מים חיים - פרשת "בשלח"
השבת נקרא את פרשת "בשלח" שכולה מלאה במים: מי ים סוף שנקרעים לשניים, שירת הים בהודי'ה ושבח לא-ל: " מִ֥י כָּמֹ֖כָה נֶאְדָּ֣ר בַּקֹּ֑דֶשׁ נוֹרָ֥א תְהִלֹּ֖ת עֹ֥שֵׂה פֶֽלֶא..." פרשת המים במרה, המן שעולה על שכבת הטל ולאחר מכן בקיעת המים מן הצור ע"י משה שמכה בסלע במסה. כל המים שבפרשה יחד עם שפע המים שמטפטפים ומכים על חלונותינו בימים אלו מחייבים פוסט רטוב...
מים הם חסד. הם מכוונים ברוחניות כנגד ספירת החסד שעניינו הוא אהבה. אהבה היא נתינה, מים שיורדים משמיים ומרווים את האדמה. בנפש שלנו האדמה קשורה לעבר, לגעגוע למה שהיה, לעתים לתחושת מקובעות ורצון להישאר במקום. המים מאזנים את האדמה והם קשורים לזרימה... ליכולת לזרום ולהשתנות בהתאם למציאות המתהווה כל שנייה, להמשיך קדימה למרות הכל. המים הם תקווה, הם עתיד, הם חיים. הם מצמיחים. בלי מים אין חיים בטבע. בלי חסד, בלי אהבה, אין חיות לנשמה.
התורה נמשלה למים : "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה' א). כפי שיש לגוף שלנו צמא למים כך לנשמה שלנו יש צמא לדברי תורה שמחיים אותה. "תּ֘וֹרַ֤ת יְהֹוָ֣ה תְּ֭מִימָה מְשִׁ֣יבַת נָ֑פֶשׁ" (תהילים יט' ח) כפי שהמים נמצאים בכל מקום "מסוף העולם ועד סופו" כך גם התורה. היא נמצאת בכל מקום (אפילו בפייסבוק :-)) אם רק נפתח מעט את ליבנו ושכלנו אליה היא תרווה אותנו בעומק נפשנו. כפי שמים יורדים מן השמים כך גם התורה שמשמיים ירדה. כפי שמי מעיין או מי גשמים מטהרים את האדם מטומאה, כך התורה מטהרת את אשר לומדה. כמו שהמים מכסים ערוותו של ים "כמים לים מכסים", כך התורה מכסה את ערוותן של ישראל ככתוב במשלי: "וְעַ֥ל כׇּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה" (י' י"ב)... כמו שמים יורדים טיפה אחר טיפה והופכים לנחלים, כך גם התורה, אפילו אם נלמד בה מעט, בכל יום שעה, לבסוף היא תזרום בנו כנחל נובע... המים זורמים ממקום גבוה לנמוך ומתקיימים ונשמרים בכלים הכי ירודים (כלי חרס). בהקבלה לכך אדם שיכול ללמוד ולקבל דברי תורה הוא אדם "שדעתו נמוכה עליו" ואיננו מחשיב עצמו לכלי זהב או כסף אלא יותר לחרס... אדם שרואה עצמו שפל וקטן יוכל לקבל שפע ממי המעיין... (בהשראה ממדרש שיר השירים רבה א, יט).
בפרשה שלנו פרעה וחילו רודפים אחרי בני ישראל (אחרי שפרעה שוב הפך לבבו וחזר בו), בני ישראל מפחדים: "וַיֹּֽאמְרוּ֘ אֶל־משֶׁה֒ הֲמִבְּלִ֤י אֵֽין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהֽוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם". בני ישראל מתוך הפחד מתחרטים על הכל רוצים לחזור לעבדות והעיקר לא להתמודד איתו שוב, והפעם מרגישים שאין להם יותר לאן לברוח, "עם הגב לקיר". משה מרגיע אותם, מבטיח להם שזהו, זאת הפעם האחרונה שהם רואים את מצרים והם לא צריכים לעשות דבר: "יְהֹוָ֖ה יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּֽחֲרִשֽׁוּן:"... ואז קורה הנס הגדול מכולם, גילוי אלוקות של ממש: "וַיֵּ֨ט משֶׁ֣ה אֶת יָדוֹ֘ עַל הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ יְהֹוָ֣ה אֶת־הַ֠יָּ֠ם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת הַיָּ֖ם לֶחָֽרָבָ֑ה וַיִּבָּֽקְע֖וּ הַמָּֽיִם: וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם:"
בקיעת הים.
