דינים ונחמה

השבת נקרא בפרשת ״משפטים״ והיא שבת מברכים לחודש אדר.

אנחנו מגיעים לשבת הזאת, ברובנו, תשושים, אחרי יותר מ 500 ימים של טלטלות ורכבות הרים, תקוות, תפילות, זעקות, נפילות, עליות, רגעים מעטים של נחמות. אחרי יותר מ 500 ימים ומיליוני שניות, אנחנו כבר עדים לתוצאות. שבורים ורצוצים מכל הכיוונים. אם זה השבויים שאין צורך להוסיף בתיאורים על הסבל האיום והנורא שהם חווים וניכר בבשרם ובנפשם, וגם אם הם כבר כאן… אם זה הוריהם, משפחותיהם וכל הדואגים להם, שכל כך הרבה לילות מדירים שינה מעיניהם כדי לנסות למצוא עוד דרך לגאול אותם ולפעול עבורם. והמכה הקשה של הבוקר הזה שהגיעו אלינו 2 ארונות גדולים ו 2 קטנים שניפצו כל כך הרבה תקוות לרסיסים.

אז איך אפשר לכאורה בכלל ללמוד תורה ולחשוב על חודש אדר שמבטא את שיא השמחה!?

ועל כך בדיוק מדברת הפרשה שבה כתוב לראשונה צמד המילים: ״נעשה ונשמע״.

הפרשה כוללת כשמה הרבה ״משפטים״, שניתנים לנו, שהם דיני התורה. בשונה מחוקי התורה שלא תמיד אנו יכולים להבין אותם בשכלנו, את המשפטים אנחנו מסוגלים להבין. הרבה מהם היינו אולי אפילו מקיימים גם אם חלילה לא היינו מקבלים את התורה, כי הם עניינים מוסריים הגיוניים שכל אדם יכול להבין, כמו למשל שמי שברשלנותו גרם נזק לחברו צריך לפצות אותו ולשלם לו נזקו. אך כאן התורה מלמדת אותנו לא לסמוך על שכלנו הישר, אלא לקיים את הוראותיה בין אם הן מתקבלות או שאינן מתקבלות בשכלנו. ובין אם הן מתקבלות בלבנו או שאינן מתקבלות בלבנו. לא השכל שלנו ולא הרגש שלנו רלוונטי לעניין. את התורה עלינו לקיים גם אם כרגע הלב שלנו מוצף ואינו חושק בדבר.

התורה רוצה לומר, שהשכל והרגש שלנו לפעמים רוצים לפעול מעצמם, לעשות צדק על פי מה שנראה לנו או מתיישב בלבנו, או לרדת לרמתם המוסרית הקלוקלת של אויבינו. אבל הקב״ה אומר, שאם נלך בדרך התורה הצדק יגיע וייעשה ממילא.

״אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א תְקַלֵּ֑ל וְנָשִׂ֥יא בְעַמְּךָ֖ לֹ֥א תָאֹֽר״, על פי תורה אין לקלל את מי שמשמשים כדיינים או נשיאים. לדיינים עצמם יש הרבה דינים והנחיות שנותנת התורה, בין היתר ״ עַ֚יִן תַּ֣חַת עַ֔יִן שֵׁ֖ן תַּ֣חַת שֵׁ֑ן יָ֚ד תַּ֣חַת יָ֔ד רֶ֖גֶל תַּ֥חַת רָֽגֶל״ ומוסבר שאין הכוונה עין ממש או שן ממש, אלא דמי פיצויים ראויים לנזק שנגרם. כאשר שני אנשים רבים, המכה צריך לפצות את מי שהפיל למשכב וגרם לו לחולי ״רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא״. לשלם את שכר הרופא. בהוראה זו רמוזה מעלת השבת כרפואה, כפי שביאר רבי לוי יצחק שניאורסון: "רק שבתו ייתן" – על-ידי שמירת שבת, "ורפוא ירפא" – באה רפואה לאדם. אם תתן לה׳ את השבת הוא יתן לך רפואה. על הקודש שלנו עלינו לשמור ולא לותר. לא לרצות להיות כמו עם אחר. ״וְאַנְשֵׁי קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י״… ״מִדְּבַר שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק״…״שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה״. (טעימות מהמשפטים הרבים הכלולים בפרשה)

וניתנת לנו הבטחה בתורת אמת: ״וַֽעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהוָֹ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶֽת לַחְמְךָ֖ וְאֶת מֵימֶ֑יךָ וַֽהֲסִרֹתִ֥י מַֽחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ. לֹ֥א תִֽהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַֽעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא: אֶת אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת כָּל הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֧י אֶת כָּל אֹֽיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף:״ זה לא כך כך מסובך, כל מה שהתורה מבקשת מאיתנו, זה להיות אנחנו בעצמנו, לא לנסות להיות משהו אחר. להיות פשוטים, ״נעשה ונשמע״ בלי לרצות להיות כל כך חכמים, להתחבר לאמת הפנימית שבתוכנו, לתורת אמת שלנו היהודים, לתפקיד שלנו כבני בכורי ישראל, להיות אור לגויים.

להיות מעל השכל, זה להתחיל להתחבר לאור של פורים. שבו כל המזימה הזדונית ״להשמיד ולאבד את כל היהודים ביום אחד״ התהפכה, בזכות מסירות הנפש של מרדכי ואסתר הצדיקים, שלא התפעלו מכל הרשעים. מרדכי לא השתחווה להמן הרשע למרות שעל פי שכל זאת לא היתה התנהגות ראציונלית בשעתה, בלשון המעטה. אסתר הגיעה לאחשוורוש מבלי שנקראה וסיכנה את חייה. הם היו מחוברים לאור האלוקי שבנשמתם. אור לא מפחד מחושך. חושך לא יכול להפחיד אור, הוא מתבטל בו. כך אגם ברגר פעלה במסירות נפש בתוך שביה וביטלה באורה האלוקי את כל החושך שמסביבה.

