ייסורים של אהבה

סימן כ"ב בתניא - אגרות הקודש

אגרת קודש כ״ב היא אחת המרגשות והמחברות ביותר בתניא לרגש הפנימי החסידי. הרגש שהוא חיי החיים, שמזרים חיוּת בעורקים הרוחניים והגשמיים של כל העולמות וכל הנבראים. 4 אותיות שבוראות עולמות ומקנות להם את כל מה שהם באמת צריכים, ושלא ניתן לרכוש או להשיג בשום אמצעים חיצוניים מלבד להתחבר אל משמעותן בעומקים הפנימיים.

אולי היא הפנימיוּת של שם הוי׳ שתוכו רצוף א ה ב ה.

אדמו״ר הזקן מתחיל כביכול בתוכחה, שכבר מלכתחילה מסגיר שהיא באה מאהבה שמוסתרת מתחתיה. ״התוכחה״ היא כלפי החסידים שבאים להתייעץ עימו בעניינים גשמיים. ששואלים שאלות אודות פרנסה, בריאות, ואולי אפילו זוגיות. הם מבקשים מהאדמו״ר הכוונה בעניינים שנוגעים לחיים הגשמיים. והוא מסביר שלא היה מנהג כזה בימים עברו, אפילו לא בימי חכמי ישראל הראשונים, כמו התנאים והאמוראים, להתייעץ באלו הדברים. התייעצויות שכאלה היו רק בימי הנביאים ממש כמו שמואל הנביא, ששאול הגיע אליו להתייעץ בנוגע לאתונות שנאבדו לאביו (חיפש אתונות ומצא מלוכה כידוע).

מסביר בעל התניא שאת כל ענייני האדם בנושאים הגשמיים כנזכר לעיל ניתן להשיג רק בנבואה ולא באמצעות חוכמה. חכמי ישראל מאז הדורות הראשונים יכולים לייעץ בעניינים רוחניים, בנושאי תורה ויראת שמיים. כי ״הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים״. אמרו חז״ל שישנם שבעה דברים מכוסים שלא ניתן לדעת אותם וביניהם ידיעה אודות פרנסתו של אדם, או מועד חזרת מלכות בית דוד ובניית בית המקדש. באותה מידה שאין לנו ידיעה בשני כך אין ידיעה לגבי הראשון, ואם כך מדוע בכלל לשאול?!

אך מביא הוא את הסיבה לכך שממשיכות השאלות בעניינים שהחכמים כלל לא אמורים לייעץ וזאת בגלל אותה אהבה ש״מקלקלת את השורה״.

יש דרך מסויימת שדברים מתנהלים על פי טבע, על פי שכל והגיון אנושי, על פי סדר מבני, ואולם כשנכנסת לתמונה אהבה, היא מערבבת את הסדר והשורה, ופתאום דברים שבכלל לא עושים שכל ביומיום - נראים אפשריים, אפילו שאין להם באמת סיכויים. כך קרה גם כאן. האהבה הנפשית העצומה של החסידים לקב״ה, לתורתו ולמצוותיו גורמת להם לרצות לפתור את ענייניהם הגשמיים כדי שלא יפריעו להם בעבודת ה׳! הם רוצים להיות בריאים כדי לעבוד את ה׳ בכל כוחם, רוצים להיפטר מדאגות הפרנסה כדי שאלה לא יפריעו להם בלימוד תורתם, הם רוצים לפתור את כל בעיות הבית שלהם כדי לא להיות טרודים בעניינים אחרים מלבד בחיבור עצמי למצוות ה׳ ולתורת חיים. לכן, כשהם מבקשים להתייעץ עם אדמו״ר הזקן באותם עניינים גשמיים, אין זה משום שהם כל כך שקועים בעולמות התחתונים אלא דווקא משום שאין הם רוצים לטבוע באותם מים רבים…

ואולם, כאן עוזר להם אדמו״ר הזקן להתחבר לרובד עמוק יותר בנפשם. הוא עוזר להם לקבל שגם אותם קשיים, טרדות וייסורים שהם חווים, הם בפנימיותם אהבת ה׳ ובקשה שלו כלפיהם.

