לבחור בחיים - להאיר את הפְּנִים - פרשת "ניצבים"
פרשת ״ניצבים״ היא הפרשה שתמיד נקראת בשבת שלפני ראש השנה. היא פרשה עוצמתית וחשובה. רגע לפני שבני ישראל נפרדים ממשה ונכנסים לארץ הקודש , הקב״ה שב וכורת עמם את ברית אבותם. הברית איננה נכרתת רק איתם אלא גם איתנו ממש היום... בפרשת ניצבים אנחנו לא רק ניצבים מהצד ולומדים על משהו שהיה פעם מזמן, אלא אנחנו למעשה השחקנים הראשיים בדיוק כמו אבותינו מלפני אלפי שנים...
״וְלֹ֥א אִתְּכֶ֖ם לְבַדְּכֶ֑ם אָֽנֹכִ֗י כֹּרֵת֙ אֶת הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֔את וְאֶת הָֽאָלָ֖ה הַזֹּֽאת: כִּי֩ אֶת אֲשֶׁ֨ר יֶשְׁנ֜וֹ פֹּ֗ה עִמָּ֨נוּ֙ עֹמֵ֣ד הַיּ֔וֹם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאֵ֨ת אֲשֶׁ֥ר אֵינֶ֛נּוּ פֹּ֖ה עִמָּ֥נוּ הַיּֽוֹם״ רש״י מסביר שהכוונה היא לדורות העתידיים...
ומהי אותה ברית עם הקב״ה שמחייבת אותנו? לשוב אליו ולשמוע בקולו בכל לבבנו ובכל נפשנו : ״וְשַׁבְתָּ֞ עַד יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ וְשָֽׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל לְבָבְךָ֖ וּבְכָל נַפְשֶֽׁךָ״ אנחנו מקבלים בפרשה הזאת הבטחה מרגשת במינה. הקב״ה מבטיח לנו שלא משנה כמה אנחנו רחוקים... כמה אנחנו במקומות נידחים, כמה הרחקנו לכת ... ואפילו אם חלילה הגענו למקומות הכי ״שְכּוּחִים" (חשוכים), הוא יקח אותנו ויקבל אותנו בזרועות פתוחות אליו. ״אִם יִֽהְיֶ֥ה נִדַּֽחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙״... אין מקום רחוק מדי... אין מקום רוחני שאי אפשר לחזור ממנו למקורינו. כל מה שאנו צריכים זה לבחור בחיים...
״הַֽעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת הָאָ֒רֶץ֒ הַֽחַיִּ֤ים וְהַמָּ֨וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּֽחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ:״ הבחירה הזאת היא לא רק חיצונית אלא בעיקר פנימית. היא בחירה שלנו בכל רגע ורגע, למצוא את הטוב והחסד שבחיינו, למצוא את האור האלוקי שבתוכנו.
