top of page

כאיש אחד בלב אחד - פרשת "יתרו"

השבת אנו מגיעים לשיא השיאים של ההתגלות האלוקית בכל הזמנים - מתן התורה מהקב"ה בעצמו ודרך משה לעם ישראל בהר סיני. פרשת "יתרו". אחרי כל התלאות, הניסים והנפלאות, הגבורות, הישועות והתשועות אנו מגיעים לרגע ההמתקה - הרגע שבשבילו היה שווה לעבור את ה כ ל. הרגע שבו נתגלה האור. הרגע שבו האור בחר בכלי שישכון בו, שהקב"ה בחר בנו, בעם ישראל, להיות לעם סגולתו ונתן לנו את תורתו. העם מגיע מרפידים להר סיני וחונה שם כנגדו: "וַיַּֽחֲנ֖וּ בַּמִּדְבָּ֑ר וַיִּֽחַן־שָׁ֥ם יִשְׂרָאֵ֖ל נֶ֥גֶד הָהָֽר". רש"י מפרש שהם חנו שם "כאיש אחד בלב אחד" כאשר בכל שאר החניות הקודמות תמיד היו מחלוקות ותרעומות. ברגע הקדוש הגענו לאחדות מלאה והפכנו להיות לו לקב"ה ככלה ביום חתונתה. כנסת ישראל מתחתנת עם הבורא יתברך והתורה היא כתובתה. המילה "כלה" באה מהמילה "כלי". בספרות הקבלה והחסידות מקובל להתייחס לחיבור בין איש לאשה כחיבור בין חומר (אשה) לצורה (איש), בין האור (איש) לכלי (אשה). לפי זה האשה היא כ"כלי שאינו גמור" ורק כאשר נבעלת ע"י בעלה היא הופכת לכלי שלם. תכונתו העיקרית של החומר היא שהוא מסוגל לקבל צורות עיצוב שונות לפי תבנית הצורה - כחומר ביד היוצר. בקבלת האר"י נאמר: "דע כי אמרו בספר הזוהר בפרשת משפטים, כי כל אדם מניח רוח אחד באשה בביאה ראשונה, כשעושה אותה כלי, והנה ההוא הרוח הוא חלק ניצוץ מנשמתו" (הקדמה לשער הגלגולים). מטאפורת הכלי והצורה שמשמשת בחסידות לתיאור זיקה של תלות של האשה בבעלה ומכאן לדבקות ואהבה אליו, שימשה בהמשך גם לתיאור זיקת הדבקות הראויה בין צדיק לעדתו. רבי אברהם יהושע השל מאפטא הביא עיבוד חסידי לעניין בהשוואתו את מעמד הר סיני לחיבור הראשוני בין איש לאשתו. הוא אומר שהחוויה הראשונית שחוו כל עם ישראל בהר סיני השאירה והטביעה בנפשות כולנו את ה"רשימו" שלה, כלומר את המוכנות לקליטה מתחדשת של חווית הדבקות והאהבה לקב"ה. הוא כותב ב"אוהב ישראל״: " ובזה יובן מה שאמרו חז"ל שרמזו במתק לשונם באמרם: אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. היינו, דאין האשה מתעברת רק ע"י שעשאה הבעל כבר כלי ע"י הדבקות שיש לבעל עמה בעת הביאה הראשונה, עושה אותה כלי ע"י אותה רוח שמשליך אל תוכה שנותן בה חיות וכח. ומזה הרוח שנותן במעיה, נעשית כלי והכנה שיש לה כח אח"כ לקבל הריון בביאה שניה... וכמו כן, כשאדם עוסק בתורה ומצוות אז הוא מעורר את הכלי והרשימו הנ"ל (ממעמד הר סיני) ונמשך להרשימו הנ"ל אור רוחני ושפע קודש ויכול להוליד תענוג גדול באורות עליונים." הוא אומר שלא כל אדם זוכה שתהיה לו היכולת הזאת לגלות את הרשימו הנ"ל אלא רק ליחידי סגולה שיש להם את הכוח והגבורה להתגבר על ייצרם, ולבם ברשותם, ומסירים כל החיצונים ומשברים כל הקליפות. אבל רוב העם משוקעים בתוך עסקי העולם הגשמי ומלובשים בתאוות ותענוגות ותיקונם הוא כשיש להם דבקות עם הצדיק שבדורם. הצדיקים שבדור יכולים למשוך שפע ואור לאותם בני העם שלא מסוגלים להגיע לזה בעצמם. לסיכום דבריו, בכולנו נשאר הרשימו ממעמד הר סיני,רק שעל מנת שנוכל לעורר אותו כדאי לנו לדבוק בצדיק שמחובר אליו ישירות ואז נוכל להפוך לכלי ראוי לאור האלוקי השופע שזורם אלינו דרך קיום התורה והמצוות. ומה זה בכלל האור הזה? האור הזה הוא אהבה. נאמר במדרש רבה לפרשתנו שכשבני ישראל שמעו וראו את דבר ה' "פרחה נשמתם". ההארה הייתה כל כך גדולה שלא יכלו להכיל אותה. עוצמת אהבה כל כך גדולה שאם לא מכילים אותה היא פשוט