מימינו אש דת למו

פרשת פנחס וסימן י' בתניא - אגרות הקודש

היום, הלימוד בפרשת השבוע (פינחס), ליקוטי תורה לאדמו״ר הזקן והתניא (אגרת קודש י׳) ייקח אותנו למסע קצר להבנת הערך הנפלא שנמצא דווקא כאן בעולם הזה התחתון, בשונה מהעולם הבא- העולם העליון.

מסע שיבהיר לנו את אמרת חז״ל:

״יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִכָּל חַיֵּי הַעוֹלָם הַבָּא״ (אבות ד י״ז)

בסוף הפרשה הקודמת בלעם הרשע ייעץ לבלק לשלוח את בנות מואב לפתות את ישראל למעשה זנות ובכך להצליח לפגוע בהם כי ידע שאלוקי ישראל שונא זימה. בלק הקשיב לעצה ואכן העם החל לזנות אל בנות מואב שגם הביאו אותם לכדי עבודה זרה לבעל פעור. ״הגדיל״ לעשות זמרי נשיא שבט שמעון שזנה עם כזבי בת צור, בתו של בלק, המדיינית היחידה (לפי אור החיים הקדוש) שזנתה מבנות מדיין והיוותה "השראה" למואביות. החלה מגפה בישראל אך פינחס בן אלעזר ונכדו של אהרון עשה מעשה של מסירות נפש מתוך קנאת ה׳ ועצר את המגפה.

השבוע בפרשת פינחס ה׳ מצווה את משה:

״צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם״. ״צרור״ מסביר רש״י הכוונה לאיב אותם. להפוך אותם לאויב. אור החיים הקדוש מוסיף ומבאר שהציווי הוא לשנוא את כל הערב מהם, את כל תחושת הערבות שהייתה להם מאותם מעשי זנות. לשנוא את מה שהתאוו אליו, שזהו אחד מהתיקונים של התשובה. לא להכות את המדיינים ישירות, אלא ראשית להביא את עצמם לתהליך תשובה שבה ישנאו אותם לא רק בגלל שמתו בגללם במגפה אלא בגלל שגרמו להם לזנות ולעבוד עבודה זרה. לאחר שיתקנו את מחשבת העבודה הזרה שנטמעה בהם הם יטו עצמם לטבע האלוהי ובזה המגפה מסתלקת משורשה. לכן רק אחרי ציווי זה בפרשה מופיעות המילים ״ויהי אחרי המגפה״.

בהמשך הפרשה, לאחר חלוקת הארץ, מופיעים הציווים הנוגעים להבאת קורבנות:

״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ: וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ…״ (במדבר כ״ח ב-ג)

אדמו״ר הזקן מלמד (בליקוטי תורה) שכל מצווה ומצווה על האדם לקיים בשלושת הבחינות: מחשבה, דיבור ומעשה. בפסוקים הנ״ל כתוב פעמיים ״ואמרת״ (פעם ׳ואמרת אליהם׳ ופעם ׳ואמרת להם׳)

הפכם הראשונה שכתוב ׳ואמרת׳ היא כנגד עבודת הקורבנות במחשבה ובדיבור. הפעם השניה שכתוב ׳ואמרת׳ היא כנגד הקרבת הקורבן במעשה.

הקרבת קורבן במחשבה- היא עבודת התפילה.

הקרבת הקורבן בדיבור- היא תלמוד תורה בנושא הקורבנות.

הקרבת קורבן בעשייה אין אנו יכולים לעשות כיום כל עוד אין לנו בית מקדש.