ישנן שתי אפשרויות בהן ניתן לבחון את מציאות חיינו: בדרך של פרשנות או בדרך של התבוננות. בדרך של פרשנות אנחנו חווים את החיים ומפרשים בצורה פשוטה וחיצונית כל מה שמתרחש אצלנו ומסביבנו. בדרך כזאת אנחנו נראה הרבה ״רע״ וננסה להילחם בו, לחסל או להעלים אותו. לא ננסה להתבונן לעומק בנסיבות שהביאו את הצורך באותו מה שאנו קוראים לו ״רע״... זה יכול להיות סבל מסויים שאדם חווה והוא נלחם בסבל במקום להתבונן מה הסיבה הפנימית שהביאה אליו, ולמה הוא טוב לו ולמעשה מציל אותו... זה יכול להיות בהבנה של סיטואציות חברתיות או משפחתיות ... למשל, אפשר לראות בחיצוניות שבן זוג סיים מערכת יחסים מסויימת ולתת פרשנות שהוא ״נטש״ את בת זוגו ולכעוס עליו, בעוד שאם היו מתבוננים יותר בעמקות היו רואים שהוא הציל את חייו, כי בעצם הוא זה שננטש מבחינה רגשית על ידי בת הזוג במשך זמן רב... ילד שאמו מונעת ממנו מאכל שמזיק לו, יכול לפרש את זה בדרך חיצונית כאילו כביכול אמו ״מתעללת״ בו בעוד שאם היה מתבונן פנימה היה מבין שהיא מצילה אותו. ויש עוד אינסוף דוגמאות של פרשנויות חיצוניות מוטעות... למעשה הרבה פעמים אגדות ״חלם״ מושתתות על אותו רעיון בדיוק... כשחכמי חלם רואים שאנשים שחוצים גשר שבור כל הזמן נפגעים ונפצעים הם לא חושבים לתקן את הגשר אלא מקימים לידו בית חולים
האמת היא שאם נתבונן פנימה בעמקות של כל עניין ועניין ולתוך עמקותו של כל אדם נמצא בפנים את הטוב והחסד האלוקי.... תמיד... כפי שכשאנו חופרים בחול או באדמה, אם נחפור עמוק מספיק תמיד נמצא בסוף מים... מים משולים לחסד האלוקי, מים הם חיים. אם מתבוננים בזה, מה למעשה ההבדל בין באר למעיין? שבבאר אנחנו חופרים כדי להגיע למים. אנחנו עובדים קשה כדי לגלות את הטוב שנמצא בעמקות של כל הנסיבות החיצוניות והשכבות המכסות. במעיין נובע המים עולים אלינו מעצמם... אנחנו רק צריכים להושיט יד ולקחת אותם... במעיין המים הפנימיים פשוט נובעים החוצה ללא מעצורים, מאירים לנו פנים...
הבעל שם טוב אמר שכפי שאדם דן את חברו כך דנים אותו, כלומר, ככל שאנו נמצא את הטוב והחסד שבחברינו וככל שנתבונן בעין טובה על כל מציאות חיינו כך גם חברינו ידונו אותנו לזכות ולטובה, כך המציאות החיצונית תשקף את הטוב הפנימי שלנו כפי שמים משקפים לנו את פנינו. ״כמים הפנים לפנים כך לב האדם לאדם״ (משלי). מזה מובן שאפילו את הדין של ראש השנה, אפילו את ההחלטה באיזה ספר ניכתב, אנחנו אלה שקובעים לפי העבודה שאנו עושים בתוכנו , כי בסוף הכל הכל בלבבנו. ״כִּֽי קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשׂתֽוֹ״ ידוע שמספיק רק להרהר בתשובה כדי להפוך את כל העוונות לזכויות.... כי כשיש אהבה היא מכסה על כל הפורענויות... ״על כל פשעים תכסה אהבה״ (משלי ).
לבחור בחיים זה לבחור באהבה, מתוך בחירה באהבה מגיעים לתשובה, מגיעים לאהבת ה׳ מתוך ההתבוננות בעמקות והידיעה שבורא העולם הוא זה שעושה את כל החסד הזה...
״לְאַֽהֲבָה֙ אֶת יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדָבְקָה ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֨יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהֹוָ֧ה לַֽאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּלְיַֽעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם״
כל מה שנותר לי כעת זה לאחל לכולנו ששנת תש״פ תהיה שנה של הארת פנים בכל המובנים. שהקב״ה יאיר פניו אלינו כך שכמו המעיין הנובע הטוב והשפע פשוט ינבעו בקלות אל תוך חיינו. שנאיר פנים זה לזה , שלא נצטרך ״לחפור״ כדי למצוא את הטוב אלא שהוא יהיה גלוי ונגלה וברור לכל. אאחל ששנת תש״פ תהיה שנה של הארת הפְּנִים, שהאור הפנימי יוקרן החוצה ללא מעצורים וללא קליפות או כיסויים, שהטוב הפנימי יהיה גלוי ברבדים הכי חיצוניים כמו מי מעיין זכים.
שתמיד נבחר לראות את הטוב, נבחר באהבה, נבחר בחיים.
תמר, אלול תשעט 2019
