מלחמת החיים... - פרשת "וישלח"
בפרשת "וישלח" יעקב אבינו מתחיל בדרכו חזרה ארצה, למלא ייעודו ושליחותו, אך לפני כן יעקב רוצה "לבדוק מה המצב" אצל אחיו עשיו... האם אחרי למעלה מעשרים שנות ניתוק עשיו עדיין בשנאתו כלפיו? יעקב שולח מלאכים אליו... והמסר איננו מרנין, שנאת אחיו עודנה שרירה וקיימת כבעבר, הוא עדיין מעוניין להרוג את אחיו ולנקום נקמתו במי ש"גזל" לו ברכתו. יעקב, על אף שקיבל הבטחה שיגיע לארץ הקודש וישוב הביתה בבטחה, לא בטוח בעצמו, לא בוטח שעדיין מימוש ההבטחה מגיע לו, חושש שמא קלקל משהו או חטא במהלך השנים והשתנו פני הדברים... הוא מבין שפני אחיו למלחמה והוא נוקט בשלוש דרכי התמודדות שונות. הוא מכין לאחיו מתנות, כדי לנסות לפייסו... הוא מתכונן ומפצל את כל העם אשר איתו לשני מחנות למקרה שאכן ייאלץ להילחם, שלא יהיו כולם במקום אחד... והוא מתפלל לאלוקיו...
יעקב חושש מאוד. הוא הגיע לחרן חסר כל, עם מקלו בידו ובמהלך השנים הקים משפחה ענפה, צבר הון ורכוש גדול, יש לו הכל... לכאורה, היה יכול להישאר בחרן להמשיך לחיות חייו בשלווה מבלי לחזור לעין הסערה, מבלי להתקרב להר שעיר, מבלי להתמודד עם איבת השנאה... יכל לעשות לו ולביתו ולשכוח מכל עניין שליחותו... אך הוא לא בחר בדרך הקלה, בדרך הקטנה, אלא בדרך הלא פשוטה שממשיכה את דרכי אבותיו, הדרך שממשיכה את הקמת העם שיש לו תפקיד חשוב וייחודי בעולם.
לאחר שיעקב מעביר את משפחתו לעבר השני של הנחל ונשאר לבדו מגיע "איש" להילחם עמו... מלחמה קיומית שתוצאתה משפיעה לא רק על חייו האישיים של יעקב, אלא גם על חייהם של נשותיו וילדיהם, על חייהם של צאצאיהם ועל חיינו אנו, עד היום, חיותו של עם ישראל... מאבק שנמשך לילה שלם בין יעקב לבין מלאך שהיה שרו של עשו ובא לעצור את יעקב, למנוע ממנו להמשיך בשליחותו הקדושה בהמשך מסעו ארצה. לילה שלם המלאך ניסה וניסה אך ראה עם עלות השחר שלעולם לא יוכל להכריע את יעקב... הוא מצליח לפגוע ביעקב בכף ירכו וגורם לצלעתו אך לא יכול להכריעו... הוא מבקש מיעקב שישלח אותו לדרכו... יעקב מתנה זאת בקבלת ברכה והוא מקבל את שמו - ישראל - כי מעתה הברכות מגיעות עבורך בדרך ישרה, בדרך של שררה, בדרך גלויה. לא בעקבה ורמיה (רש"י).
בהמשך הפרשה מתרחש האיחוד המרגש בין יעקב לעשיו, ברגע האחרון, לאחר שעשיו רואה את כל מתנותיו של אחיו ובעיקר צופה בו משתחווה ומשתחווה 7 פעמים לקראתו, יוצאת מתוך עומק נשמתו מידת רחמנותו. הרחמים שהיא מידתו של יעקב (חסד+גבורה הולידו רחמים) מתגלית בעשיו שעל אף רשעותו נגלה שגם לו יש נקודה של טוב ורחמים בעמקותו. זאת היתה נקודה של אור בתוך חושך שנאתו של עשיו שהמשיכה וממשיכה להכות ולהכאיב לעם ישראל בכל דורותיו.
