יחד להסיר את ערלת הלב ולבחור בו אוהב - פרשת "ניצבים"
בשבת האחרונה לפני ראש השנה נקרא בפרשת "ניצבים". הפרשה שבה אנו מצווים לבחור בחיים. הפרשה מתחילה בחידוש הברית עם מלך המלכים: "אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֑ם רָֽאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל: טַפְּכֶ֣ם נְשֵׁיכֶ֔ם וְגֵ֣רְךָ֔ אֲשֶׁ֖ר בְּקֶ֣רֶב מַֽחֲנֶ֑יךָ מֵֽחֹטֵ֣ב עֵצֶ֔יךָ עַ֖ד שֹׁאֵ֥ב מֵימֶֽיךָ: לְעָבְרְךָ֗ בִּבְרִ֛ית יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּבְאָֽלָת֑וֹ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כֹּרֵ֥ת עִמְּךָ֖ הַיּֽוֹם:"
אדמו"ר הזקן אומר ש"היום" הכוונה לראש השנה. ראש השנה זהו יום בריאת האדם. וכל תכלית בריאתנו היא לשמש ולעבוד את קוננו. לעשות לו "דירה בתחתונים". אנו נבראנו אחרונים, ולא נבראנו הרבה בבת אחת כמו כל הברואים האחרים, כמו למשל הצמחים, העצים ובעלי החיים. האדם נברא אחד ויחיד ואומר הרבי מליובאוויטש שעובדה זו מדגישה את השליחות של כל אחד ואחת מאיתנו באופן אישי ומיוחד להביא את הבריאה לתכליתה. לנצל את כל כוחותינו ואת כל כוחות הטבע בעולם הדומם, הצומח והחי למען הטוב והקדושה. עלינו לעבוד ולהתבטל אל מול אלוקינו בהכנעה, מתוך קבלת עול מלכותו, להמליך אותו. וזהו ראש השנה - שאנו ממליכים את הקב"ה עלינו ומקבלים את תורתו הקדושה ומודים שהיא אמת לאמיתה. כל המעמד הזה הוא מעמד שטומן בתוכו המון יראה. ראש השנה בכלל זהו זמן שהלבנה מכוסה, לא רואים עדיין אפילו לא נקודה של אור בה. המלך שהיה בשדה בחודש אלול חוזר לארמון המלכות ואנו מרגישים שהוא כביכול רחוק. במקום הזה זו עבודת השם ביראה, בקבלת עול, בהכנעה. אך לא זאת כוונת המשורר, המחבר, הבורא שאותנו ברא ובנו בחר מכל העמים, האמת לאמיתה היא שהוא רוצה שנעבוד אותו באהבה. הוא לא מעוניין שנהיה רובוטים קרים ומנוכרים, חסרי רגש, חיות ושמחה. הוא רוצה אותנו עם לב חם, רך, רגיש, מלא אהבה. אהבה אליו, אהבה לכל ברואיו, אהבה שמחממת ומחייה את עצמנו ואת הסביבה. לכן, הוא עוזר לנו למול את ערלת לבנו. להוריד ולהסיר את כל השכבות שמכסות ומפרידות ביננו לבינו, בינינו לבין נשמתנו, בינינו לבין האמת הפנימית של עצמנו. כל הסרה של ערלה כרוכה בכאב... אין דרך מילוט מזה, אין ברירה... הכאב הוא חלק מתהליך הבריאה. לכל אחד ואחת הדרך שלו או שלה להסרת ערלת לבו או לבה. הרבה פעמים קשה לנו להיפרד מהקליפה כי אנו חושבים שהיא מגינה עלינו, אך למעשה היא רק יוצרת חיץ בינינו, פירוד והסתרה. כל הרגשות השליליים שאנו חשים כלפי הסובבים אותנו או כלפי עצמנו או כלפי בוראנו, כל מחשבה שלילית היא תוצאה של הכיסוי, של הקליפה, תוכנו רצוף אהבה. והיא מתגלה כשמוסרת הקליפה. "וּמָ֨ל יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת לְבָֽבְךָ֖ וְאֶת לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַֽהֲבָ֞ה אֶת יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל לְבָֽבְךָ֥ וּבְכָל נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ:" כל הכאבים והייסורים שאנו חווים בחיים, כל הקשיים והגעגועים, כולם אינם באים להרע לנו אלא דווקא להיטיב עמנו, הם מחיים את לבנו אם בזה אנו בוחרים. אם אנו בוחרים בחיים. אם אנו בוחרים להסכים לכאבים אנו מגלים שאנו אוהבים ואהובים. אם נאחזים בקליפה כי רוצים מהכאב להימנע אז בוחרים בהיפך האהבה. אז לא רואים אותו, אז הקב"ה בעצמו נשאר בהסתרה, כי הוא ברא את העולם באהבה. וכשהאהבה מוסתרת הוא נסתר יחד איתה. כשאנו שבים אליו אנו שבים אל עצמנו, אל הטהרה, האהבה והחיות שנמצאת בקרבנו, אל האור הפנימי האמיתי שמחייה אותנו ואת אהבתנו ובלעדיו לא היה מתקיים העולם, לא היה דבר.