האור הזה קיים בכל פרט ופרט בנשמות ישראל הקדושות, וכל מה שעלינו לעשות זה להסכים לתת לו להאיר. להפסיק לחשוב שאנחנו ״ככל העמים״.

הרבי מליובאוויטש מסביר ש״גם כאשר כלפי חוץ, בעניינים חומריים או צדדיים - יהודי הוא בגלות, אבל כלפי פנים - בעניינים עיקריים, בכל ענייני חיי נשמה, יכול הוא להיות, וחייב הוא להיות, לגמרי חופשי. זה תלוי בו עצמו בלבד.״ (אגרת קודש י׳ שלט)

כאשר כל פרט ופרט גואל את עצמו, שיודע את האור שבו שאיש לא יוכל לכבותו, הוא מקרב את הגאולה האמיתית והשלמה של כל ישראל.

ובכל אופן היא קרובה לבוא.

השבת התאריך העברי הוא כ״ד שבט. בדיוק בתאריך זה הנביא זכריה קיבל נבואתו, ועל אף שנאמרה לפני אלפי שנים, לפני בניית בית המקדש השני, היות שהתורה היא נצחית, היא רלוונטית גם לזמננו אנו:

״בְּיוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לְעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֙דֶשׁ֙ הוּא־חֹ֣דֶשׁ שְׁבָ֔ט בִּשְׁנַ֥ת שְׁתַּ֖יִם לְדָרְיָ֑וֶשׁ הָיָ֣ה דְבַר־יְהֹוָ֗ה אֶל־זְכַרְיָה֙ בֶּן־בֶּ֣רֶכְיָ֔הוּ בֶּן־עִדּ֥וֹא הַנָּבִ֖יא לֵאמֹֽר: (זכריה א ו)

ובהמשך הנבואה:

וַיַּ֣עַן יְהֹוָ֗ה אֶת־הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים דְּבָרִ֖ים נִחֻמִֽים׃

וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הַמַּלְאָךְ֙ הַדֹּבֵ֣ר בִּ֔י קְרָ֣א לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה אָמַ֖ר יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת קִנֵּ֧אתִי לִירוּשָׁלַ֛͏ִם וּלְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֥ה גְדוֹלָֽה׃

וְקֶ֤צֶף גָּדוֹל֙ אֲנִ֣י קֹצֵ֔ף עַל־הַגּוֹיִ֖ם הַשַּֽׁאֲנַנִּ֑ים אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ קָצַ֣פְתִּי מְּעָ֔ט וְהֵ֖מָּה עָזְר֥וּ לְרָעָֽה׃

לָכֵ֞ן כֹּֽה־אָמַ֣ר יְהֹוָ֗ה שַׁ֤בְתִּי לִירוּשָׁלַ֙͏ִם֙ בְּֽרַחֲמִ֔ים בֵּיתִי֙ יִבָּ֣נֶה בָּ֔הּ נְאֻ֖ם יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וקוה וְקָ֥ו יִנָּטֶ֖ה עַל־יְרוּשָׁלָֽ͏ִם׃

ע֣וֹד ׀ קְרָ֣א לֵאמֹ֗ר כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת ע֛וֹד תְּפוּצֶ֥נָה עָרַ֖י מִטּ֑וֹב וְנִחַ֨ם יְהֹוָ֥ה עוֹד֙ אֶת־צִיּ֔וֹן וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלָֽ͏ִם״ .

בתרגום חופשי שלי: אמנם קצפתי (כעסתי) מעט על ישראל ופתחתי את השער לגויים להיכנס, אך הם לקחו את זה רחוק מדי, היו שאננים לגבי אהבתי וברית הנצח שלי עם בניי, עליהם אקצוף בקצף גדול… אשוב לירושלים ברחמים וייבנה בית המקדש.

כפי שהנבואה היתה אמת אז ונבנה בית המקדש השני, כך היא אמת היום, וייבנה בית המקדש השלישי, אלא שהוא יהיה נצחי.

שואל הרבי מליובאוויטש, למה צריך לומר ״דברי ניחומים״ בנבואה, ולא מספיק רק ״דברים טובים״?

ומסביר ש״נחמה״ היא חרטה. כלומר, שאף על פי שהיו דברים בלתי רצויים (במציאות) הנה מכאן ולהבא יהיה המצב כדבעי, ועד כדי כך שדווקא מהמצב הבלתי רצוי יהיה אחר כך עילוי גדול יותר, כמו שהיה בימי פורים: ״ונהפוך הוא״, ש״בית המן נתתי לאסתר״ ומרדכי היהודי נעשה ״משנה למלך״, ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם, ו"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".

עד כי תתקיים נבואת ישעיהו:

״וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְהוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי״. (יב א).

בקרוב ממש.

שבת שלום עם הרבה אור ונחמה,

מוקדש לחזרתם במהרה ובחיים של כל השבויים ובכללם אלון בן עידית ואבינתן בן דיצה תרצה.

ולהבדיל, למען הבאתם לקבורת ישראל של כל החללים, ונחמה משמיים למשפחותיהם.

תמר, שבט תשפ"ה

בתמונה: קלנדולה, ציפורני חתול, או בשם העברי שהענקתי לה: נחמת החמה.