חוקת התורה

פרשת חוקת וסימן ח' באגרת הקודש - תניא

בפרשת ״חוקת״ התורה מגלה לנו את המהות הפנימית העצמותית שלה ושלנו. ממה היא חקוקה, מהי החוקיות הטבועה והחקוקה בה. כדי להבין זאת יש לדעת מהו ההבדל בין חוק לחוקה. אנו מכירים את חוקי המדינה שמחוקקת הרשות המחוקקת. אלו הם חוקים שמשתנים מעת לעת על פי הצרכים המשתנים, על פי תפיסת העולם של חברי הכנסת המכהנים. החוקים הם כמו כתיבה על דף, אפשר למחוק אותם, או לשנותם די בקלות מקצה לקצה. שונה במהותה היא החוקה. במערכת המשפטית חוקה היא חוק יסודי, מהותי, כמו שלד שעליו בנוי כל הבניין המדיני. ישנן מדינות כמו ארה״ב שחוקקו להן חוקה. Constitution. במדינת ישראל לא חוקקו חוקה מאוחדת אלא במהלך השנים חוקקה הכנסת 13 חוקי יסוד שיש להם עליונות על פני כל שאר החוקים ״הרגילים״, אך גם את החוקים המשוריינים ביותר בישראל ניתן לשנות ברוב של 61 חברי כנסת.

הסיבה הפנימית לכך שמדינת ישראל לא חוקקה חוקה אחת היא שיש כבר חוקה לישראל, חוקה אמיתית, עצמותית, בלתי ניתנת לשינוי או לסתירה, שגם כל חברי הכנסת יחדיו לא יוכלו לשנותה. הקוד הפנימי עליו מושתת כל זרע ישראל, שושלת אברהם, יצחק ויעקב- והיא חוקת התורה.

לכל אדם ישנה קונסטיטוציה, ישנה המהות הפנימית העצמית שלו, חומר הגלם הרוחני שממנו בנויה נשמתו. אנו יכולים לשנות כל מיני לבושים, יכולים להדביק לעצמנו כל מיני תארים, דעות, רעיונות, דפוסי התנהגות ותכונות אופי נרכשות, אך לא נוכל לשנות את מה שחקוק בעצם נשמתנו.

ישנו קוד פנימי שזהה אצל כל זרע ישראל, קונסטיטוציה כללית משותפת שעושה את כולנו כאחד ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים כאבותינו. וישנה קונסטיטוציה אישית לכל אחד ואחת על פי המזג הטבוע בו. בכל אחד נוצק יחס שונה בין היסודות שבהם נבנה העולם. אש-אויר-מים- אדמה (או עפר). יש מי שנמזג בו הרבה מיסוד האש ופחות מרוח, אויר ואדמה, ויש מי שיסוד האוויר נמזג בו במידה רבה. יש מי שיסודות המים והרוח נמזגו בו ביחס שווה, ויש מי שיסוד העפר נמזג באופן מרובה.

את הקונסטיטוציה האישית המהותית לא ניתן לשנות, היא חקוקה בנו, היא השלד הרוחני שיוצר אותנו. לכן, כשאדם הוא מאוד רוחני, הוא יעמיק ויתבונן גם אם הוא עוסק לכאורה בעניין הכי פשוט וגשמי. כשאדם מחובר מאוד ליסוד העפר ולאדמה, הוא לא יהפוך להיות רוחני גם אם יעשה מיליון סדנאות מדיטציה או ייקח סמי הזיה. אדם שהוא חסד לא תשתנה מהותו גם יעסוק בעריכת דין. אפשר לשנות את הלבושים החיצוניים לזמן קצר אך לא לשנות מהותם. ילדים שהם אש ומאוד זריזים ופעלתנים, לא תשתנה מהותם גם אם כל יום יתנו להם כדורי מרץ רבים. הדבר ידכא את נשמתם אך לא באמת ישנה אותם. בחלוף השפעת הסם ישובו למזג הטבעי שנשאר בפנימיותם. כלב, גם אם הוא מאולף מאוד נשאר כלב גם אם מתייחסים אליו כאל אדם. כלב זה בעל חיים נפלא ואין כמוהו נאמן, אך הוא תמיד יישאר כלב ולעולם לא יהפוך להיות אדם.