אחד הדברים הנפלאים והמופלאים בבורא ובבריאה שמצד אחד הוא גדול כל כך, מעבר לכל יכולת השגה או מחשבה, אין לנו בו שום תפיסה. הוא הכי "רחוק" שיכול להיות, הוא בורא את כל ההרים והפסגות, ואת גרמי השמיים והנהרות. ומצד שני הוא מגיע הכי הכי "קרוב" הוא בתוך לב לבנו, לבו ולבה של אחד ואחת, מחייה באופן אישי ובהשגחה מיוחדת כל אחד ואחת מאיתנו בנפרד. אנו כולנו יחד וכל אחד לבד. הרעיון הזה שמלך מלכי המלכים, בורא כל העולמים, בחר בך, בחר בי, להיות לו פה שליח הוא כל כך משמח. הידיעה הזו שאנו לא פה "סתם" עוזרת לנו לעבור את מסע החיים, אפילו שיש בו גם ייסורים וכאבים, שדווקא כשהלב פתוח אז אותם הכי מרגישים ולא יכולים להיות להם אדישים. יש משהו בנשמה שכל כך מתגעגע לחזור לשורשה, שרוצה שייגמר כבר כל הסבל שקשור בגשמיות העולם, שרוצה לחזור להיות מאוחד איתו במקום המושלם, בעדן עידנים, באור אינסוף השוכן במרומים. אך מה שנותן לגעגוע הזה כוחות לבחור בחיים היא האמונה שזה יגיע, שתגיע הגאולה. שיגיע הזמן שבו כל המחיצות תוסרנה, כל הלבבות יהיו שלמים, מוארים באורו האינסופי, באהבתו שתהיה גלויה לכולם ללא עוררין. תהיה תחיית המתים. יגיעו לקיצם כל הגעגועים.
בראש השנה אי אפשר להימלט מתחושת היראה, מכך שזהו "יום הדין" אפילו שאנו יודעים שמי שמחליט הוא אבא שאוהב אותנו כמו בנים ובנות יחידים. אך לאחריו מגיע זמן עשרת ימי תשובה שבהם אנו משתוקקים וכמהים לחזור אל אבינו ולהתייחד איתו שוב באהבה. אדמו"ר הזקן אומר (בליקוטי תורה ל"כי תבוא") שישנן 2 סוגי אהבות: 1) אהבה בפנימיות הלב - רעותא דליבא - שבהמשלה לאהבת אב ובן זוהי אהבה שנמצאת כשהבן שרוי בבית האב, היא פחות מורגשת חיצונית כי היא נכללת ברוב השמחה והתענוג שנמצאים יחד. זאת "אהבה בתענוגים", אהבה של צדיקים. 2) אהבה בחיצוניות- בהתגלות הלב - שכביכול האב מרחיק את הבן ממנו והבן בהשתוקקות וכמיהה אליו ומרגיש חזק את אהבתו ורצונו להתאחד עמו. האהבה הזו היא יותר גלויה ומורגשת וזוכים לה כל ישראל. בעשרת ימי תשובה האהבה היא בגילוי, בהשתוקקות, בכמיהה, כי אף שהוא איתנו הוא מסתיר את פניו. וכשאנו עושים את העבודה הפנימית ומעוררים בזמן זה את הלב, כשמגיע יום כיפור אנו מגיעים להתייחדות שלמה עם אבינו האוהב. אנו נמצאים אצלו ממש, בהיכלו, מתמזגים איתו. יום כיפור הוא מעין עולם הבא, עולם התענוג שאין בו אכילה ושתייה וכל ישראל מתעלים בו עילוי רב של עליית הנשמה.
ומהי העבודה? איך מתעוררים? זה לא בשמיים, זה ממש כאן אצלנו בפנים. "כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָֽנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹֽא רְחֹקָ֖ה הִֽוא: לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲלֶה לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֨יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה: לֹֽא מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַֽעֲבָר לָ֜נוּ אֶל עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַֽעֲשֶֽׂנָּה: כִּֽי קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִלְבָֽבְךָ֖ לַֽעֲשׂתֽוֹ: " (דברים ל' יא-יד)
כל המעשים והמצוות הם חשובים וחשובות, אך התשובה האמיתית היא פנימית, בתוך הלב, להסיר את כל הקליפות ולגלות את הלב האוהב. לכל אחד ואחת מישראל. בין אם הוא ראש השבט ובין אם היא שואבת המים הקטנה. כולנו יחד כאחד נעמוד לפניו בראש השנה.
ורק אם כל אחד ואחת מאיתנו יעשה ותעשה את עבודתה החשובה, נצליח בע"ה בקרוב ממש להגיע לגאולה השלמה.
שנבחר כל רגע מחדש בחיים ונרגיש את ברית העולם בלב בפנים
שנזכה ממש בקרוב להארת פנים אל פנים.
כתיבה וחתימה טובה לכל עם ישראל לשנה טובה ומתוקה מלאת חום ואהבה.
תמר, אלול תשע"ח 2018