מכלה... אז התורה ביקשה רחמים עליהם מהקב"ה והוא החזיר להם נשמתם, כפי שנאמר: תורת ה' תמימה משיבת נפש. (תהילים יט). מפורש גם שבמעמד אמירת עשרת הדברות כל העם נרפא מחולאיו. "וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר" (שמות כ' ט"ו) לא היה עיוור (כי כולם ראו) לא היה חירש (כי כולם שמעו) ולא אילם (כי כולם אמרו נעשה ונשמע). אם כך, האור האלוקי האינסופי הזה הוא אור שמרפא הכל, אהבה היא כוח רוחני שיש בידו לרפא ולתקן את כל התחלואים בעולם. לכאורה, פשוט וקל, רק להתחבר לאור האהבה ונירפא מכל סבלותינו, הנפשיים והגופניים כולם... אך מה זה דורש מאיתנו? להיות מאוחדים! עם אחד ולב אחד. כל הצרות שיש לנו בחיים הן רק בגלל שאנו מרגישים נפרדים. נפרדים מעצמנו, נפרדים מזולתנו ונפרדים מהקב"ה. ברגע שאנו נפרדים אנחנו מאבדים... מאבדים את האור הפנימי שלנו, את האהבה לזולתנו ואת החיבור עם בוראנו. אנחנו מתכסים.. בקליפות שמפרידות ומאפילות את האור. כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להשתחרר מהקליפות... באמצעות... אהבה. ומהי אהבה? הרצון הפנימי לתת, להעניק, להתחבר מבלי לרצות שום תמורה. לא ישירה ולא עקיפה. לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. לתת לשם הנתינה. לאהוב לשם האהבה. לראות בעצמנו ובזולתנו את הטובה. לראות את השורש הטוב והחיובי שקיים בכל אדם ובכל נברא/ת במציאות גם אם הטוב הזה מכוסה, לחפור בהתבוננות והעמקה עד שנגיע אליו ולברר אותו, להחזיר אותו למקורו, למצוא את האלוקות שבתוכו. זאת העבודה היחידה שלנו בעולם הזה עד הגאולה הסופית הנצחית האמתית והשלמה. למצוא את האלוקות שנסתרת כאן ונמצאת בכל דבר. ואנחנו יכולים לעשות את זה כי יש לנו רשימו בזיכרון הקולקטיבי האחדותי שלנו - רשימו של האור הזה כשהוא גלוי במלואו, ותמיד נשאף להגיע שוב לאותה חוויה רוחנית מפעימה שהפריחה את נשמותינו בעיתה. רבי עקיבא הרבה לדבר על אהבה במשנתו ומבחינתו "שיר השירים" שכתב שלמה בהשראה אלוקית היה הביטוי העילאי של האהבה בין הקב"ה לישראל, ביטוי שלא נמצא בשום מקום אחר בצורה מפורשת כל כך. רבי עקיבא אמר: " אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קודשים!" (ידיים ג, ו, שיר השירים רבה א' א'). לקראת סוף הפרשה מבקש הקב"ה לבנות לו מזבח מאבנים. "וְאִם־מִזְבַּ֤ח אֲבָנִים֙ תַּֽעֲשֶׂה לִּ֔י לֹֽא תִבְנֶ֥ה אֶתְהֶ֖ן גָּזִ֑ית כִּ֧י חַרְבְּךָ֛ הֵנַ֥פְתָּ עָלֶ֖יהָ וַתְּחַֽלֲלֶֽהָ:" (שמות כ' כ"ב). רש"י מפרש: "הא למדת, שאם הנפת עליה ברזל חללת, שהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם, והברזל נברא לקצר ימיו של אדם... שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל... והרי דברים קל וחומר ומה אבנים שאינם רואות ולא שומעות ולא מדברות על ידי שמטילות שלום אמרה תורה לא תניף עליהם ברזל, המטיל שלום בין איש לאשתו, בין משפחה למשפחה, בין אדם לחבירו, על אחת כמה וכמה שלא תבואהו פורענות:" כלומר השלום והאהבה בינינו, בין הבריות, הם המזבח העכשווי של ימינו, להם אנו צריכים לתת את כל כולנו. להרבות אהבה ושלום חקוקים באבנים ובלבבות ולהרחיק כל שנאה, תאווה, גאווה, אנוכיות ועצמיות מהסביבה. לא להניף את מכונות הירייה מהברזל - לעשות שלום בתוכנו, עם כל זולתנו ועם בוראנו. כל חיותנו היא מאהבתו ותקוותנו היא בגאולתו. https://www.youtube.com/watch?v=_jm6CzO9z8g

תמר, שבט תשע"ח 2018






פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page