לכן, אנחנו יכולים להחליף לבושים, מקצועות, תדמיות, עיסוקים, אך בקונסטיטוציה הפנימית שלנו תמיד נהיה אנחנו כפי שהקב״ה יצק אותנו, והצורה המזוקקת ביותר שחקוקה בנשמתנו היא האהבה האלוקית הטהורה הנטולת כל פניה.

חוקת התורה, המהות הפנימית החקוקה בתורה כולה מצוייה במצוות הפרה האדומה. זוהי המצווה ששלמה המלך החכם מכל אדם אמר עליה: ״אחכמה והיא רחוקה ממני״. הוא לא יכול היה להשיג את טעמה. היחידי שהקב״ה גילו לו את טעמה של המצווה הוא משה רבנו, שזכה להוריד לנו את התורה. ישנם הרבה מפרשים שדורשים את עניין פרה אדומה וישנם הרבה מדרשים אודותיה, וכל אחד משיג משהו ממנה, איזשהו טפח קטן או גדול אך לא את כולה ממש, זוהי זכות השמורה למשה העניו מכל האדם אשר על פני האדמה.

ובכל זאת זכינו ואדמו״ר הזקן, רבי שניאור זלמן מליאדי, בעל התניא, גילה לנו טפח ממנה בליקוטי תורה לפרשתנו.

הוא מסביר שהיות שמצוות פרה אדומה היא חוקה, על ידי מצווה זו נמשכות אותיות הכתב של התורה שבכתב (שאינן חקוקות אלא כתובות בדיו על קלף) ומהצורה שבכתב נמשך הגילוי בתורה שבעל פה. כלומר, מצוות פרה אדומה היא כללות התורה וממנה נמשכת ויורדת התורה העליונה מטה ונשמות ישראל שירדו מגן העדן לעולם התחתון יכולות לפעול את הירידה שתהא לצורך עליה, באמצעות קיום התורה והמצוות בדרך של ״רצוא ושוב״. כמו שכתוב בנבואת יחזקאל ״והחיות רצוא ושוב״. וכמו שכתוב אודות אברהם אבינו: ״וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה״ (בראשית יב ט׳) וכמו שכתוב בספר יצירה המיוחס לאברהם: ״ואם רץ לבך שוב לאחד״.

תהליכי רצוא ושוב הם מהותיים ועצמותיים במבנה היסודי והבסיסי של החיים.

הרצוא הוא ההתעוררות של האהבה העזה והתשוקה להתאחד ולהיכלל עם הקב״ה בתנועה העולה כאש כלפי מעלה. התנועה מלמטה למעלה חקוקה במהות יסוד האש, שמיקומו בלב.

השוב נובע מההתבוננות באור הסובב כל עלמין (מוסבר בפירוט בדבר תורה משבוע שעבר) שאין בו בכלל עניין של מעלה ומטה אלא הכל אחד ושווה וכפי שהאור הסובב כל עלמין נמצא בעולמות העליונים כך הוא גם בעולמות התחתונים, זהו אותו אור השווה ומאיר לכל נשמות ישראל כאחד. התבוננות זו מרגיעה את אותה אש פנימית של תשוקת הרצוא, כמו מים קרים שמרווים את צמאונה והנשמה חשה ביטול ויראה במוח שמשכיל ברעיון האמיתי שאין עוד מלבדו ושהכל בטל אליו ובו.

