באוֺר פני מלך חיים

סימן י"א בתניא - אגרות הקודש, ראש חודש מנחם אב, פרשות מטות-מסעי

אנו עומדים ערב ראש חודש מנחם אב, ממנו אנו נכנסים לתשעת הימים בהם אנו נוהגים מנהגי אבלות בשל חורבן בתי המקדש, והיותנו עדיין (בחיצוניות לפחות) בגלות.

ראש חודש אב הוא יום פטירתו והילולתו של אהרון הכהן (כפי שמצויין בפרשת השבוע מטות- מסעי). אהרון, הכהן הגדול, הוא הדמות הנצחית שמגלמת עבורנו דוגמא לאהבת חסד, אהבת ישראל ושלום. מידותיו אלו הן התשובה ההפוכה לסיבה שבשלה יצאנו לגלות האחרונה. היא התשובה לשנאת החינם שהביאה לחורבן השני. אהבת החינם תביא לבניית בית המקדש השלישי והנצחי בימינו ממש. אהבת חינם היא צו השעה. וכולנו כאחד חייבים לפשפש בליבנו ולנקות כל שמץ של כתם שנאה שדבק בדפנות. לצחצח כל היפך אהבת ישראל שלא רוצה להתפנות.

כתוב במשנה: ״משנכנס אב ממעטים בשמחה״. ננסה להבין את הכוונה האמיתית והפנימית בעניין. יש החושבים שזהו השבוע שסוף סוף ״מותר להיות בו עצובים״. על משנה זו ״רוכבים״ כל מי שנפשם נוטה ליסוד העפר. שהאדמה מושכת אותם לכיוונה, ועתה, כך הם חושבים, ניתן להתיר לה ולהימשך מטה.

אדמו״ר הזקן עושה סדר בעניין בסימן י״א בתניא- אגרות הקודש. הוא מזכיר שם שחכמי האמת, חכמי הקבלה ופנימיות התורה, מרחיקים מאוד את מידת העצבות, ואף משווים אותה לכפירה.

הוא מתחיל את הלימוד במילים ״להשכילך בינה״. מתוך הכוונה והרצון להאיר או אור השכל האלוקי בבינתנו, להביא אור עליון למקומות החשוכים בהשגתנו. אור שישכין שלום בין השכל ללב ויביא מזור ומנוחה ללב הכואב והדואב.

הוא מסביר שאור ה׳ לא ישכון באדם שחפץ ורוצה ב״חיי בשרים״, שהרצון שלו מופנה לענייני העולם הקשורים ב ״בני חיי ומזוני״, כלומר, בכל הקשור למשפחה, לבנים ולבנות, לזוגיות, לבריאות או לפרנסה. אלו הם רצונות של העולם הזה שכמובן הם חלק מהחיים והם אף נדרשים לצורך ניהול חיים תקינים. ואולם, כאשר האדם שם את כל רצונו ויהבו בהם בפני עצמם מבלי לקשר אותם לשליחותו האלוקית בעולם, כאשר הם עצמם מרכז עולמו וחייו, אז כאשר הוא יחווה תקלה במה או מי מהם, כשהדברים לא יתנהלו לפי רצונותיו, הוא עלול לאבד את הקשר לאור האלוקי האינסופי שבעומק נשמתו, לחיבור הפנימי לעצם הוויתו.

לכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במסכת אבות: ״בטל רצונך מפני רצונו ״(של הקב״ה). הכוונה היא שכשהדברים לא מסתדרים בעניינים האלה כפי שרצית מלכתחילה, שלא יחרב עליך עולמך, כי תבין שזה הרצון האלוקי המדויק. שכך זה יהיה אף שלא כך תכננת. בנוסף, יש כאן עבודה בביטול הרצון לעניינים שהם היפך מצוות התורה. אפשר לחיות בדרך ישרה והגונה, ללמוד תורה ולקיים מצוותיה ובכל זאת לרצות דברים בניגוד אליה, אף שלא מדברים עליהם או עושים אותם בפועל ממש. אור ה׳ לא יכול לשכון במי שרוצה בתוכו לעשות היפך מהתורה ומצוותיה. בפנימיות התורה לומדים לזכך את הרבדים העמוקים שבנפש ולא להסתפק רק בחיים חיצוניים שהם לכאורה צדקניים.

