התבוננות בפרשת "בהעלותך"

אפשר ללמוד מהפרשה על שני עניינים. מחד, על האופן הנכון והאלוקי להתקדם בחיים... ומאידך, על החשיבות של התבוננות עמוקה ופנימית על אנשים, התבוננות נשמתית שאינה חיצונית. מתוארים בפרשה מסעות בני ישראל במדבר, שהיו להם שני שלבים שחוזרים לסירוגין. פעם נוסעים ופעם עוצרים. כל פעם כשנסעו עם ארון הקודש בהנחיית שבעת ענני הכבוד היה אומר משה רבנו: ״וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֑ה קוּמָ֣ה | יְהֹוָ֗ה וְיָפֻ֨צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ:״ וכשהיו עוצרים כשהענן היה עוצר היה משה אומר: ״וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהֹוָ֔ה רִבֲב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל״ יש כאן כאמור שני שלבים, נסיעה והתקדמות ובשלב שני עצירה ומנוחה. בזמן ההתקדמות שהיא עפ״י רצון ה׳ והנחייתו, אין להם שום הפרעה, ענני הכבוד מגנים, וכל השונאים, המעכבים, כל המניעות מסתלקות. ההתקדמות הינה ללא הפרעות. בשלב המנוחה יש זמן לחידוש מצברים ומנוחה וספיגה בפנימיות של אור השכינה לפני ההתקדמות הבאה. שני השלבים הללו נקראים עפ״י פנימיות התורה שלבים של ״רצוא״ ו״שוב״ שלבים שנמצאים בכל תהליכי החיים... מהכי רוחניים ועד הכי גשמיים... ממימוש השליחות האישית בחיים הפרטיים ועד פעולה גשמית למשל של מערכת העיכול, העצבים, השרירים... בכל התקדמות נכונה עפ״י הרצון האלוקי המתוקן והבריא, שני השלבים קיימים. בשלב של ה״רצוא״ אנו פועלים, עושים, מלאים אנרגיה ותושיה וצועדים כמה צעדים קדימה. בשלב של ה״שוב״, אנו עוצרים רגע ונותנים לכל חוויות הרצוא להיקלט ולהיספג בתוכנו, בפנימיותנו, בחיינו. אמנם השלב של הרצוא הוא יותר מסעיר, מרגש וחוויתי, אך השלב של השוב, על אף השקט שבו וכביכול ״הפסיביות״ וחוסר הפעולה, הוא לא פחות עוצמתי.... שניהם חיוניים... רק רצוא בלי שוב זה כמו שריר שמכווץ בכיווץ מתמיד ורק שוב זה כמו שריר שכל הזמן בהרפייה, שני המצבים מביאים לשיתוק מה... המסר עבורנו הוא שכשאנו מקשיבים לקול הפנימי של נשמתנו (ענני הכבוד שבתוכנו) אנו יכולים להתקדם בביטחון וללא הפרעה לייעדינו, וההקשבה הנכונה צריכה להיות גם לזמן המנוחה... מבלי ״יסורי מצפון״ על כך שבאותו זמן כביכול ״לא עשינו כלום״...הזמן של השוב הוא זמן חשוב מאוד. וזאת יכולה להיות גם תקופה... וצריך להקשיב לענן הכבוד הפנימי כשהוא דורש מנוחה. כל מנוחה היא רק הכנה והבשלה לשלב הבא... ענני הכבוד יובילו אותנו לארץ המובטחת והקדושה, למחוז חפצה של נשמתנו באהבה.