תנועת השוב היא מלמעלה למטה כמו המים הזורמים ומחלחלים לאיטם, תכונה שחקוקה ביסוד המים שמיקומו במוח. ספירת החוכמה העליונה, מהותה הפנימית היא הביטול של המים, והיא למעלה מספירת הבינה שבה האש גוברת. כשאדם טובל במקווה של מים הוא מתבטל אל פני 40 הסאה (בטול אותיות טבול) ומתחדש כבריאה חדשה. הביטול נותן מקום לאור ה׳ להיכנס לפעול ולכן הביטול מאפשר המשכה של אור אלוקי מלמעלה למטה.

לפיכך, עבודת ה׳ בתורה ומצוות מאחדת את בחינת האש (הרצוא) עם בחינת המים (השוב) והריקוד הזה מוליד תולדות כמו זיווג של איש ואשה.

וכל זה נמצא במצוות פרה אדומה. שריפת הפרה האדומה היא בחינת האש כנגד הרצוא, ונתינת מים חיים אל כלי בתהליך הטהרה הוא כנגד השוב.

הרצוא בחסידות נקרא ״אתערותא דלתתא״ התעוררות מלמטה של תשוקת הנשמה, והשוב בשפת החסידות נקרא ״אתערותא דלעילא״ התעוררות מלמעלה שמורידה לעולם אור וחסד אלוקי. ההתעוררות מלמטה נקראת בשפת הקבלה ״מים נוקבין״ - זוהי בחינת הנקבה כמו האישה שמתעוררת בתשוקה, וההתעוררות מלמעלה נקראת בשפת הקבלה ״מים דוכרין״ - זהו בחינת הזכר שנענה לקריאה ומוריד ברוב חסדו שפע לעבר הנשמה הצמאה. החיבור של מים עליונים (זכריים) עם מים תחתונים (נקביים) זהו סוד הגאולה שמעלים את כל מחיצות ההפרדה הגלותיות, שמייחד את הקב״ה עם השכינה. שמביא שלום ושלמות בנשמה.

בגאולה הפעולה היא לא רק מהלב (האש) ולא רק מהמוח (המים) אלא במיזוג ויחוד מופלא ביניהם שהוא מאפשר לידה, כמו חידושי תורה שמביאים עונג עצום לנשמה.

בסימן ח׳ באגרות הקודש של ספר התניא, אדמו״ר הזקן ממחיש את החיבור הזה דרך מצוות הצדקה שהיא מן המצוות הגדולות שבתורה שחז״ל אמרו עליה: ״שקולה צדקה כנגד כל המצוות״ (ב״ב ט׳ א׳)

כפי שפרה היא כללות התורה כך הצדקה היא כללות המצוות. על הצדקה כתוב בתפילה: ״זורע צדקות מצמיח ישועות״. מבאר אדמו״ר הזקן שהחסד והצדקה שהאדם עושה בעולמות התחתונים היא סוג של ״התעוררות מלמטה״ (הרצוא) שמביא להמשכה של אור וחסד ה׳ שיורד אל עושה הצדקה בתנועה של ״התעוררות מלמעלה״ (שוב) כמו מים היורדים ממקום גבוה לנמוך. ההארה הזאת יורדת לאדם שעשה את הצדקה בזמן התפילה ומתבטאת בכוונה שלו על פי שורש נשמתו. ״כל חד לפום שיעוא דיליה״ - כל אחד לפי השיעור שלו, לפי גודל הכלי שלו. האור שיורד לו מלמעלה מביא לזריחתו ומעביר ממנו את החושך של ההסתרה בחייו בעולם הזה כפי שכתוב בתהלים: ״כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי יְהוָה אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי״ (יח כט). לכאורה, אומר בעל התניא, היה ראוי שכשאדם עושה חסד בעולם הזה, הדבר ישפיע לו חסד לעולם הבא, ולא כאן למטה, כי כפי שאמרו חז״ל: ״במידה שאדם מודד- בה מודדין לו״ מידה כנגד מידה, כפי שאדם דן את העולם כך דנים אותו משמיים. ככל שאדם דן בחסד כך יידון בחסד משמיים. אך במקרה זה של הצדקה האור והחסד שיורד לאדם הוא למעלה מכל שיעור ביחס לצדקה שעשה. אפילו כמה פרוטות שאדם נותן יכולות להביא להורדת אור גדול לנשמתו. והשפעת אור בעולם הזה הוא עצמות אור ה׳ שהיא נעלית יותר ועצומה יוצר מאשר הזיו וההארה שבעולמות העליונים. הוא ממחיש את העניין במשל.

