וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה

סימן ט' בתניא - אגרות הקודש

בימי בין המיצרים אנו מתאבלים וצמים על חורבנה של ירושלים, החל מפריצת חומותיה בי״ז בתמוז ועד לחורבן הגדול ביותר לישראל בט׳ באב.

בימים אלה יש לעסוק בתורה ביתר שאת, במיוחד בהלכות הקשורות לבניין בית המקדש כדי להתכונן להקמתו בקרוב ממש, וכן להרבות בצדקה שעליה נאמר שהיא זו שמסוגלת להביא לפדיון השבויים ככתוב בנבואת ישעיה: ״צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה״ (א כ״ז).

את אגרת הקודש ט׳ מתחיל אדמו״ר הזקן במילים ״אהוביי, אחי ורעי אשר כנפשי״. כתיבת האגרת באה מתוך רגש חם של אהבה וקירוב לבבות. יש בעולם התורני רבנים שנוהגים להטיף לתלמידיהם דברי מוסר ותוכחה כדי ״להעמידם בדרך הישרה״. הם יעוררו בלבם רגש של פחד ויראה שלא לעבור את רצון ה׳. הדרך הזאת פועלת בדרכה וגורמת לשומע התוכחה ללכת בדרך הטובה, אך הוא עושה זאת לאו דווקא ממקום פנימי אלא מיראה חיצונית, מתוך רגש של כיווץ וריחוק. בתורת החסידות הפניה לחסידים היא חמה ולבבית, אפשר לומר אף אבהית. כשלומדים חסידות מעגל הקירבה הולך וגדל. אם לכתחילה החסיד הרגיש קרוב רק לעצמו ומשפחתו הגרעינית, עם הלימוד והחיבור הפנימי הוא חש קרוב לכל משפחת החסידים, והיא כמשפחה אחת שלא ניתן להפריד בין חבריה, כפי שלא ניתן להפריד בני משפחה בעלי קשר דם. דם תורת החסידות זורם בעורקיהם של כל מי שזוכים ללגום ממעיינותיה. דם זה מחמם את ליבם שלעולם לא יהיה קר ומנוכר.

אולי אחד האפיונים הכי מובהקים לחסיד (בשונה מבני תורה אחרים שאינם כך בהכרח) הוא לבו החם. הוא רץ לעשות גמילות חסדים, שוכח את עצמו, מסור באהבה לשליחותו. הקירבה והאהבה שלו היא לא רק למשפחת החסידים אלא לכל מי שנכנס לחייו בין כחברותא ללימוד תורה, כמי שמשפיע אליו חסד או מקבל ממנו.

באגרת ט׳ אדמו״ר הזקן רוצה בכוח אהבתו והשפעתו הטובה על חסידיו ״להעיר את את הישנים בתרדמת הבלי הבלים״, ״לפקוח עיני העיוורים״. כי אפשר לחיות בעולם הזה 120 שנה ולהישאר בעיניים עצומות שאינן רואות מאומה, להיות שקועים בהבלי העולם הזה על דמיונותיו, הבליו, תענוגותיו, לטבוע בחושך העולם במחשבה שזה כל מה שיש. להתפעל ולשמוח ב ״טוב״ שבו להצטער ולבכות על ״הרע״ שבו ולהישאר שקועים בביצה בלי יכולת לעלות אל מעבר לה. כמו בלעם סתום העין שהיכה את אתונו שלוש פעמים רק משום שלא ראה שמלאך עומד מלפניו והוא זה שמונע אותו מללכת למקום שלבו חפץ בו (לקלל את ישראל) עד אשר ״ויגל ה׳ את עיני בלעם וירא את מלאך ה׳ ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו״.

בעל התניא מבקש להאיר את עינינו כך שנראה שכל ישועתנו, חפצנו ורצוננו הפנימי הם חיי רוחנו, ההתכללות ב״מקור מים חיים״ , חיי החיים, הקב״ה, מקור כל החיים שמנשים אותנו ומאמין בנו כל רגע מחדש, גם כשאנחנו לא מאמינים בעצמנו, גם כשאנחנו שקועים בהבלינו. הוא מבקש מאיתנו שכאשר אנו עוסקים בענייני העולם והפרנסה לא ״נשכח אותו״. שנזכור שאין אנו כמו כל הגויים שעוסקים בענייני העולם ומתפרנסים כדי לכלכל רק את עצמם, ואת משפחתם הקרובה ביותר. הם מפרנסים את נשיהם ובניהם מתוך אהבתם אליהם בהיותם חלק מעצמם הם. אותו בלעם שרצה לקלל ויצא מברך אמר: ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״. עם ישראל מובדל מיתר האומות והגויים שלרוב למען עצמם הם פועלים. עם ישראל לא נפרד מאלוקות גם כשעוסקים בענייני דיומא. כאשר יהודי קורא קריאת שמע הוא מתחבר ל״אחד״ שמשמעותו היא א- אלופו של עולם, ח- כולל את שבעת הרקיעים והארץ, ד- ארבע רוחות העולם.

הוא אומר קריאת שמע בעיניים סגורות, וכשפותח אותן, האם שוכח חלילה מקיומו של בורא עולם?