העניין השני בפרשה... נוגע לדרך ההתבוננות באנשים ובכלל על כל העניינים בחיים.... בזוהר הקדוש כתוב: ״מה דתחות לבושה דאורייתא. ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא גופא. חשיבותא דגופא נשמתא.״ (גם אני לא מבינה ללא תרגום😊) הכוונה היא שיש אנשים טפשים שמסתכלים על הלבוש החיצוני וכשרואים אדם שלבוש ״יפה״ ונראה להם הדור בלבושו, אינם מסתכלים יותר מיהו אותו האדם אלא מחשיבים ושופטים אותו לפי לבושו. אך באמת, חשיבות הלבוש הוא הגוף וחשיבות הגוף היא הנשמה. (באור של הרב בניהו שמואלי שליט״א). הדברים הללו נאמרים בזוהר כמשל לתורה שיש אנשים שחושבים שהיא רק ״אוסף של סיפורים״ בעוד שבאמת לאמיתה יש בה סודות נפלאים שמוטמנים ורק אנשים חכמים אותם רואים. אך גם אם אנו לא רואים את הסודות הפנימיים מספיק שרק נדע שהם קיימים ומתוך ההודאה והביטול אולי חלק מהסודות הללו פתאום יתגלו לנו... אך רוצה להתייחס רגע למשל כעיקר. כי באמת אנו יכולים להתבונן על אחרים התבוננות חיצונית וישר ״לקטלג״ אותם עפ״י אמות מידה שיצרנו בתוכנו או אמות מידה שנקבעו על ידי חברתנו וקהילתנו, ואולם אז נחטא בחטא גדול כי נפספס את האמת הפנימית הנשמתית בגלל עין צרה ואנושית. אדם גדול מאוד יכול להסתתר בתוך בגדים הכי פשוטים ואדם שפל (שפלות מבחינה מוסרית) יכול להסתתר בתוך בגדים הכי מהודרים... לכן כשאנו פוגשים אנשים אחרים כדאי שנפקח את עינינו הפנימיות ונעצום את עינינו החיצוניות (הביקורתיות , השיפוטיות והמקטלגות) ואז אולי נוכל למצוא פנינים ומרגליות וליצור חברויות נפלאות. ההסתכלות החיצונית יכולה להיות לא רק על לבושים של בגדים אלא גם למשל הסתכלות על אחרים עד כמה הם ״טובים ומוסריים״ ואיך וכמה הם מקיימים מצוות (בהסתכלות שיפוטית). אל לנו ללכת שולל אחר עניינים חיצוניים... ואותו הדבר גם בהיבטים חלילה גזעניים... עכשיו מאוד ״אין״ לדבר על הגזענות שלצערנו עדיין קיימת לפעמים, באמריקה הנושא עכשיו במרכז העניינים. בפרשתנו, מרים אחותו של משה נענשת לאחר שדיברה על אודות ״האישה הכושית אשר לקח״. יש לכך כמה פרשנויות, אך מה שיפה לראות שאשה כושית בתורה היא כפי שאומר רש״י ״שהכל מודים ביופיה״. ועוד, ״כושית״ זה בגימטריא ״יפת מראה״. מה שמסביר לנו שהתורה שהיא תורת אמת מראה לנו את האמת. יש כאלה שלא משתמשים במילה ״כושי״ כי חושבי שזה גנאי, והנה התורה מראה שזאת מילת תפארה (בעוד שהשם ״לבן״ מיוחס לאחד הרשעים הגדולים בתורה...). מרים הנביאה שהיתה צדיקה... רק חטאה בכך שהסתכלה הסתכלות קצת חיצונית על התנהגותו של משה רבנו, שאין בו שום סייג, שאי אפשר בכלל להבין את גודלו וגודל ענוותנותו, האיש שהקב״ה דיבר איתו גלויות ולא רק נתגלה לו בחלומות... אך ההסתכלות והדיבור שלה על אודות העניין היה בו שמץ של שיפוטיות כלפיו... והיא נענשה בצרעת עד שמשה רבנו, הרגיש והמרגש, בדיוק מופלא ביקש: ״אל נא רפא נא לה״ ומיד נענה.... שנדע גם אנחנו להתבונן התבוננות פנימית ועמוקה גם על עצמנו ושליחותנו בעולם (ענני הכבוד הפנימיים) וגם על חברינו בחיים. שלעולם לא נשפוט ונדבר סרה או לשון רע, שרק נאהב את כל מה ומי ואת כל המציאות שהשם ברא.

תמר, סיון תש"פ 2020