כאשר אדם זורע זרע באדמה, כמו זרע של דגן, או נוטע גרעין של פרי מסוים, זרע השיבולת עצמו שנזרע כלה ונרקב באדמה ולאחר מכן צומחים שיבולים רבים כאשר יש בכל שיבולת זרעים רבים כעין הזרע שנזרע. גרעין הפרי גם הוא נרקב באדמה ומביא לצמיחה של עץ עם פירות מתוקים שהם במעלה הרבה יותר גדולה ונפלאה מהגרעין עצמו, כי צומחים פירות שלמים ומוכנים לאכילה ללא צורך בעיבוד טחינה לישה וכל הפעולות שמוציאות לחם מהדגן שבא מן הארץ.

הזרע או הגרעין באדמה הם ״ההתעוררות מלמטה״ והם מתבטלים לתוך אמא אדמה שיש בה כוח צומח, שיכול להצמיח בהתאם למה שנזרע בתוכה. מי שזורע זרעי מלפפון יגרום לאמא אדמה להצמיח מלפפונים ולא עגבניה. היא מעין כח היולי שיכול להצמיח את כל המינים והסוגים של הצמחים. החיבור בין הזרע לאדמה הוא כחיבור בין נשמתנו לאור השכינה. כחיבור בין איש ואישה. בעוד בעולם הגלותי האיש הוא המשפיע והאישה מקבלת וזקוקה ולאורו, בעולם של גאולה ״נקבה תסובב גבר״ ״אשת חייל עטרת בעלה״, האישה היא אמא אדמה, היא המשפיעה והמצמיחה והאיש הוא זה שמביא את הזרע, את האפיון המיוחד שצריך להיוולד מהזיווג ביניהם. הוא נותן את הכיוון אך היא המשפיעה את הצמיחה. בלעדיו היא אבודה בשפע הפוטנציאל האצור בה, בלעדיה הוא עקר ולא יכול להביא את עצמו לעולם.

אם נחזור לרעיון החוקה, הקונסטיטוציה האישית של כל אחד ואחת, נוכל ליישם את הרעיונות הנלמדים בחיינו ממש. נדע שבכל אחד מאיתנו הקב״ה יצק קונסטיטוציה מיוחדת שהיא אשר תאפשר לו לקיים שליחותו המיוחדת רק לו. הרבי מליובאוויטש אומר (היום יום לכ״ה ניסן):

״העבודה היא בכל אדם לפי מהותו ומעלתו, מי שיש בידו לנקוב מרגליות או ללטוש אבנים טובות ועוסק בעבודת מלאכת אפית לחם - ומובן דוגמת כל זה בעבודה - הגם שהיא עבודה ומלאכה הנצרכת במאד, בכל זה לחטא יחשב לאיש ההוא.״

וכיצד נביא עצמנו לגילוי השליחות המיוחדת שלנו ונביא לביטוי את האור האלוקי שרוצה לרדת לעולם דרכנו?

על ידי עבודת הרצוא ושוב. על ידי התעוררות של תשוקה מלמטה יחד עם ביטול וקילוף הקליפות החיצוניות שחוסמות את האור הפנימי מלהתגלות.