הוא לא שוכח והוא נוהג בכל ענייניו ועיסוקיו להחיות נפשות שהן חלקים של אלוקות ולמלא את מחסורן בחסד חינם. לעיתים מספיקה רק הגישה האוהבת והמקרבת, השמחה, המחוברת. מילה טובה בבוקר או חיוך לאדם אחר יכולים להחיות את נפשו. זהו חסד אלוקי. לעתים העברת לימוד קצר לאדם שני, אפילו רעיון קצרצר יכול להשפיע עליו לטובה. לעתים זו יכולה להיות ארוחה והכנסת אורחים מלאת אהבה. לעתים, עזרה גשמית בכסף, במזומנים, שיכולה להיות עבור המקבל באותו רגע כמים חיים. ואפילו מילה טובה ברשת חברתית, יכולה להשפיע שמחה, קירבה והרגשה נעימה. בכל המעשים הללו אנחנו מדמים את עצמנו ליוצרנו, שכל כולו ״חסד א-ל כל היום״. שהוא מחייה את העולם ברוב חסדו הבלתי מוגבל בכל רגע ורגע ממש.

למי עלינו להשפיע חסד? מהו מדרג החשיבות בעניין? לכאורה, אשתו ובניו של אדם קודמין לכל על פי התורה (לפי שולחן ערוך). ואולם כאן מוסיף אדמו״ר הזקן (בתיקוני התניא שהתפרסמו לאחר הוצאתו לאור של ספר התניא הראשון) שישנה עוד קבוצה חשובה לא פחות מהאישה והבנים ואלו הם הצדיקים שבאותו דור, ובמיוחד אלו שבארץ ישראל שעלו לארץ הקודש ולא השאירו צדיקים כמוהם בארצות המוצא שלהם. בקריאה ראשונה יכולה להתעורר בקורא תמיהה: כיצד זה הצדיקים שבדור קודמים לבניו של החסיד. זה נשמע בלתי סביר בעליל. לפי זה יש לפרנס את הצדיקים שבדור לפני שמפרנסים את הבנים. מי שאינו חסיד אמיתי בשלב הזה עלול ״לשבור את הכלים״. זוהי נקודה רגישה אך היא זו שתכריע באם האדם הינו חסיד אמיתי. באם באמת הוא חש שהחסידים הם משפחתו לא פחות מיוצאי חלצו. כך חש אדמו״ר הזקן כלפי רבי מנחם מענדל מויטבסק ורבי אברהם מקאליסק שהיו מאבותיו או חבריו ללימוד ושעלו לארץ ישראל מתוך תחושת שליחות. עבורם הוא הוסיף את התיקון הכה משמעותי לתניא. את התיקון שהופך חסיד מן המניין לחסיד בכל עצמותו. לאחד שחי אלוקות בכל הוויתו.

אדמו״ר הזקן מסביר את העניין גם באופן שכלי מתוך הבנת תהליך הגאולה. שהרי אנו נמצאים (וכבר בימיו היינו) בימי עקבתא דמשיחא שהעיקר בימים אלו היא עבודת הצדקה. כמו שאמר הרמב״ם שאין ישראל נגאלים אלא בצדקה. והיא אפילו עולה בימינו על לימוד התורה בשל כך שספירת ״מלכות דאצילות״, הספירה התחתונה של עולם האצילות שמכונה ״סוכת דוד״ נפלה עד לבחינת הרגליים והעקבים- עד עולם העשייה הגשמי. השכינה נמצאת כעת בעולם העשייה וכדי לדבוק בה ולפדות אותה משביה, כדי להפוך את החושך לאור ולזכות לגאולה האמיתית והשלמה, עלינו לפעול בעולם העשייה גם כן דרך עבודת הצדקה.

היצר הטבעי של האדם ״שומר לעצמו״ חושש שיחסר לו ולכן קופץ ידיו מלתת משלו לאחר במעשה הצדקה. לכן, אומר אדמו״ר הזקן, עלינו ״לזבוח את יצרנו״, לפתוח את היד ואת הלב ולאכוף את אותו יצר קופץ וסוגר. לגרום לו לשחרר. כשנעשה זאת נהפוך את החושך לאור.

סיפרה אחת מתלמידות התניא שהידרה להדליק נרות שבת בשמן זית הכי זך, ולאחר תקופת מה פתאום בעלה הגיע עם ג׳ריקן ענק של שמן זית משובח שקיבל בחינם. הקב״ה לא נשאר חייב…

הדעת לא תופסת שדווקא כאשר נותנים אז מגיע שפע גדול יותר, אלו הם חוקים רוחניים שאינם מתקבלים על ידי השכל וההיגיון הדבוקים בעניינים גשמיים. אך מי שפועל כך ואוכף את יצרו להעניק צדקה בגשמיות וברוחניות, בעל התניא מבטיח לו, והבטחות של צדיקים מתקיימות תמיד-

שיזכה לראות עין בעין בשוב ה׳ ציון…

אמן ואמן במהרה בימינו!

שנזכה לפדות במעשי הצדקה שלנו את כל שבויינו במהרה, ולפדות את נשמתנו משביה, שנזכה לראות בעינינו את בית המקדש השלישי והנצחי בנוי ועומד לתפארה, שנזכה לייחוד קודשא בריך הוא (הקב״ה) והשכינה, במהרה ממש בגאולה האמיתית והשלמה.

והימים הללו יהפכו בקרוב ממש לימי ששון ושמחה.

תמר, ח"י בתמוז תשפ"ה