מסביר אדמו״ר הזקן את ההבדל בין העבודה שלנו בתורה ומצוות בעולם הזה, באפשרות התשובה, ביחס לעולם הבא. רק כאן בעולם הזה יש לאדם את יכולת הבחירה לבחור בטוב, לשוב בתשובה גם אם כבר עבר איזושהי עברה. לעומת זאת בעולם הבא כבר אין בחירה חופשית ואי אפשר לתקן את מה שלא תיקן כאן. אמנם בעולם הבא ישנו גילוי אלוקי נעלה יותר, וישנו ביטול של הנבראים לאלוקות, והנשמות של הצדיקים מתענגות מזיו השכינה כי שם האור האלוקי גלוי יותר והצדיקים מסוגלים להשיג אותו וליהנות ממנו. אך שם כבר אי אפשר לתקן מה שקלקלנו בעולם הזה. כשמגיעים לעולם הבא נסגר חלון ההזדמנויות שלנו לעלות מחייל לחייל ומדרגה לדרגה בזיכוך הפנימי והחיבור לנשמתנו האלוקית דרך תשובה, מצוות ומעשים טובים. תורה אפשר ללמוד גם בעולם הבא אך לא ניתן כאמור לתקן מה שנפגם. למשל, כאן ניתן להפוך את האש והלהיטות שלנו לענייני העולם הזה ללהיטות ותשוקת הלב רק לה׳ לבדו. אין זה אומר חלילה ״לכבות״ את האש הפנימית אלא רק להפנות אותה לאלוקות במקום להתפעל מכל ענייני העולם. השוני הוא בעיקר בכוונה הפנימית, שאנו יכולים לקדש אותה יותר ויותר ככל שאנו מטמיעים את נוכחות ה׳ בכל נברא ונברא, כולל בנו, ככל שאנו משיגים שאין עוד מלבדו. שהוא יש ואנחנו אין. הדבר דומה להבאת קורבן. מסביר אדמו"ר הזקן שהקורבן הוא מבעל חיים והוא מיסוד האש. כי דומם-צומח-חי-מדבר הם כנגד 4 היסודות. דומם הוא יסוד העפר, צומח הוא יסוד המים, חי הוא יסוד האש ומדבר הוא יסוד הרוח. את הפסוק מבראשית "ויהי האדם לנפש חיה"תירגם אונקלוס שזוהי "רוח ממללא". כשאדם מקריב את האש והחיות שבו לאלוקות הוא עובר מדרגת בעל חיים לדרגת מדבר ודבק ברוח האלוקית שמחיה את נשמתו.

למעשה, העולם הזה הוא עולם החסד ״עולם חסד ייבנה״ שבו הטוב והרע מעורבבים, שבו חסד ה׳ על כל ברואיו גם כאשר הם סוטים מדרך הישר. לעומת זאת העולם הבא הוא עולם הדין. שם כבר אין קשר בין טוב לרע, וכל נשמה נמצאת במקומה במדרגה שאליה הצליחה להגיע (והמעשים שאנו עושים כאן לעילוי נשמת מי שנפטר מסייעים לו כפי הנראה לעלות מעבר למה שהגיע בעצמו בחייו).

אדמו״ר הזקן מעמיק ברעיון זה בסימן י׳ באגרות הקודש של ספר התניא.

הוא מסביר את המילים משירת האזינו ״מימינו אש דת למו״. ואומר שלמרות שהתורה מגיעה בשורשה מקו ימין שהוא חסד (מימינו), כדי שהחסד הזה יוכל לרדת לעולמות התחתונים המוגבלים הוא חייב להצטמצם. לכן החסד משתלשל דרך האש שהיא מהות הגבורה והצמצום של האור האלוקי. לכן במתן תורה, המצוות נאמרו למשה רבנו מפי הגבורה.

את המשכת האור האלוקי למטה אנו ממשיכים דרך קיום רמ״ח (248) מצוות עשה שבתורה, שהן מצומצמות ומוגבלות במידות ובזמן. למשל, הקורבנות צריכים להיות בעלי חיים מסוימים בגיל מסוים ויש להביא אותם בזמנים מוגדרים. גם מצוות הצדקה לפי זה מוגבלת בשיעור קצוב, כך שאדם שמהדר במצווה יתרום חומש (חמישית) מרווחיו לצדקה. ואילו אדם שפחות מהדר יתרום לצדקה מעשר.

הצדקה, אמרו חז״ל היא המצווה הכללית ששקולה כנגד כל מצוות התורה. היא מהות החסד. המילה חסד, מסביר בעל התניא, מורכבת מהמילה ״חס״ והאות ד -שנקראת דלי״ת. משמעותה שישנה רחמנות על הדל והאביון. ״דלית ליה מגרמיה כלום״ - שאין לו כלום מעצמו. אך הוא מבחין בין שני סוגי חסד. כמו שכתוב בזוהר הקדוש: ״אית חסד ואית חסד״ יש חסד ויש חסד. יש ״חסד עולם״ שהוא חסד שמשתלשל דרך העולם בדרך שראינו, דרך האש, והוא מוגבל וקצוב. זהו חסד שבעל התניא מבאר שהוא מתאים למי שלא חטא לעולם. ״לשומר התורה שלא סר ממנה ימין ושמאל אפילו כמלוא נימא״.