כשיעקב מתפלל לאלוקים הוא מבקש : "הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָֽנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים:" "הצילני נא מיד" ראשי תיבות "המן" - רמז להמן שיצא להכות אם על בנים... (בעל הטורים). כבר בפרשתנו נולד עמלק, עמלק הוא נכדו של עשיו, שהולך בדרכיו ואף ממשיך ומגביר את השנאה, כל ימינו עמלק נלחם בנו מלחמת חורמה... מזרע עמלק יצא המן ועמלק הוא מי שרצה להכחידנו לפני 80 שנה במלחמת העולם השניה... נראה שהחשש והפחד שהרגיש יעקב היה רמז לבאות... יעקב אבינו הצדיק, בחיר האבות, ידע ששנאת אחיו עשיו היא כזאת שתעשה לנו עוד הרבה צרות... צרות כואבות עד אימה, צרות שהשאירו מאיתנו רק את שארית הפליטה... שגרמו לנו לצלוע, להילחם עד נשימתנו האחרונה אך לעולם לעולם לא מלחמה שהכריעה את עמנו, העם הנבחר שיש לו קיום לעדי עד, שיש לו שליחות ומטרה שכל פרט ופרט בו מוכן למסור נפשו למענה, במודע או שלא במודע. זאת היא ירושתנו מאבינו יעקב שנלחם ונלחם ולא נכנע, בעוז רוחו הנחיל בנו את כוחות נפשו.
לכן כאמור, המלחמה של יעקב במלאך היא לא מלחמה אישית, היא מלחמה על זמנית, מלחמה בין האהבה ולשנאה, בין קדושת החיים לבין הטומאה. בין מימוש השליחות והמטרה הרחבה לבין מימוש עצמי אישי וראייה צרה, בין הספק שמגיע מעמלק לבין הביטחון בניצחון...
לאחר אותה לחימה בפרשה אנו מקבלים מצווה: "עַל כֵּ֡ן לֹא־יֹֽאכְל֨וּ בְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַֽעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה:" המצווה שאולי עד היום לא הבנו כראוי את עומקה, מצווה שהיא כביכול לא ממש ברורה, מה אכפת לנו כביכול אם הוציאו את גיד הנשה או לא הוציאו אותו לבהמה? אך רק לאחר הוצאת הגיד הזה (בצירוף ליתר תנאי הכשרות) אפשרי לנו, כצאצאיו של יעקב אבינו לאכול את אותה בהמה.
הרשב"ם מפרש שהמצווה הנ"ל היא "לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הקב"ה שלא מת". בספר החינוך מובא שאחד משורשי המצווה הוא : "כדי שתהיה רמז לישראל שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגליות מיד העמים ומיד בני עשו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד ענין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם".
היום ט"ו כסלו הוא יום פטירתו של סבי יורי אנגל ז"ל (שבארץ עוברת שמו ליוראי). סבי איבד את כל משפחתו בשואה הארורה. את כולם... לא נשאר לו אף קרוב משפחה ולו אחד. את אביו ואמו, סבותיו וסבתותיו, אחותו היחידה והיקרה... כל דודיו ובני דודיו ודודותיו.. נשאר לבד בעולם... שארית הפליטה... אך מתוך אותו אור קטן קטן שנותר העמיד יחד עם סבתי בטי, בת 94 שתיבדל לחיים ארוכים וטובים, משפחה גדולה וענפה שהולכת ומתפתחת וממשיכה... שני ילדים נולדו להם. אבי יעקב שיחייה חיים טובים וארוכים ודודתי אילנה היקרה, וענפי האילן הולכים ומתרבים לתפארה.
ניצחון קטן בתוך ניצחון גדול - ניצחוננו כולנו, ניצחון עמנו.
אם יש משהו אחד שסבי הותיר לנו בירושה זה הוקרת המשפחה. המשפחה שלו היתה כל עולמו. אדם שהיה טוב לבריות, מעולם לא היה איש שלא אהב אותו כי הוא נהג בנעימות ובכבוד עם כולם מתוך צניעות, הכרת תודה ואהבה. זכר איש טוב ויקר לברכה.
מאחלת לנו שנזכור, שכל אחד ואחת מאיתנו, כל עם ישראל - כולנו משפחה אחת גדולה. משפחה של ממש שכל פרטיה אהובים וחשובים יקרים ושמורים.
והלוואי שנזכור כולנו שאותה האמונה ואותו הכוח של יעקב אבינו נמצא גם בנו - האמונה והכוח שיוציאו אותנו מכל צרותינו, שיעזרו לנו להתגבר על כל הספקות, על כל חוסר האמון שבא מבחוץ או מבפנים ויובילו אותנו באהבה עצומה להתגבר על כל כוחות השנאה. האמונה והאהבה שיובילו אותנו לשליחותנו ואת העולם כולו לקראת הגאולה, עד אשר יתגלה משיח צדקנו במהרה והגאולה תהיה אמיתית ושלמה ואפילו צאצאיו של עשיו יחזרו לשורש נשמתם ויתגלה האור והטוב הטמונים בם.
תמר, טו כסלו תשעט 2018
