהקב״ה אומר למשה רבנו ״רב לך״ הוא מתכוון ״הרבה מזה שמור לך, רב טוב הצפון לך״. משה רבנו לא באמת חסר מאומה. יש בו שלמות של ״איש הא-לוהים״. הוא מחובר בכל רבדי נשמתו למלך מלכי המלכים. גם כאשר בחוץ נראה שהוא ״לא נכנס לארץ״ הוא באמת כל כולו בה. רק לנו זה טרם נגלה.
לקראת ט״ו באב, מאחלת לנו להתחבר לאהבה שהיא בלי גבול, אהבה של גאולה.
ואותה לשלוח למעמקי מנהרות ההסתרה.
ואם אין לנו את הראיה הפנימית של רבי עקיבא, נוכל לפחות להקשיב לקראת שבת קודש לעקיבא:
שבת שלום,
תמר, ערב ט"ו במנחם אב
בתמונה: אפרסק בשם 1881 שבירכנו עליו בתחילת חודש ניסן, רגע לפני שנקטף
תגובות