בכל אחד מאיתנו יש ״כח מתאווה״ שמקורו בנפש הבהמית הטבעית שלנו. היא במהותה ועצמותה חומר גלם נהדר וכוח מניע נפלא שיכול לפעול אור גדול בעולם. ואולם הוא הרבה פעמים לבוש בכל מיני לבושים ורצונות אישיים שרחוקים מרצונה הפנימי של הנשמה שנמצאת עמוק בגלות בתוך אותם רצונות שבאים לביטוי במחשבות, דיבורים ומעשים שאינם אלוקיים והם רק ״דבוקים״ לאדם אך לא עצמותיים. הם אינן מהותו הם רק כמו ״נדבקו אליו״ מבחוץ. אותם עליו לשרוף כמו ששורפים את הפרה האדומה עד שנשאר רק ה״אפר״ החומר הפשוט העצמותי שהוא כולו ענווה, כמו שאמר אברהם: ״אנוכי עפר ואפר״, הוא שרף את כל אותם קליפות שנדבקו בו מהמקומות הרחוקים בהם גדל וזכה שדרכו הוריד הקב״ה אור עצום לעולם. על האפר הקב״ה שם ״מים חיים״ בהתעוררות מלמעלה ומוריד חסד ושפע אלוקיים לעולמות התחתונים.

כך עלינו לשרוף ולבטל את כל הרצון העצמי הדבוק בנו כמו הזרע שנטמן באדמה ומוכן להתבטל כלפיה ולתת לה לעשות בו כחפצה מתוך אמון מוחלט בה, אמונה שלמה.

או אז אמא אדמה תוביל אותנו לפריחה צמיחה והוצאת שיבולים או פירות משובחים בהתאם למה שזרענו.

יש בזריעה באדמה שתי דרגות. אפשר לזרוע זרעי דגן שהיא עבודה ״בדרך הטבע״. בעבודה הזאת אנחנו עובדים על פי טעם ודעת, מחשבים חישובים, מתכננים תכנונים, מחשבים סיכונים, ולא יוצאים מגדר הידוע והמוכר. אנחנו מבטלים את עצמנו בצורה מושכלת ומתוכננת בקפידה. אנחנו בונים רעיון, כותבים נקודות בצורה מסודרת ואז ממלאים אותן בתוכן מתאים. התוצרים יהיו נפלאים, יהיו לנו שיבולים מלאים בזרעונים בדוגמת מה שזרענו באדמה. לא תהיה לנו הפתעה אך נשמח מהתבואה. ממנה נוכל להוציא לחם מן האדמה עם עוד עבודה ופעולה שנדרשת על פי טבע.

וישנה דרגה עילאה יותר ממנה. בה זורעים גרעין של פרי, זריעה שנמשלת לעבודה בדרך ״שמעל הטבע״. בה נבטל את עצמנו לחלוטין, נעבוד בדרך שמעל טעם ודעת, בלי לתכנן, בלי לדעת מה עומד לצאת מאיתנו. נבטל עצמנו וניתן לקב״ה לפעול ממש דרכנו, הוא יחליט איזה רעיונות יעברו ויזרחו מאיתנו, איזה מים חיים הוא יצוק על האפר שלנו. אז הפירות יהיו עבורנו הפתעה, לא נדע מה עומד לצאת מהזריעה. ויש להם יכולת להיות מתוקים ונעלים ומוכנים לאכילה בלי שום פעולה נוספת מצידנו. בורא פרי העץ. ה׳ בורא הכל ואנחנו רק מספקים לו את ״העץ״.

הקב״ה ברא את העולם מגוון. הוא היה יכול לעשות שכל עצי הפרי ייראו ויהיו בעלי טעם זהה. שיהיה סוג אחד של ירק, וסוג אחד של פרי, וסוג אחד של עשב או דגן אבל לא כך עלה במחשבתו של בורא העולם.

לכן כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד במינו ואין עוד כמוהו.

ועלינו רק לאהוב, להתבטל ולתת לו לבטא דרכנו את האור שחקוק בעצם נשמתנו.

https://youtu.be/96H1qKC6Ark?si=Oc1VuqBr5lDenNbT

שבת שלום,

תמר, תמוז תשפ"ה

דברי התורה מוקדשים ליציאה לשלום של כל השבויים שלנו במהירות הבזק, לרפואת הפצועים והחולים.

לעילוי נשמת כל החללים.

לרפואה במהרה של מרינה בת נטשה.