ויש כאן רובד נוסף. לעתים הרצון שלנו הוא לאו דווקא לחיות חיי בשרים ותענוגים גשמיים. לעתים אין לנו כלל תאוות לדברים אסורים, אלא דווקא הרצון שלנו מופנה לעניינים רוחניים. אנחנו משתוקקים להיות מחוברים רק לאלוקות, ללמוד תורה, לקיים מצוות, לחוות את החיבור עם העולמות העליונים, לחיות חיים פנימיים. ואולם גם כאן, מזכיר לנו בעל התניא את דברי חז״ל ש ״על כורחך אתה חי״. אין אנו יכולים להתנתק מחיי החומר, מחיי העולם, בעל כורחנו נשלחנו לכאן. על כן, לעתים ״בטל רצונך מפני רצונו״ אומר לבטל את ההשתוקקות שלך לנסוע לאר״י הקדוש ובמקום זאת לעשות רצונו של הקב״ה שדווקא תסעי ל״מדינת תל אביב״ לברר ניצוצות.

ומבאר אדמו״ר הזקן את העניין. אנחנו לא באמת יכולים להשיג את חוכמתו של הבורא ובטח שלא את רצונו, וכל מה שנותר לנו לנו הוא להתבטל למולו.

מה שאנו כן יכולים להשיג, בזכות הלימוד בפנימיות התורה, הוא שהקב״ה בורא את העולם ואת כל הנבראים ״יש מאַיִן״ בכל רגע ורגע. כלומר, הוא כל רגע ורגע מחייה אותך ואת כל המציאות שאת חיה בתוכה. היא לא נבראה ״במקרה״ אלא בכוונה גמורה ובדיוק מופתי של מי שהכל גלוי לפניו, והיחיד שיכול מאַיִן ממש ליצור ממשות. ואין בריאה שאין לה תכלית, אף אם היא נסתרת מעינינו או מעין שכלנו.

לכן, גם מה שנתפס בעינינו כ״ייסורים״ וכל המאורעות שבעולמנו שנראים ״רעים״, גם הם נבראים ברצונו יתברך. אין דבר ש״מתפלק״ לו במקרה או נעלם מעיניו.

והכל מגיע מאותו ״אַיִן״ שהיא חוכמתו יתברך שהוא מקור החיים, והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעולם הבא, כי בחינת ״עדן״ היא למעלה מגן העדן שנמשך ממנה.

אותו ״אַיִן״, מרחיב אדמו״ר הזקן בליקוטי תורה (מאמר ״החלצו מאתכם״), אפילו שהוא נשגב מבינתנו ולא יכול כלל להיתפש בשכלנו, הוא בעצמו צמצום של ״יש״ אמיתי ואינסופי ובלתי מוגבל גבוה ממנו. האינסוף צמצם את עצמו (כפי שמפורט בתורת הקבלה של האר״י ז״ל) כדי שיוכל לברוא נבראים מוגבלים.

לימוד זה מביא אותנו לקלוט שכל מה שאנחנו כן מבינים וכן תופסים הוא כל כך קטן ופעוט…

כמו נקודה אחת קטנה במרחב של אינסוף…

לכן, רק מפני שהדברים הלכאורה ״רעים״ אינם מושגים לנו, לכן נדמה לנו שהם רעים או שהם ייסורים ״אבל באמת אין רע יורד מלמעלה והכל טוב רק שאינו מושג״ מרוב גודלו וטובו.

וזה, אומר בעל התניא, הוא עיקר האמונה שבשבילה נברא האדם. להאמין שאין מקום פנוי ממנו, שהקב״ה נמצא בכל מקום, ובורא כל מציאות ברצונו ו״בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים״. (משלי ט״ז ט״ו)

כאשר אנחנו מחוברים לאמונה הזאת אנחנו מחוברים לאור פניו יתברך, לחיי החיים, ואז שום שינויים או הסתרים חיצוניים לא יחשיכו עבורנו את האור האלוקי שבתוכנו, את החיבור הפנימי עם מקור חיותנו. לא נרגיש ייסורים, לא נחווה פירודים. למשל, אם וביתה שמחוברות בחיבור נשמתי אלוקי. אפילו אם אחת מהם כבר עברה לעולם הבא, והדבר כמובן מלווה בגעגוע אינסופי, הניתוק החיצוני לא נוגע כלל לחיבור הפנימי שנשאר ותקף ועוצמתי.

