כי האדם עץ השדה - ט"ו בשבט
ט"ו בשבט בפתח... ראש השנה לאילן והחג שמחבר אותנו לשורשינו - לטבע, לעצים ולארץ ישראל מולדתנו. "כי האדם עץ השדה" (דברים כ' יט) - גם אנחנו, כמו העץ, זקוקים למים, למזון (העץ מקבל מהאדמה ואנו ממה שצומח וגדל עליה). כמו לעץ גם לנו יש שורשים, כמו העץ בשירו של נתן זך – גם אנחנו שואפים למעלה. כמו העץ גם אנחנו זמניים בעולם, צאצאים של הזרעים שהולידו אותנו שגם הם היו פעם צאצאים של הזרעים שהולידו אותם וכך אחורנית עד לבריאת העולם. כמו לעץ, גם לנו בחיים ישנה מחזוריות. אין עץ שתמיד מלבלב ואין גם אדם כזה. לכל אדם ישנן תקופות של לבלוב ושמחה ותקופות של התמודדויות ודעיכה, אך לאחר מכן חוזרת שוב הפריחה. העצים שהם ערומים בחורף, בלי עלה אחד לרפואה, פתאום ביום אביבי אחד כאילו "קמים לתחייה". כמה עלים ירוקים צצים ובעקבותיהם עוד ועוד עלים. ובשיא הלבלוב מגיעה הפריחה, ומתוך הפריחה מגיעים בהמשך גם פירות – שיא היצירה – ההמשכיות של העץ ושל האדם. בתורה כתוב הפסוק "כי האדם עץ השדה" בהקשר של איסור כריתת עצי פרי. כל עוד העץ מוציא פירות – יש לו המשכיות ותפקיד חשוב בעולם ויש להיזהר בל לכרות אותו. והפירות של האדם הם גם הצאצאים שלו אבל לא רק. הפירות יכולים להיות מפעל חיים, הם יכולים להיות יצירות אמנות... ידוע שיצירת אמנות טובה מגיעה לאחר התמודדויות וכאב, מתוך הכאב מגיעה היצירה הכי גדולה. מתוך המקום הנמוך העלייה תהיה למקומות גבוהים הרבה יותר מלכתחילה. ואנו רואים שגם אצל העצים, עצים בריאים כל הזמן גדלים ומשנה לשנה הולכים ומתפתחים למרות תקופות השלכת ולמרות תקופות היובש ואולי בזכותן. כך גם האדם. צעד אחורנית ושניים קדימה. אך לא תמיד. לפעמים אנחנו שוכחים מאיפה באנו ולאן אנו הולכים. כמו בשיר: "ואני לא יודע איפה הייתי ואיפה אהיה". אבודים במכונת הזמן ולא מחוברים לממד הרוחני האמיתי של קיומנו. לפעמים, כמו בשיר, אנו מרגישים ש"קברו אותנו בחלקה של עפר ומר לנו בפה... כמו עץ השדה"... ובכל זאת, ט"ו בשבט הוא החג שבו מתחילה התקווה. המגיד מקוזניץ היה אומר שחודש טבת ומחציתו של שבט הם בבחינת "חשכות ומוחין דקטנות", זמנים של חושך כשהאמת לא ברורה וזווית הראייה שלנו צרה (מוח קטן). אולם בסיומם, מט"ו בשבט ואילך, מגיעים "ימים מאירים ובהירים" הדברים מתבהרים... זה לא במקרה שאנו כעת בזמן שבו הימים מתארכים... אם קודם הרגשנו "קבורים", "מחוקים", "מושפלים ונרמסים", מט"ו בשבט ואילך אנו מבינים שאלו הכל תהליכים... כמו שזרע אשר נטמן באדמה והוא נרקב ונפסד ונרמס ואז דווקא הריקבון הזה מאפשר לו להנביט נבט חדש ולהצמיח מתוכו עץ נושא פרי של ממש, כך גם אנחנו. דווקא כשאנו נרקבים כך אנחנו מתקרבים... מתקרבים למהותנו, לנשמתנו, להוויתנו, לבוראנו. מהמקומות החשוכים אנחנו צומחים. כי כל מה שנרקב ואבד אלו רק הקליפות המיותרות של יצרינו שהעיבו על נשמתנו, המהות הפנימית לא משתנה לעולם והשורש המתוקן תמיד יישאר חי וקיים... זרע של פטרוזיליה שנטמן באדמה גם אם