הם רוצים ״להתעלות מעלה״ אבל הקב״ה רוצה אותם דווקא כאן ״למטה״. הם רוצים אורות והוא מבקש מהם לבנות כלים. כמו אישה שחולמת חלומות עילאיים ובסוף מוצאת עצמה מול הכיור עושה כלים (אפילו לפעמים במקרה שלי :-)).

הקב״ה מבקש מאיתנו להפסיק לחפש פתרונות מהירים כדי להיפטר כבר מערימת הכלים, אלא לקבל את מציאות חיינו באהבה גם אם זה אומר להשפיל את עצמנו ולהכניע את רצונותינו הפנימיים. גם אם זה אומר לסבול חלילה ייסורים. גם אם מוכיחים אותנו, מנדים, מכאיבים לנו בנפש או בגוף.

אדמו״ר הזקן מביא משל לאב רחמן וצדיק שמכה את בנו (שהוא בוודאי אוהב בכל ליבו). אם הבן יפנה את עורפו או יברח או יחפש עזרה או מליץ יושר שיאמר עליו מילה טובה, הוא יפספס את כל המטרה שלשמה קיבל את המכה. האב רוצה ללמד את בנו מוסר, אם יברח מאותו לימוד ימשיך ללכת בדרך הסרה ולא ישכיל להבין טעותו ולתקן אותה. כמובן, ברמז אומר כאן בעל התניא שעל אף שדרך הטפת המוסר היא ראויה וחשובה, עם כל זאת היא אינה דרך חסידית. הוא לא קורא לאב המכה ״חסיד״ אלא רק רחמן וצדיק… דרך המוסר פועלת בקו שמאל, בקו הגבורה, ואילו חסיד תמיד ייטה יותר לצד החסד מכאן שמו ותוארו.

בכל אופן, לא כולם נולדו בשורש נשמתי מצד ימין. ויש מי שלא חוסכים שבטם מאלו שמושפעים על ידם. הם מוכיחים, מטיפים, מגבילים. ויהיה זה לרוב כלפי אלה ששורשם הוא דווקא מצד ימין ולכן הם לא מסוגלים להבין… איך זה שכך פועלים כלפיי? מעולם לא הייתי פועל/ת כך בעצמי על אף אחד או אחת בעולמי…. אך כך ברא הקב״ה את עולמו, שצד ימין משפיע לצד שמאל וצד שמאל משפיע לימין. כך דווקא אנשי החסד סובלים כל כל הרבה ייסורים… לפעמים מאלו שהם הכי אוהבים.

ואת אותם ייסורים עליהם לקבל באהבה, ״לסבול הכאותיו באהבה, לטוב לו כל הימים״, להביט אל מקור ייסוריהם פנים אל פנים מבלי להפנות עורף לאחור, מבלי לברוח או להתעלם, מבלי לנסות להעלים. ולהפנים שדווקא ״את אשר יאהב ה׳ יוכיח ״. אם יעמיקו בתוכחה יצליחו לראות שפנימיותה אהבה, שהיא עושה עבורם טובה.

כמו שיוסף הצדיק בפרשתנו ״ויחי״ ידע: ״וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב״.

אנחנו מבקשים ודורשים דווקא מאלה שבהם אנחנו מאמינים, שאפשר כבר לצפות מהם לעמוד בתנאים. אל תינוק קטן אנחנו תמיד נביט בפנים מחייכים ולא נבקש ממנו דבר, רק נמלא את כל צרכיו. מילד שכבר גדל אפשר לדרוש יותר וככל שדורשים ממנו כך ילמד וישתכלל.

לכן, כשהקב״ה נותן לנו אתגרים בחיים זה רק מתוך החשק והרצון שלו להשפיע אלינו כל טוב עולמים, כדי שנעלה במדרגתנו, נגלה בתוכנו כוחות פנימיים, נשתכלל ונהפוך לעוד יותר טובים.