לצערנו, כל כך הרבה ניתוקים שכאלה חווינו בשנים האחרונות, כל כך הרבה אימהות שחוו וחוות פרידות. ויחד עם זאת, הן חיות את החיבור הפנימי שלהן עם יוצאי חלציהן בכל רגע ממש, והחיבור הזה מביא אותן לעשייה ושליחות חיים. הפרידה היא רק בחיים החיצוניים ולא בעולם האמת הנצחי שבו לא מתנתקות לעולם נשמות אוהבות ומחוברות.

ועל כן, ״עוז וחדוה במקומו״, בכל מקום שהקב״ה נמצא, ואין מקום שבו הוא לא נמצא, יש עוז וחדוה. בכל מקום יש שמחה. וכך גם האדם יכול להיות בשמחה ובגיל בכל עת ושעה מתוך חיי האמונה. מתוך הידיעה שהקב״ה מחייה ומיטיב עמו בכל רגע.

ולכן, אומר אדמו״ר הזקן שמי שמתעצב או מתאונן או מראה שיש לו ייסורים וחסרה לו איזושהי טובה זה כמו כפירה חס ושלום.

ולכן הרחיקו כאמור חכמי האמת מכל וכל את העצבות.

אבל יש מקום מאוד פנימי ונסתר שגם לקב״ה בעצמו כואב ומר. את הפסוק מירמיהו (י״ג י״ז): ״ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גֵּוָה" דורשים חז״ל במסכת חגיגה. אומר רבי שמואל שמקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו, ושם הוא בוכה. הוא מבאר את המילים ״מפני גוה״ ״כמפני הגאווה״: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לגויים. מסביר זאת המהר״ל מפראג (בספר ״באר הגולה״ ד ח) ואומר שיש הבדל בין הבתים הפנימיים והבתים החיצוניים. כי לכל דבר ודבר יש מקום ומדריגה מיוחד בפני עצמו בעולם והעולם הזה הוא כמו בית שיש לו חדרים פנימיים וחיצוניים. תמיד החדרים הפנימיים יותר הם הקדושים יותר כמו ההיכלות הפנימיים בבית המקדש, שככל שנכנסים פנימה כך הקדושה עולה. והחדרים הפנימיים שייכים לישראל שהם הקדושים, החדרים החיצוניים שייכים לגויים. כאשר ישראל לא בשלמות, כשאין בית מקדש, כשבית המקדש חרב אז ה׳ יתברך נמצא בהתעצבות ובבכיה בחדרים הפנימיים. לכן כתוב במסתרים. המציאות הזאת שקיימת כיום בה גויים מתהלכים במקום קודש הקודשים וישראל רחוקים, היא מציאות של בכייה גם בעליונים.

הלימוד הזה, יש בו כדי להביא אותנו להכרת האהבה העצומה של בורא העולם כלפינו, כלפי כל אחד ואחת מישראל כבן או בת יחידה. עצם ההכרה הזאת נוטעת בנו שמחה עצומה. שהרי כשאוהבים באמת משתתפים בצער של האהוב או האהובה וגם בשמחתה. וכשיש קשר פנימי של אהבה, השמחה היא מעצם הקשר, מעצם הזכות על האהבה בעולם הפנימי ואפילו אם אין לו ביטוי בעולם החיצוני.

ולכן, גם כאשר בית המקדש טרם נבנה בפועל ממש, האהבה והקשר הפנימי בין אלוקינו לבינינו קיים ונצחי. וכשנתקן במהרה את הסיבה לחורבנו של הבית מלכתחילה, הוא מייד ייבנה ממילא.

ישנה נטייה אנושית לרצות להגיע לעובדות מעשיות בשטח גם כאשר התנאים טרם הבשילו. מתוך הכאב והגעגוע לבית גשמי, יש מי שדוחקים את הקץ ופועלים בעשייה. למשל, כיום ישנה תנועה גדולה של בני ובנות תורה שעולים למקום המקדש בהר הבית בטהרה. הדבר דומה לקטיפת פרי טרם הבשלתו או לעזרה חיצונית לגולם הפרפר לצאת מפקעתו. כאשר נסיים את עבודתנו הפנימית הבית ייבנה, ללא מחלוקת, ללא כאב, בקדושה עילאה. אל לנו לדחוק את השעה.

הרצון לכך ברור ומובן והכוונה היא טהורה, אך חייבת להיות שלמות ואחדות בישראל כדי להגיע בפועל ממש לגאולה האמיתית והשלמה.