הים לפי תורת הקבלה נקרא "עלמא דאתכסיא", העולם המכוסה, הנסתר. היבשה נקראת "עלמא דאתגליא" - העולם הנגלה, המציאות הנראית לעין. גם אצלנו בנפש ובחיים יש את המציאות הגלויה וההתנהגות החיצונית שלנו ויש את המציאות הנסתרת שנמצאת בעולמנו הפנימי החבוי. כשאנו רואים אדם אחר לפנינו אנו לרוב רואים רק את הנגלה שלו ואת מה שמסכים לחשוף מפנימיותו, מעבר לזה רוב רובו מכוסה. אנו רואים רק את "קצה הקרחון" שלו אנו לא רואים עולם פנימי שלם ומלא שנמצא בתוכו. כמו העולם המרהיב, השופע והמגוון שנמצא רוב הזמן מכוסה מעינינו מתחת לפני הים...
הנס בקריעת ים סוף הוא שהנסתר הפך לגלוי, הים נבקע לשניים ופנימיותו הפכה חשופה לעיני כל. בקריעת ים סוף פנימית בנפש שלנו אנו נחשפים לתוך הנסתר שקיים בנו, בתוך תוכנו שהרבה פעמים הוא איננו בתודעתנו. המצב של קריעת הים וגילוי היבשה הוא בדיוק הפוך למעשה הבריאה. בבריאת העולם המצב הראשוני היה אחדותי של נסתר, של מים ושל סוד. היה אור אינסוף אלוקי שצמצם את עצמו ואפשר בריאה נפרדת של אדמה. למעשה ממצב אחדותי שהכל היה אחד התחיל תהליך של צמצום והפרדה ויצירת יש מתוך האין. בתהליך של קריעת הים מתגלה האין שנמצא ברובד הפנימי של היש. מתגלים הסודות, מתגלות השכבות העמוקות והנסתרות.
גם אצלנו בנפש לפעמים במהלך החיים קורים לנו אירועים חיצוניים או פנימיים שגורמים לנו להיחשף לעומקים הנסתרים שנמצאים אצלנו בפנים. הנטייה הטבעית שלנו במציאות הגלויה שאנו מורגלים בה היא להשליך את הדברים הרעים, את האשמה, את הלכלוכים, על גורמים חיצוניים ולהשאיר את עצמנו טובים, זכים כמו מים טהורים...אבל אז מגיעים אלינו לפעמים ניסיונות והתנסויות שגורמים לקריעת ים סוף אצלנו בנפש פנימה, ואנו מגלים וחושפים בתוכנו כאלו תהומות... פתאום אנחנו מגלים שהים הפנימי שלנו מכיל לא רק דגים יפים ונעימים למראה, דגים שקטים ותמימים עם פיות מבעבעים וזימים... פתאום אנחנו מגלים שיש בתוכנו גם שרצים, גם תמנונים, גם דגים טורפים... ואז אנחנו נבהלים. מה, כל זה בתוכנו??? אני שכותבת דברי תורה, שמטפלת באנשים, שעושה רושם של איזה "צדיקה", בי יש קנאה? עצבות? אנוכיות? תאוותנות? אז למה בכלל שאמשיך לכתוב או לטפל באיזה זכות??? ואחרי שמי הים נרגעים וחוזרים למקומם, וכל המצרים טבעו בים, אז אנחנו מבינים שלא היינו קודם וכנראה גם לא נהיה מושלמים.. כן ננסה, לא ניכנע בקלות לתהומות הנשייה, אבל נלמד לחיות עם עצמנו, עם כל מה שיש בתוכנו בהשלמה.
יש אנשים שקל להם יותר להשליך החוצה את הקשיים ויש כאלה שאת הכל מכניסים פנימה, שמעדיפים לפגוע בעצמם מאשר באחרים והם אכן נפגעים ופגיעים. בחסידות נאמר, שהקב"ה נתן לנו שתי עיניים. עין ימין כדי לראות את הטוב שבאחרים ועין שמאל כדי לראות את הרע שבנו, מה צריך לתקן. לאלו שעין שמאל אצלם מאוד חזקה והענווה והשפלות הופכת להיות במידה יתרה,ה' המציא וברא עבורם בריאה נפלאה. שמה הראי"ה:
הרב אברהם יצחק הכהן קוק. שכתב כתבים נפלאים וביניהם:
"כשמרגיש אדם שהוא עלוב, ריקני, אין לו איל רוחני, ונופל הוא ומתמוטט, ידע שאור גדול מוכן לפניו. וכל הגרעונות, הביטולים, בין המעשיים בין הרוחניים, בין החיוביים בין השליליים, של כל ימי חייו, הנם מתיצבים לפניו, וכל עוונותיו מעידים עליו, והרי הוא תוהה, מתחרט מתוך מכאובים רבים, והוא מתרומם ושב, יוצא מעומק התהום אל גבעת הרום, מטומאה לטהרה, מאפלה לאור גדול". (מתוך "יש לך כנפי רוח" פרק ל"ח).
שנזכה כולנו להרוות צימאוננו במים זכים וטהורים ונתמלא בים הרחמים.
תמר, שבט תשע"ח 2018