״כי באור פניך נתת לנו תורת חיים״- דווקא לבנים ולבנות שלו הוא משפיע ממקום פנימי, אישי, עצמותי, אוהב וגם דורש. ואילו לאחרים הוא משפיע שפע ממקום אחורי, חיצוני - לכן אומות העולם לא מסוגלים להגיע לאותם רגשות עמוקים ואוהבים נטולי כל אינטרסים כמו ישראל, כי טבועה בנו אותה אהבה, אותו אור, שמאיר מתוכנו גם כאשר חשוך מסביבנו.

לכן, יש בנו את הכוח והיכולת לקבל באהבה ואפילו ברצון את כל האתגרים, הפנימיים והחיצוניים, לקבל באהבה את הייסורים. הייסורים הפנימיים שאף אחד מחוצה לנו לא באמת מכיר. זאת החלטה אישית שעלינו לקבל בעצמנו כי אין איש יכול להכיר את ייסורי חברו או חברתו ואל לו לדון אותו עד שיגיע למקומו. והוא לעולם לא יגיע אז לעולם לא ידע. לעולם לא נדע מה עובר על חברינו בנפשם פנימה. לכן אין זו עצה יעוצה פרטית אלא כללית שכל אחד ואחת יכולים אם הם רוצים, ורק אם הם רוצים, להפוך אותה לבחירה אישית.

אך כן יכול לומר לנו בוודאות גמורה בעל התניא, שכאשר נחליט מרצוננו החופשי לבחור בזה. להפסיק לברוח מהייסורים אלא לקבל אותם באהבה ובחשק גדול מתוך התבוננות פנימה שהם לטובתנו, נבחרו בקפידה עבורנו, כל פרט ופרט, כל מילה וכל כאב הכי קטן, אז ״כמים הפנים לפנים״ נתחיל לחוש את אהבת ה׳ שהיתה עד כה נסתרת, באופן גלוי בלב שלנו בלי קשר למה שאנו חווים בחיים.

והיא, אותה אהבה, ״החסד שהוא בחינת אהבה הוא חיי החיים״. אין משאת נפש גדולה יותר מאשר לדבוק בחיי החיים, לחיות את אותה אהבה ששום מים רבים לא יכולים לכבותה. שאין דבר שיכול לפגוע בה כי היא מעל הטבע, מעל השורה.

ורק בסוף בסוף כשניגע כבר באינסוף אז ״גם ה׳ יתן הטוב״ ויאר פניו אלינו באופן מתוק, ימתיק את כל צערנו, ימתיק לנו את הגבורות בשורשן ויתבטלו הדינין נצח סלה ועד. הם יתבטלו כי בשורשם הם מעולם לא היו דינים, הם תמיד היו חסדים.

ועד כה סיימנו רק את החלק הראשון של האגרת

את החלק השני שלה צירפו החסידים בשלב יותר מאוחר, אבל גם הוא מכיל מתיקות שאי אפשר לעבור על פניה. בחלק השני אדמו״ר הזקן מדבר על עבודת התפילה מתוך ״עבודה תמה״ ומחזק את החסידים שלא לתת לשום גורם חיצוני מבית או מחוץ למנוע אותה. כי התפילה שבאה מתוך רצון פשוט ותמים מגיעה למקום שלמעלה מהחוכמה, שהיא מקום הסליחה. כשמישהו ״פוגע״ בנו אנחנו הרבה פעמים שומרים בליבנו את הפגיעה ולא שוכחים, השכל שלנו לא נותן לנו לסלוח ולשכוח. זה המקום שחלילה ממנו עלולים להגיע לנטירת טינה שהיא כוח מזיק מאוד בנשמה. התפילה יכולה לקחת אותנו למימד של הסליחה שהיא כאמור למעלה מכל שכל או חוכמה. הסליחה היא על טבעית ועל אנושית כמו האהבה (האמיתית).