בתהליך הריקבון לא נשאר ממנו כביכול דבר, תמיד יצמיח מתוכו נבט של פטרוזיליה ולא של כוסברה למשל... ט"ו בשבט נקבע כראש השנה לאילנות לצורך קביעת תחילת השנה לחישוב דיני מעשרות בדיוק בזמן הזה שבו "השרף כבר עולה באילנות" והפירות מתחילים לחנוט. הפירות רק מתחילים להיווצר אך מבחינת דיני ההלכה הם כאילו כבר מוכנים ובשלים. אמר הרב רובינשטיין זצ"ל שהסיבה לכך היא שלאילן שורשים חזקים ועמוקים באדמה המאפשרים לו לאגור את מזונו והם כערבים להמשך קיומו, לעומת ירק חד שנתי ששורשיו חלשים ואין ערובה לקיומו עד גמר גידולו. האדם משול לעץ ולא לירק כי גם לאדם שורשים חזקים... וגם אנחנו כשתינוק רק נולד כבר מייעדים אותו לגדולות וכשמכניסים אותו לברית אומרים : "זה הקטן גדול יהיה"... מנבאים לו גדולות ונצורות. ככל שהשורשים יותר עמוקים כך הסיכויים להוצאת הכוחות של האדם והעץ מן הכוח אל הפועל הם יותר גדולים... המהר"ל מפראג מבהיר שהאדם הוא אמנם כעץ השדה אלא שהוא כ"עץ הפוך" כי העץ שורשו למטה, חיותו מהאדמה, ואילו האדם שורשו למעלה וחיות נשמתו היא מהשמיים.(בספרו "נצח ישראל"). ככל שנהיה מחוברים יותר לשורשינו, לנשמתנו, כך נוכל להיות בטוחים יותר לעתידם של פירותינו, ובהם ילדינו... ואין חיבור עמוק יותר לשורשינו מאשר החיבור לאדמת ארץ הקודש - מולדתנו. הרבה מאיתנו כיום כבר מהדור שנולד למציאות של מדינת ישראל בארץ ישראל והדבר נדמה לנו כמובן מאליו... אנו לעתים שוכחים שהמציאות שלנו כאן היא כמעשה נסים... אחרי אלפי שנות געגועים אנחנו זוכים לחיות כאן בארצנו המובטחת - מדינת היהודים... כיום כשהעולם הפך למעין "כפר גלובלי קטן" ומאוד קל להגיע למקומות אקזוטיים ומושכים בעולם, לפעמים הארץ שלנו נדמית להיות פחות אטרקטיבית לטיולים וילדינו (ואנחנו) רוצים להגיע למחוזות רחוקים... בדיוק מהסיבה הזאת אברהם תמיר ז"ל הגה רעיון וחזון שהוגשם - נסלל שביל ייחודי אצלנו כאן, שביל שחוצה את כל הארץ מאילת ועד דן. "שביל ישראל" - ואין מועד מתאים יותר לדבר עליו ולתכנן לצעוד במסלוליו מאשר ט"ו בשבט... אז לכל מי שעבר את גיל התרמילאות או שתנאי חייו לא מאפשרים לו יציאה למסע של חודשיים שלושה רצוף, מציעה להצטרף אלינו למסעות שבועיים עם תנאים (יחסית לתרמילאים) מפנקים... אין לי בכך טובה אישית מלבד הרצון להגשים את החלום... לטייל בשביל ישראל, להתחבר לשקט של הטבע, למולדת ולארצנו הקדושה (פרטים על כך אפשר יהיה למצוא בתגובה הראשונה). מצרפת הפעם שני שירים אהובים. הראשון מדבר על האדם כעץ השדה... https://www.youtube.com/watch?v=oMy_TAM-Ks4 אך כדי שלא נישאר עם מרירות האדמה בפה, וניכנס לט"ו בשבט במצב רוח מרומם, כי ט"ו בשבט הוא יום סגולה שיש בכוחו להשפיע ברכה לכל ימות השנה... מוסיפה עוד שיר מקסים... שיר שמזכיר לנו לראות את היופי והשפע שיש לנו בחיים, מזכיר לנו לא לחפש את האושר שם רחוק כי הכל נמצא כאן קרוב... מזכיר לנו להתגעגע לכאן... https://www.youtube.com/watch?v=5rldV3anf4M תמר, ט"ו בשבט תשע"ח