אך רובנו ככולנו איננו בדרגה הזאת…

לכן אנו נדרשים לדרגת חסד נעלית הרבה יותר מחסד עולם. אנו נדרשים למעלת ה ״רב חסד״. חסד שהוא ללא גבול שהוא מגיע ממקום נעלה שמעבר לצמצום והגבלות העולם, חסד אינסופי בלתי מוגבל.

זאת משום שכאשר אדם לא קיים מצוות עשה או עבר על מצוות לא תעשה, הוא פגם בקודש העליון שממנו אמור לרדת האור השייך לאותה מצווה.

פגימה זו אפשר לתקן רק באמצעות המשכת אור עליון שלמעלה מהעולמות (שנקרא אור סובב כל עלמין או אור מקיף), אור שלמעלה מהצמצומים.

הוא מבאר את הפסוק ממגילת איכה (אותה נוהגים לקרוא בתקופה זו ובעיקר בט׳ באב): ״חַסְדֵי יְהוָה כִּי לֹא תָמְנוּ כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו״. ומסביר מדוע לא כתוב שחסדי ה׳ לא תמו, אלא דווקא ׳תמנו׳ עם עם האות נ׳. מלשון תמימות. הכוונה שאין אנו תמימים ושלמים בלי שום חטא ופגם בנפש ובעולמות העליונים ולכן אנו צריכים להתנהג בחסדי ה׳ שהם בלי גבול ותכלית כדי לעורר עלינו רחמים וחסד עליון שהוא רב חסד ורחמים בלי גבול ותכלית. ככתוב בפסוק ״כי לא כלו רחמיו״. כמו שהקב״ה מלא רחמים וחס על כל העולמות הדלים.

את החסד הזה אנו מעוררים על ידי צדקה שהיא בלי גבול ושיעור שכאשר היא מלווה בתיקון מה שפגמנו דרך תשובה, היא עולה אפילו על הבאת קורבן במקדש, כמו שכתוב במשלי (כא ג): ״עֲשֹׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַיהוָה מִזָּבַח״. כלומר, העבודה היא לשוב בתשובה על מה שקלקלנו ולתת צדקה מעבר לכל שיעור שחשבנו, בלי גבול כלל, בלי חישובים מדויקים של מעשרות או חומשים. פשוט לפזר לצדקה את ממוננו באופן שמעבר לטעם ודעת, מעבר להגיון של שכלנו.

את כל זה אנחנו יכולים לעשות רק בעודנו כאן בעולם הזה, עולם החסד שבו גם אם ישנם ייסורים לאדם הן מזככים את נשמתו ולכן הם חסד גדול עמו. גם מה שנראה לנו ״דין״ כאן הוא חסד עליון שאם היינו רואים את התועלת שלו ממבט על היינו בוחרים בו בשתי ידיים ובחפץ גדול. ואולם, כאשר אנחנו בעצמנו מתנהגים בדרך של רב חסד ייתכן מאוד שאנו חוסכים מעצמנו מה שנראה בעולם זה דינים. כסף נקרא ״דמים״. כשאנו מעניקים מכספנו שעמלנו עבורו או שיכול היה לשמש אותנו לחיי נפשנו, אנו ממתיקים את הגבורות של הדמים והופכים אותן לחסדים. בכך עבודה זו של ״רב חסד״ דומה לעבודת הצדיקים שמסוגלים להפוך דין לרחמים.

שנזכה.

תודה לאדמו״ר הזקן על תורת החסידות שבכתב ולרב אליהו סקורי (פנחס הוא אליהו) שמעביר לנו את דברי האלוקים החיים בלימוד שיכול להיות מושג בכלי שכלנו הדלים.

שבת שלום,

תמר, תמוז תשפ"ה

בתמונה: קורבנו של אדם הראשון בהר המוריה. מתוך ספר: "בית המקדש בירושלים"/ הרב ישראל אריאל.