על כן, ממשיך בסימן י״א, אדמו״ר הזקן, המאמין לא יחוש משום ייסורים בעולם ואצלו ״הן״ ו״לאו״ שווים בהשוואה אמיתית. איך אפשר שהכן והלא, שהחושך והאור יהיו אותו דבר עבור האדם? על כך מסביר בליקוטי תורה הנ״ל (״החלצו״) שכאשר מאיר אור גבוה יותר מהפיצול הוא עושה שלום ביניהם. מעל כל שניים יש אחד גבוה ונעלה יותר שמכיל את שניהם וכשהוא מאיר בהם הם נהיים כחברים טובים שאינם נפרדים אף אם בתכונותיהם הם הפכים.

בכל יום ויום בתפילת העמידה אנו אומרים בלחישה:

״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ תּוֹרַת חַיִּים״.

האור הגבוה מכל הפיצולים הוא אור התורה. הלימוד בתורה יש בו כדי להביא אותנו לרוגע בנפשנו, לקבל באהבה את כל מה שמגיע לפתחנו, את ההן ואת הלאו. לחבר אותנו למקור יניקת נשמתנו ובכך להתעלות אל מעל ההסתרות וההגבלות שבחיינו. כשאנו דבקים באמונה זו שהכל טוב בתכלית רק שאינו מושג, נעשה הכל טוב גם בגלוי כי הרע המדומה נכלל בטוב העליון הגנוז.

אומר בעל התניא שמי שההן והלאו אינם שווים אצלו מראה בעצמו שהוא כמו ה״ערב רב״, שכל מה שעושים הוא רק לתועלת עצמם ומתוך אהבת עצמם, כמו הגויים שחפצים בחיי בשרים ותענוגות גשמיים.

בפרשת השבוע, בני גד ובני ראובן מבקשים ממשה רבנו להתיישב בעבר הירדן המזרחי. הם אומרים לו ״ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ״ ורש״י מבאר שהם חסים על ממונם יותר מאשר על בניהם ובנותיהם כי קודם כל מדברים על המקנה- על הצאן והבקר שלהם יבנו גדרות, לפני הערים לילדים.

לכתחילה משה רבנו ״חושד״ בהם שאין הם מעוניינים להצטרף למלחמת כיבוש הארץ ולכן מתוך הנוחיות שלהם מעדיפים להישאר מחוץ לארץ הקודש, ואולם בהמשך הם מבטיחים לא רק לסייע בלחימה וכיבוש הארץ אלא גם להישאר בארץ הקודש עד שיתיישבו כל השבטים במקומם. למעשה, הם קיבלו על עצמם עוד 7 שנים עד התנחלות כל השבטים בנוסף ל7 שנות הכיבוש. מכאן, ששבטי ישראל (וכמובן צאצאיהם) הקדושים לא עושים לעולם ממניע של טובת עצמם גם אם כך נראה כביכול בפועל.

ואם נסכם את הדברים כדי לדעת כיצד כדאי להתנהל בימים אלה. ראינו שהעצבות היא מידה מגונה ואף נדמית לכפירה, שמי שמאמין באמת יודע שאין רע יורד מלמעלה, ושיחד עם זאת צער הפירוד קיים בפנימיות אפילו בבורא עצמו. לכן, אם אנו רוצים להידמות לבוראנו כדאי לנו להיות בשמחה תמיד, ואת הצער על הפירוד להשאיר עמוק בחדרים הפנימיים מתוך ידיעה שבקדושה באמת אין פירודים וכולנו מאוחדים.

נעשה ככל יכולתנו כדי ״לשמח את עצמנו במותר לנו״ (על משקל קדש עצמך במותר לך) ונדבוק בתורה שהיא תמיד משמחת ומאירה.

נדע שגם אם טרם יבוא ויתגלה משיח צדקנו עד ט׳ באב, אנו נזכה שיביא אותנו המלך חדריו. נזכה לחיבור פנימי עם החדרים הפנימיים, ונבכה איתו במסתרים. נחווה חיבור עמוק עם מלך מלכי המלכים.

ולאחר מכן ננגב את הדמעות ונשוב פשוט לאהוב.

כי ״על כל פשעים תכסה אהבה״ ואהבת החינם בהפלגה מרובה היא זו שתסיים את הסיבה לגלות הנמשכת ותביא לגאולה האמיתית והשלמה ובניית בית המקדש במהרה שבו שמחת עולם ואהבת עולם.

שבת שלום וחודש טוב ומבורך,

תמר, ערב ראש חודש מנחם אב תשפ"ה