לכל איש יש שם - פרשת "שמות"
פרשת "שמות", מתחילה במניית שמותם של בני ישראל שירדו למצרים. שמותיהם כבר פורטו בפרשה הקודמת בזמן הירידה עצמה ועולה השאלה מדוע לפרט שוב עכשיו לאחר שאותם אנשים כבר מתו ועברו מן העולם? רש"י מסביר שהחזרה מעידה על חיבתו של הקב"ה לבני ישראל שנמשלו לכוכבים שנאמר עליהם: "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא" (ישעיהו מ כו) לאחר מניית השמות מסופר בפרשה שיוסף ואחיו ולמעשה כל הדור ההוא כבר עבר ונעלם וקם מלך חדש במצרים "אשר לא ידע את יוסף". ברגע הזה מתחילה התורה לספר על פתיחת גלות מצרים. עד עכשיו בני ישראל חיו במצרים בשפע וברווחה, הם פרו ושרצו והתרבו וחיו חיים נוחים וטובים. אך הטוב הזה שבמצרים היה כ"בועה" שכמו כל בועה סופה להתפוצץ... והיא התפוצצה ואמת הגלות עם כל צערה טפחה על פניהם של צאצאיהם של בני ישראל... מרגע זה בפרשה ועד שמשה נקרא בשמו אין שמות יותר. אין זהות אישית, יש היתכללות גלותית. חוץ משמותיהן של שפרה ופועה המיילדות העבריות שהצילו את התינוקות מגזרת השמד של פרעה, שעפ"י חז"ל שמותיהן היו רק שמות כיסוי כך שלמעשה שפרה הייתה יוכבד ופועה הייתה מרים, אין שמות. מדובר על בני ישראל בכלליות, על "היולדות" העבריות, על "הילדים", על "איש" לוי שלוקח "בת" לוי, על "בן" שנולד להם, על "אחותו", על "הילד" שמצאה "בת פרעה", על "האשה" (אמו) שהיניקה אותו. כותב הרב גינזבורג (בספרו הממד הפנימי): "ברובד הפשט ניתן להסביר שישראל חיו בפחד ולכן הסתירו את מעשיהם, כאילו סתם "איש מבית לוי" לוקח את "בת לוי" וכן מרים מסתירה את עצמה וניצבת "מרחוק". אך יותר בעומק, את השמות מסתירים עצם הגלות והשעבוד. למי שנתון כל היום בעבודת פרך, בניו מושלכים ליאור וחייו שווים כקליפת השום - כאילו אין שם. את המשמעות הנוראה של איבוד השם תחת השעבוד אנו יודעים היטב בדורות האחרונים, כאשר הסבא והסבתא שלנו היו רק מספרים ללא שם במחנות הריכוז הנוראים של הנאצים ימח שמם. לפי זה, הסתרת השמות היא בבחינת מחיקת הזהות, כמו שלבעלי חיים (בטבע ת.א) אין שמות פרטיים, כך ישראל כמעט מאבדים את מעלת צלם האלוקים שלהם, זהותם מטשטשת וכמעט נמחקת.".
עד שהגיע משה, הבן שאמו ראתה כבר בלידתו "כי טוב הוא". הבית נתמלא אורה. נולד הילד אשר יביא לעמו גאולה.
שם האדם שמקבל לאחר לידתו הוא לא מילה סתם הוא שם שמעיד על שליחותו ותפקידו בעולם. כשבת פרעה נותנת למשה את שמו: "וַתִּקְרָ֤א שְׁמוֹ֙ משֶׁ֔ה וַתֹּ֕אמֶר כִּ֥י מִן־הַמַּ֖יִם מְשִׁיתִֽהוּ:" (שמות א' י) היא לא יודעת ששמו מעיד על שליחותו, שכפי שהיא משתה אותו ממי היאור כך הוא ימשה את עמו ויוציאו מגלות מצרים.
כך גם לנו, לכל אחד ואחת מאיתנו, יש שליחות ותפקיד בעולם ושמנו מרמז אותה. כפי שהעולם נברא בדיבור של הקב"ה, כך השם שלנו, כל הברה והברה בשמנו, מושכת שפע רוחני אלוקי שקשור לייעודנו. לכן, חשוב שנשתמש לפחות בחלק ממהלך חיינו בשם המלא אותו העניקו לנו הורינו.
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם / זלדה
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג לְכַל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ לְכַל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שנתנו לו שונאיו ונתנה לו אהבתו לְכַל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתּוֹ לְכַל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶנָּתַן לוֹ הַיָם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.
שלמה המלך אומר בקוהלת ז א': "טוֹב שֵׁם, מִשֶּׁמֶן טוֹב; וְיוֹם הַמָּוֶת, מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ". שמנו והמוניטין שלנו הולך לפנינו והוא חשוב יותר מ"יוקרה" גשמית ועושר (שמן). לכן חשוב מאוד שנדע לאהוב ולכבד כל אדם ולחשוב ולדבר על זולתנו רק טוב, ולאהוב ולכבד גם את עצמנו וגם על עצמנו לדבר רק טובות... אף אחד מאיתנו איננו מושלם (אפילו משה רבנו היה כבד פה וכבד לשון...), אך בגרעין הפנימי של כולנו יש טוב מוחלט שרוצה רק לאהוב, להיות אהוב ולחיות חיים של משמעות.
והמשמעות שלנו נמצאת בדיוק במקום בו אנו עומדים. כשמתגלה לפני משה מראה הסנה אומר לו מלאך אלוקים מתוך הסנה בליבת האש: "אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֨יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא:" (שמות ג' ה'). "החפץ חיים" מסביר שאצל כל אחד ואחת מאיתנו עולות מחשבות שכביכול האושר שלנו, המשמעות, עבודת השם שלנו, השליחות, לא יכולים להתממש במקום שבו אנו נמצאים. היצר הרע שבתוכנו ממציא לנו כל מיני "תירוצים". "אם רק הייתי נולד/ת למשפחה ההיא.. או עם תכונות אחרות" או "עם קצת יותר מזל" או "אם רק היה לי כך וכך"...וכך עד אינסוף. אך האמת היא שיש לנו כבר בידנו את כל הדרוש לנו כדי למלא את שליחותנו וכל מה שעלינו לעשות הוא רק להפעיל את רצוננו.... כי המקום בו אנו בדיוק עומדים קודש הוא...
למה טוב יום המוות מיום היוולדו? כי כשאדם נולד אנו עדיין לא יודעים מה יהיו מעשיו, אילו בחירות יעשה בחייו, האם ימלא את שליחותו ותפקידיו? אך בפטירתו של צדיק אנו יודעים ש"יצא מן העולם בשלום" (קוהלת רבה) אנו יודעים כי האדם הצליח לגלות את אור נשמתו ולהסיר את הסתרות גופו. ואז כולם מדברים בשבחו ונדהמים מגודל צדיקותו (שהרבה פעמים היא נסתרת בעודו בחיים).
לסיכום, נכון שבפרשתנו בנ"י נכנסים לגלות ארוכה אך כבר בתחילתה נולד המושיע שיוציא אותם ממנה. לפני כל שאלה יש כבר את התשובה. בזמן הגלות כבר יש את ניצני הגאולה... שבהמשך היא מתגלה...
שנזכה בקרוב כולנו לגילויו של משיח צדקנו ולגאולה שלמה פרטית וכללית במהרה בימינו!
תמר, טבת תשע"ח 2018