בעל התניא מבקש מאיתנו שלא נעשה חשבונות לאנשים אחרים, שלא נחשוב שאנחנו יודעים כוונותיהם ומה הם חושבים עלינו או על החיים, כי זוהי מלאכת שמיים ולא מלאכת בשר ודם, לאלוקים הפתרונים…

עלינו להאמין באמונה שלמה במצוות חז״ל : ״ וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם״, כי אמת הדבר ש״כל אחד מתוקן מחברו״. בכל אדם אחר ממני יש משהו מתוקן ושלם יותר שאין בי, והוא יכול להאיר בי את החסר אצלי. אין אדם שאין בו אור אלוקי מיוחד שניתן לו מהבורא, אור בגוון האישי שלו שמיוחד עבורו. לכן, אל לנו לעלות בליבנו או במחשבתנו שיש חלילה אדם שבפניו אנחנו לא צריכים להיות שפלים. אין אף אחד שיוצא מן הכלל בעניין. לכן ״כל ישראל כאיש אחד חברים״ ואין לנו רשות ״לבחור״ של מי להיות חברים ואת מי ״להוציא מהמעגל״, המעגל הזה חייב לכלול את כולם כפי שהגוף כולל את כל האיברים כולם מבלי יוצא מן הכלל. כל היפרדות אפילו קטנה, אומר בעל התניא, ״נוגע בלב״ ״כי ממנו תוצאות חיים״. הלב מזרים את הדם והחיוּת לכל האיברים. כל פגיעה קטנה בלב פוגעת בכלל החיים של כל הגוף. כל היפרדות בין חברים פוגעת בשכינה שהיא הלב הכללי של כולנו. כשאנחנו מרחיקים מאיתנו אחרים זה לא פוגע רק בהם אלא בכל נשמות ישראל.

ואת החלק הבא הרבי ביקש ללמוד בעל פה, וכך גם אנו בנות קבוצת התניא. אפילו שרובנו כבר עברנו את גיל ה 50-

״וְעַל כֵּן אֲהוּבַיי יְדִידַיי, נָא וְנָא לִטְרוֹחַ בְּכָל לֵב וָנֶפֶשׁ לִתְקוֹעַ אַהֲבַת רֵעֵהוּ בְּלִבּוֹ, ״וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם״ כְּתִיב, וְלֹא תַעֲלֶה עַל לֵב לְעוֹלָם, וְאִם תַּעֲלֶה – יֶהְדְּפֶנָּה מִלִּבּוֹ כְּהִנְדּוֹף עָשָׁן, וּכְמוֹ מַחֲשֶׁבֶת עֲבוֹדָה־זָרָה מַמָּשׁ.

כִּי גְדוֹלָה לָשׁוֹן הָרָע כְּנֶגֶד עֲבוֹדָה־זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. וְאִם בְּדִבּוּר כָּךְ כוּ׳, וּכְבָר נוֹדָע לְכָל חֲכַם לֵב יִתְרוֹן הֶכְשֵׁר הַמַּחֲשָׁבָה עַל הַדִּבּוּר, הֵן לְטוֹב וְהֵן לְמוּטָב.

וַה׳ הַטּוֹב הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַּשָּׁלוֹם, יָשִׂים עֲלֵיכֶם שָׁלוֹם וְחַיִּים עַד הָעוֹלָם, כְּנֶפֶשׁ אוֹהֵב נַפְשָׁם מִלֵּב וָנֶפֶשׁ:״

 חסידים אמיתיים לא רק נמנעים מלדבר לשון הרע אודות אף אחד או אחת מישראל, אלא אף לא נותנים להיפך הטוב אודותם לעלות במחשבותיהם.

מחשבה טובה מובילה לדיבורים טובים ממילא, ולחיבורים שמאירים את העולם באור של שלום ואהבה. עד שיתגלה משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה ועלינו מוטלת המשימה להכין עבורה את הקרקע.

תמר, טבת תשפ"ו

בתמונה: נבטי מוריה (מרווה) ארץ ישראלית, ירושלמית וכחולה אצלי בגינה.